א-לוהים

 א-לוהים: הכוח הכללי של הטבע

-         כוח השפעה ואהבה השורה בטבע כתשתית הכול

 -        לפתח אהבה לזולת נקרא שא-לוהים חי בי, שאני מגלה אותו בתוכי

 -        להאמין בא-לוהים פירושו לקיים "ואהבת לרעך כמוך"

 -         להיות דומים לכוח האהבה

 -        עם ישראל ביסודו הוא קובץ אנשים שהסכימו לקיים ביניהם יחסי אהבה והשפעה

 מהי אמונה? במה כדאי להאמין?

 -        א-לוהים - הטבע שבתוכו אנו קיימים

 -        בניית חברה של אהבת הזולת

 -        כשמרגישים את הכוח העליון מבינים את תכנית הניהול של המציאות

 -        א-לוהים מנהל מאחורי הקלעים, כדי לאפשר לנו לגדול. כמו אב המביא משחק לילד

 -        חיבור החלקים שיעבדו בהדדיות, בהרמוניה, בהשלמה הדדית. כך רוכשים שכל עליון

ככל שהחברה שלנו תגדל ותתפתח, דרגת הקושי של המשחק תגדל. כך מתקדמים!

 -        אין חשק לעסוק באהבת הזולת. לכן המאמץ נגד הטבע מעלה אותנו לדרגת א-לוהים

 -        הטבע אהבה, יצר אותנו באהבה עצמית, כדי שנכיר ברע שבאגואיזם

 -        כשאנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, נוצרת בינינו תפילת רבים, שבונה בנו טבע חדש

להפוך לעַם ה'

-        כשאהבה שורה בינינו זה נקרא שא-לוהים שורה בינינו, שנעשינו כמו הטבע

 -        כשהחברה הישראלית תהיה באהבת הזולת, נרגיש שהכול א ח ד, הכול א הבה

 -        תיקון עולם פירושו לצרף לכך את כלל האנושות, שכוח האהבה ישרה בין כולנו

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: בשיחות האחרונות למדנו מהרב לייטמן, איך אפשר לבנות מחדש את החברה הישראלית בצורה חדשה ישנה, איך להגדיר קוד חברתי שבו "כולנו משפחה אחת", "ואהבת לרעך כמוך". להפוך את הסיסמה הזאת לקוד חברתי חדש שבאמת ישרה בינינו, בין כולנו, ויהפוך את החיים של כל אחד מאיתנו כפרט ושל כולנו יחד לחיים חדשים, טובים ומאושרים יותר. והנושא שאותו נציג היום הוא נושא מיוחד.

ניצה: בתכנית הקודמת הזכרת שיסוד היהדות זה חיבור, ואי אפשר לדבר על יהדות בלי לדבר על א-לוהים. אז אנחנו רוצים קצת לדבר על א-לוהים. מה הקשר בין א-לוהים לחזון משפחה אחת, ל"ואהבת לרעך כמוך"?

זה אחד.

ניצה: איך אחד?

זה אותו דבר. א-לוהים הוא הכוח הכללי של הטבע. א-לוהים בגימטריה = הטבע, זה כוח אחד, כוח של השפעה ואהבה השורה  בטבע  כתשתית המנהלת את  הכול. ועל פני הכוח הזה של הא-לוהים יש כוח אחר שהוא ברא, כוח הקבלה, שהוא הפוך ממנו, מכוח ההשפעה. ולמה הוא עשה זאת? שיהיה מישהו מחוצה לו, והמישהו הזה שמוגדר כרצון לקבל, יתפתח בדיוק כמו הטבע, שיהיה כא-לוהים. ואנחנו, כלומר בני האדם, צריכים להגיע לזה, ולא הדומם, הצומח והחי, אלא אנחנו, שיש לנו רגש של הרגשת הזולת, שהיא מקולקלת ורוצה לנצל את כולם, שנעבור מההרגשה המקולקלת  לזולת, להרגשת הזולת הטובה. זאת אומרת, שנתחיל לתקן את עצמנו.

קודם כל נגלה עד כמה שאנחנו מקולקלים, וכל הזמן נתקן ונתאים את עצמנו, להידמות יותר ויותר לכוח ההשפעה הכללי הזה, לא-לוהים. זה נקרא "להתקרב אליו". וכל מה שיש לנו ביהדות, בתורה שלנו, זה בסך הכול מדע, הוראה של תיקונים הדרגתיים, איך האדם, כל אחד והחברה כולה יחד, מתקנים את עצמם כאדם וכחברה להידמות לכוח ההשפעה, לא-לוהים.

הכוח הזה של הא-לוהים שולט בכל, הוא מנהל אותנו, הוא תמיד מעורר בנו כל מיני מעשים, מחשבות, פעולות, רצונות. ואנחנו צריכים בהתאם לכך בכל רגע ורגע להרגיש,  "זה אני, המעוצב על ידי אותו כוח שנקרא א-לוהים, כוח הטבע." וכך אני מרגיש בכל רגע  בחיים שלי, הנה עכשיו, אני עושה  ביקורת  על עצמי,  מה  אני  לפי הטבע, לפי הא-לוהים? ואז אני מרגיש את עצמי במעין מצב מיוחד. איך אני בודק את עצמי? כלפי מה? כלפי הזולת. זה מה שנתנו לי בעולם שלנו, להרגיש עד כמה אני מתייחס לזולת או בצורה האגואיסטית, שבה אני רוצה לממש את הזולת לטובת עצמי, או שאני רוצה לממש את עצמי לטובת הזולת, אחד מהשניים. איך אקיים את עצמי ואנצל כל הזמן את מה שיש בי היום, כרגע, לטובת הזולת, בלהידמות לא-לוהים, איך אני עושה זאת בכל רגע ורגע. זאת אומרת, החיים שלי צריכים להיות בכל רגע בתיקון הדרגתי ובהתקרבות לצורת הא-לוהים, להשפעה, עד שאני מקיים ממש את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" במלואו, זאת אומרת, בכל הלב והמוח שלי. זה מה שיש לאדם מלבד הקיום הבהמי, גופני שלו.

ניצה: איזה יחס בעצם צריך לפתח אדם כלפי א-לוהים?

בכך שאני מקיים את עצמי כמוהו, אני מתחיל להרגיש אותו לפי חוק השתוות הצורה, כי אם אני דומה לו, אז אני מרגיש במה שמתרחש בי, במה שאני דומה לו, בתוך אותה הנטייה של השפעה את חלק הא-לוהים שבי, ועוד יותר משתמש מתוך עצמי לאהבת הזולת. ואז אני עוד יותר מכיר את הא-לוהים, זה נקרא שאני מגלה את הבורא, אני מגלה אותו בי, בתוכי, ברצונות, ביחסים המתוקנים שלי כלפי טובת הזולת. זה הכול. עד שאני נעשה בדיוק כמו הטבע כולו, ובזה אני מכיר את כל הטבע, מכיר את כל הא-לוהים. והא-לוהים חי בי, זה נקרא "איש א-לוהים".

ניצה: היהדות הייתה בעצם המונותיאיסטית הראשונה, שהתחילה להאמין באל אחד.

היהדות טענה לכוח אחד שמנהל את כל המציאות, ושאנחנו רק על ידיו מנוהלים, למרות שמורגשות אצלנו המון השפעות והפרעות מנוגדות וכולי, שאת כולן אנחנו תופסים כמכלול אחד כדי שאיתו יחד נשנה את עצמנו.

ניצה: 80% מהאנשים שממגדירים את עצמם כחילוניים, מאמינים בא-לוהים. מה זאת אומרת "להאמין בא-לוהים" לפי ההגדרה שלך?

לפי ההגדרה שלי זה נקרא לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" כדי להיות דומה לאותו כוח הטבע של ההשפעה הטהורה.

ניצה: לפני כמה שנים כשאמרתי לעצמי שאני מאמינה בא-לוהים, האמנתי שיש איזה כוח שמנהל את המציאות, אבל בלי שום מושג לאן הוא מכוון אותי.

אז צריך להכיר בזה, לפתוח, לגלות אותו. עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה כזאת בהתפתחות שלנו כחברה אנושית, שאיננו מסוגלים להתקדם הלאה, יש חוסר אונים, אי וודאות ממש, פעם ראשונה בהיסטוריה שאנחנו לא יודעים מה קורה, לא יודעים מה לעשות עם עצמנו, עם המשפחה, עם הילדים, עם הגירושים, עם הסמים, עם ההתאבדויות, עם הייאוש הזה הגדול. אנחנו לא יודעים בשביל מה לחיות, לא רק איך לחיות, אלא בכלל בשביל מה. ואת כל זה מעורר בנו אותו כוח ההשפעה, אותו הא-לוהים כדי שנצטרך לגלות אותו. נצטרך לגלות אותו מתוך כך שנגלה בתוכנו את אותה התכונה של השפעה ואהבה.

ניצה: מה זאת אומרת "לגלות אותו"? לגלות למה הוא מתכוון? למה הוא מכַוון?

הכלל הזה שאנחנו פועלים בו כדי להכיר אותו נקרא "ממעשיך הכרנוך"[1]. ממעשים שאני עושה הדומים לו, ככוח הטוב והמיטיב, בכך שאני בעצמי מדמה את עצמי לאותו הכוח הטוב והמיטיב, אני בזה מתחיל להכיר מי הוא, לפי ההכרה הפנימית שלי. מתוך המעשים הטובים שלי אני מכיר מי הוא. זה דבר פשוט, כמו כל דבר שאנחנו עושים בחיים האלה. כשמסבירים לי רעיון חדש שאותו אני לא מבין, אז אומרים לי "תנסה, אתה תעשה כך, ומתוך זאת שתתחיל לעשות את זה יגיע אליך חוש חדש, הרגשה, אתה תתרגל ופתאום תתחיל להבין מה הקשרים והתוצאות מכך." זה דבר פרקטי מאוד.

ניצה: איך אדם יכול להרגיש שהכוח העליון באמת מכוון אותנו לחיבור?

אנחנו לא יכולים להרגיש את זה סתם כך מתוך הטבע, אבל יש אנשים שמגלים זאת, ולכן יש בעולם שלנו הרבה פילוסופים, הרבה אנשים שכך חושבים. בכלל, אדם שקרוב לטבע מרגיש שהטבע כולו הוא כוח השפעה, כוח אהבה, כוח החיבור, זה כוח שמאחד את כולם. כך מרגישים אנשים שחיים במקומות רחוקים מהציוויליזציה המלאכותית שלנו, ומתוך זה יש להם מעין הרגשה שהטבע כולו כך, אבל מההרגשה הזאת להכרת הא-לוהים הדרך עוד ארוכה. כי הם צריכים להתחיל לממש את הדברים האלה בעצמם. ולממש אותם בחברה האנושית, אפשר דווקא על ידי גילוי היצר הרע, ואם נעבוד עליו ונהפוך אותו ליצר הטוב, אז בהפכיות הצורות האלה, בין היצר הרע שהיה בנו ותיקנו אותו ליצר הטוב, מרצון אגואיסטי שנקרא הרצון הרע, היצר הרע, לרצון אלטרואיסטי, שנקרא יצר טוב, לטובת הזולת, בפער בין המצבים האלה אנחנו משיגים את הא-לוהות.

ניצה: הכוח העליון הוא כוח עליון שמנהל את כולם?

כן.

ניצה: אז למה לעם היהודי יש מעין קשר שהוא אולי אפילו מיוחד, או הרגשה מיוחדת?

כי לא מדובר בעם, אלא בקבוצת אנשים שהתחברה יחד עוד מבבל והסכימה לקיים בתוכה את אותה הצורה שדומה לא-לוהים, ביחס בין החברים, ולכן הם נקראים "עם ה'", "עם הא-לוהים". כי החוקים שהם קבעו לעצמם ביניהם, הם בדיוק לפי תכונת ההשפעה ההדדית.

ניצה: אתה מתכוון שתכונת ההשפעה היא תכונת האהבה, וזה אומר "ואהבת לרעך כמוך"?

כן. זה החוק הכללי של החברה.

ניצה: אנשים שמקיימים ביניהם "ואהבת לרעך כמוך" פועלים בעצם לפי דבר ה'.

כן. הם פועלים לפי החוק הא-לוהי. לפי החוק הפנימי של כל הטבע, א-לוהים זה הכוח הכללי ששורה, שנמצא, שהוא הטבע.

ניצה: ולמה מייחסים קדושה לאלוהים? למה אנחנו אומרים "א-לוהים קדוש"?

"קדוש" זה נקרא נבדל. אם המילה "קדוש" גבוהה בעיניי, אז אני מכבד את הכלל הזה, "ואהבת לרעך כמוך", אז אני אומר "זה גדול". זאת אומרת, אני מקבל אותו כגדול מעליי, אני נמצא תחת שליטתו ורוצה לקיים אותו. אחרת אלה סתם מילים ריקות.

ניצה: ומה זאת אמונה?

אמונה היא כוח ההשפעה בעצמה.

ניצה: מה זאת אומרת? תסביר עוד קצת.

"עמך" חושב שאמונה משמעה לסגור את העיניים ולקבל משהו כעובדה, וזה לא נכון. "אמונה" היא, כשאני מקיים בפועל את "ואהבת לרעך כמוך", במידה הזאת אני נמצא בכוח האמונה, בכוח ההשפעה. אמונה והשפעה הם היינו הך.

ניצה: אמונה היא דבר מאוד חזק, היא בלב.

היא בלב, כי לב הוא כל הרצונות של האדם. אם כל הרצונות של האדם, כל התכונות האגואיסטיות שלו, כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", או חלק מהם לפחות, יהיו מכוונים להשפעה ויתוקנו לעל מנת להשפיע לזולת, זה נקרא שאני רוכש כוח אמונה.

ניצה: אני חושבת שכל הצופים שלנו עכשיו מבולבלים.

אני יודע.

ניצה: אנשים לדוגמה מאמינים שיהיה טוב.

זה סתם, להגיד "אני מאמין שיהיה טוב", אין לזה שום תוקף.

ניצה: או למשל, יש אמונות שבהן מאמינים שאם נניח עשיתי איזו פעולה לא נכונה אני איענש, גם כשאנחנו ילדים מחנכים אותנו לזה, "אם תעשה כך א-לוהים יעניש אותך",

זה שייך לחינוך ולמוסר, לא יותר. זה שקר. זה טוב לחינוך. אנחנו מדברים על עובדות, על תיקון האדם, שצריך להגיע לדרגת האדם, הדומה לא-לוהים, שכולו יהיה בהשפעה.

ניצה: אז שוב, מה זאת אמונה? קצת קשה לי לקלוט את זה.

אמונה היא כוח השפעה ששורה בי, זה נקרא גם אור האמונה, כשאני מגיע להשפעה לזולת, ואז נקרא שאני נמצא באמונה, האמונה נמצאת בי.

ניצה: אם כך, למה בעצם יש מצב שבו מאבדים תקווה? כי כביכול אין יותר במה להאמין, אין אמונה. איך מחזקים? יש קשר בין תקווה לאמונה?

זו לא אותה אמונה, זו אמונה אחרת. זו אמונה במורים שלי שאומרים לי תעשה כך יהיה לך טוב. אז אם אני שומע לאנשים הגדולים ממני, המכובדים בעיניי, ואני מקיים את מה שהם אומרים, זה נקרא חינוך. וזה לא שייך לאמונה שעליה אנחנו מדברים.

ניצה: אם ננסה להגדיר אמונה דרך חזון משפחה אחת, איזו אמונה יש לי בחזון משפחה אחת? במה אני צריכה להאמין? אני מבינה שזה כוח האהבה שמתעורר בי.

זה נקרא "אמונת חכמים". שאני מאמין בהם, מאמין שכדאי לי לקיים את מה שהם אמרו, ואז על ידי קיום ההמלצות שלהם, אני אגיע לאמונה אמיתית.

ניצה: מה היא אמונה אמיתית?

האמונה האמיתית היא כוח השפעה, "ואהבת לרעך כמוך". בתיקונים שלנו יש עצות ויש פקודות. התורה מתחלקת לתרי"ג עיתין ותרי"ג פקודין, כמו שכתוב בזוהר. תרי"ג עצות, זה קיום כל מיני פעולות, לפי המלצת הגדולים, על ידי כך שאני מקיים אותן, אני מתחיל "לשמוע בקול דברו", לקיים ולשמוע. מה זה לשמוע? שמיעה היא כוח אמונה, כוח השפעה. ואז אני מגיע "לשמוע בקול דברו" זה נקרא שאני מגיע לפקודין. פקודין אלה פקודות, פקודות הן הפיקדון. אז אני מגיע לאותו אור האמונה, לאותה ההרגשה שממלאת אותי כמקיים תכונות ההשפעה.

ניצה: בוא ניכנס רגע למשפחה אחת, אתה יכול לתאר את זה בתוך משפחה אחת?

יש לנו ילד במשפחה, ואנחנו כהורים מלמדים אותו. מה שאנחנו מלמדים אותו זה נקרא שאנחנו משפיעים עליו חינוך, או מוסר. אנחנו אומרים לו תעשה כך יהיה לך טוב, והילד נניח שומע. ולמרות שהוא מתנגד, כי לפי הטבע הוא לא רוצה, אבל אם הוא שומע, אם אנחנו גדולים בעיניו, זה נקרא שיש לו אמונת חכמים, אנחנו לעומתו חכמים, הוא מקיים את זה, ומתוך שהוא מקיים הוא מבצע תרי"ג עצות. הוא מבצע את העצות שלנו, בשבילו אלה בינתיים עצות.

ואז כשהוא מבצע ומתקן את עצמו, הוא נעשה דומה להשפעה, לכוח הא-לוהים, הוא מתחיל לגלות את הא-לוהים. וגילוי הא-לוהים, החלקי, כי בכל פעם הוא מגלה אותו יותר ויותר, זה נקרא שהוא מקבל פקודות, פיקדון, ובכל פעולה שבה הוא נעשה דומה לא-לוהים, הוא מרגיש כא‑לוהים.

ניצה: זה מונח שצריך לברר אותו.

לברר אותו זה פשוט. צריך לקיים.

אורן: נעשה סיכום ביניים על מה שהיה לנו עד כה, אמרנו שהחזון החדש-ישן של החברה הישראלית זה להיות משפחה אחת, לקיים בפועל את "ואהבת לרעך כמוך", שממש ישרה בתוך הלבבות שלנו, בינינו. והמילה בינינו היא דומיננטית פה, כלומר, לא להיות בפנטזיות או באשליות אלא ברמה הפרקטית ביותר, יחסים מתוקנים בין אנשים זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", ולזה אתה אומר שכדאי לחברה הישראלית היום לצעוד, כי זה השורש שלה, זה העתיד וגם העבר שלה, וגם האופק שלנו, ובאמצע זה רק בזבוז זמן שיביא לנו דברים לא נעימים. ועכשיו, לתוך התמונה הזאת של בינינו, יחסים מתוקנים של "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו זורקים כאן בדיון כוכב חדש.

מה הוא?

אורן: א-לוהים.

כן.

אורן: אז אני לא יודע איפה לשים אותו.

זה פשוט, זה הטבע שבו אנחנו קיימים, אין חוץ ממנו כלום, אין עוד מלבדו. מהכוח הזה אנחנו קיימים, והכוח מיוחד, אנחנו קיימים בתוך הא-לוהים, והכוח הזה רוצה שנהיה דומים לו. אולי אפשר לדמות את זה לבצק ואנחנו הצימוקים בתוך הבצק. הבצק זה א-לוהים, ואנחנו קיימים בתוכו כצימוקים. הצימוקים האלה צריכים להתמוסס, למרות שהם נשארים כצימוקים, אבל הם צריכים להיות כמו הבצק, בתוך הבצק. במה? בזה שהם יהיו באותו הטבע של הבצק. ונכון שהם צימוקים. אבל אם החתיכות השחורות האלה, האגואיסטיות יעשו את אותה פעולת ההשפעה כלפי כל הסביבה שלהם, אחד כלפי השני, ואחר כך הן כולן כלפי הבצק, זה נקרא שהם יהיו כאחד, יגיעו למצב של "שמע ישראל ה' א-לוהינו, ה' אחד", הכול אחד, אין עוד מלבדו.

זה מפני שהגענו בינינו למצב של "ואהבת לרעך כמוך, ויחד עם זה הגענו גם ל "ואהבת את ה' א‑לוהיך", כל הבצק וכל הצימוקים כאחד. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, להגיע לזה, זו תכלית הבריאה, ואנחנו חייבים להתקרב אליה, אם רוצים או לא רוצים. כוח הבצק, כוח הא‑לוהים, לוחץ על כל הצימוקים כדי שירגישו רע אם הם לא יתחילו את הפעולה הזאת, להתקשר ביניהם ולהתקשר לבצק ממש לפי אותו חוק ההשפעה.

ניצה: עכשיו לאחר שתיארת את זה, ענית על השאלה שכולם שואלים, איפה נמצא א‑לוהים?

אנחנו בתוכו.

ניצה: הוא כאילו עוטף את הכול.

את הכול, הוא כל הטבע. לא התמונה הזאת שאותה אנחנו רואים עכשיו, היקום הזה, אלא הרבה מעל זה, אנחנו עוד נגלה מה זה, אנחנו לא יכולים לגלות כי אנחנו במצב שבו כל אחד מאיתנו רוצה לקבל לתוכו, בכך אנחנו סוגרים את שדה הראיה שלנו, שדה ההרגשה שלנו. אם נתחיל לצאת מעצמנו, נתחיל לראות למרחקים אינסופיים. עכשיו אנחנו נמצאים בעידן החדש, שבו כל האנושות, כל הצימוקים האלה, צריכים לעבור לשיטה החדשה הזאת, של השפעה במקום קבלה. לכן אני מספר.

אורן: השפעה במקום קבלה, הכוונה היא "ואהבת לרעך כמוך" במקום "ואהבתי את עצמי"?

כן.

אורן: זה כאילו לעבור מתדר של צימוק לתדר של בצק?

כן. אתה צריך להיות כמוהו, כמו הא-לוהים.

אורן: שהוא באמת אהבה.

כן. השפעה טובה, אהבה.

אורן: השפעה טובה, אהבה. זה התדר של הבצק, של הא-לוהים, של הטבע?

כן.

אורן: והתדר שלי?

התדר שלך הפוך, אתה השחור הקטן.

אורן: זה הטבע של כל אדם?

כן. אבל בין הצימוקים האלה יש כאלה שהם בְשלים מעצמם להתחיל בעבודה הזאת. הם נקראים ישראל, לפי הנטייה שלהם ישר-אל, או ישראל נקרא "לי ראש", כי הם צריכים להיות בראש של התהליך. וכל יתר הצימוקים, אומות העולם, צריכים כבר להמשיך אחריהם.

אורן: נניח ששלושתנו זה כל החברה הישראלית. אנחנו מייצגים שלושה מגזרים שונים. נניח שאנחנו מחליטים ללכת על הסיפור הזה, רוצים לבנות חברה שהיא כמו משפחה אחת, משהו חדש, נקי וטוב, ממש "ואהבת לרעך כמוך" במלואו. מה זה אומר על א-לוהים? מה יהיה המקום שלו בתמונה הזאת?

שאתה מתחיל לעשות פעולות דומות לו, במידה שאתה מדמה את עצמך אליו, אתה מקבל ממנו כביכול עזרה. מפני שיש לך כבר כוח כללי, כוח הא-לוהים, לא מתנגד, אלא בעד. והוא ישרה ביניכם.

אורן: בינינו.

בינינו.

ניצה: כרגע הוא לא בינינו?

כרגע הוא נסתר.

ניצה: זאת אומרת, הוא בינינו אבל אנחנו לא מרגישים.

כן.

אורן: קצת התבלבלתי. קודם היינו בו, עכשיו הוא בינינו?

אנחנו נרגיש ונגלה אותו, הוא תמיד נמצא. אנחנו נמצאים בתוכו, בתוך הבצק, אבל לא מרגישים אותו כי הוא נסתר. הוא בודאי מנהל אותנו, מבפנים ומבחוץ, הוא הכול, הוא הכוח הפועל.

ניצה: צימוק כביכול לא מבין שיש מסביב בצק?

ודאי שלא, הוא סגור בתוך עצמו, האגו שלו סוגר אותו בתוך עצמו.

ניצה: זאת אומרת, הוא רואה רק את הצימוקים?

גם את הצימוקים הוא לא כל כך רואה, הוא רואה את עצמו, ואותם הוא רואה רק באופן כזה שיוכל להשתמש בהם ולנצל אותם.

אורן: ואם הוא ישנה את נקודת המבט שלו עליהם?

זה לא לשנות את נקודת המבט אלא את היחס, כך שיהפוך את כל הרצונות שלו לעל מנת להשפיע. ל "ואהבת לרעך כמוך"

אורן: נניח שאנחנו סכום כל החברה, אז אני כצימוק אחד, אם אני הופך את היחס לזולת ל- ואהבת לרעך כמוך, אז מה עם אלוהים?

אתה הופך להיות לכוח כאלוהים.

ניצה: התכונות שלי מתחילות להיות דומות לתכונות הבצק?

כן.

ניצה: בזה הוא הופך לדומה?

כן. ואז הוא מתחיל להרגיש את כוח הבצק הזה, שנמצא יחד עימו. הוא מתחיל להרגיש שהוא והבצק זה אותו דבר, שאין הבדל בינו לבין הא-לוהים. זה נקרא שהוא נמצא איתו בדבקות. יש דרגות לדבקות הזאת, להידמות לכוח הזה. הדרגות האלה נקראות העולמות, מדרגות.

אורן: אז כל אחד מאיתנו יתהפך ביחס ויהיה מתוקן לאחרים?

כן.

אורן: הבנתי שהפרט הופך להיות דומה לאלוהים, עכשיו השאלה היא, מה זה אומר עלינו כחברה, אם יש בינינו יחסים כמו במשפחה אחת, באמת, מלב אל לב?

החברה הזאת נעשית עם של א-לוהים.

אורן: מה זה?

שיש בהם אותם היחסים כמו הטבע של הבורא, הוא שורה בהם.

אורן: מה זה הוא שורה בהם?

הם מרגישים את הכוח העליון הזה, שנמצא בהם, כוח השפעה ואהבה. ובתוכו, בתוך הכוח הזה, הם מרגישים גם את הבצק עצמו. הם מתחילים להרגיש מי הוא. מלבד היחסים היפים ביניהם, הם מתחילים להרגיש מי מרגיש אותם, מחזיק אותם, מי ברא, מלווה ומנהל אותם. הם מתחילים להיות יחד עימו בכל פעולה, בכל תנועה שביניהם. זה נקרא להימצא עימו בדבקות.

אורן: למה הכוונה כשאתה אומר שהם מתחילים להרגיש מי מנהל אותם?

לכך שהם מעלים את עצמם לדרגת ניהול, לדרגת ראש, הם מתחילים לעלות למחשבת הבריאה, למחשבה שקדמה להם, לדרגה עוד יותר עליונה. זאת אומרת עכשיו הם מבינים למה הוא ברא, למה עשה, למה הוא מנהל זאת בצורה כזאת, למה הוא התחיל עם זה ומה יש עוד למעלה מזה. הם מתחילים לגלות עוד מדרגות שנמצאות למעלה מהטבע שלהם, מלבד היחסים, לְמה היחסים האלה מובילים אותי, לאילו השגות.

אורן: יש פה מעין משולש ובתוכו כל מיני "טריקים". אמרנו שאנחנו השלושה, מדגם מייצג של כל החברה. בתוך החברה הישראלית יש שני צדדים, יש אני ואתם. והיום הכנסנו למשפחה החדשה שלנו גם את א-לוהים. ואתה אומר הוא הכול, הוא מנהל את הכול.

הוא מנהל הכול מאחורי הקלעים.

אורן: זה הטריק הראשון, הוא מנהל את הכול מאחורי הקלעים.

כדי לתת לך אפשרות לעשות את הפעולות כאילו אתה לבד. כפי שאנחנו עושים את זה לילד הקטן. אנחנו בזה לא גונבים מהילד בחירה חופשית, יכולת להתקדם, להיות יותר חכם, בעל ניסיון, ההיפך, בכך שאנחנו מסתירים את עצמנו מהילד ונותנים לו לשחק בעצמו ותרגילים לפתור, ועוד קונים לו משחקים שונים, משחקים שבורים כאלה כמו לגו או פאזל וכולי, אנחנו מקדמים אותו לחיים, שהוא יבין את הדברים היותר פנימיים שבעולם. תיתן משהו לילד, אם הוא ילד חכם, הוא ישבור לך אותו. לא שברת שום דבר בילדות? היום אתה כבר לא משתוקק לזה וחבל, ילד שלא שובר, הוא לא מתחכם. הוא צריך לדעת מה יש בפנים, למה זה כך? זה הכוח הטבעי. למה אנחנו עוברים שבירה? למה אנחנו מרגישים משבר עכשיו? כי רק מתוכו, מהמצב השבור, אם נרכיב אותו טוב, נבין את המהות של הבריאה.

אורן: אני חושב שאין טוב מההגדרה הזאת של מצב שבור, כדי לתאר את התחושה שלנו היום כציבור ישראלי.

מצוין, אם כי זה עדיין לא, אבל נניח.

אורן: אבל מי שמבין רואה שלא מחכה לנו באופק משהו טוב יותר. פילוגים ושחיתויות, היכן שנשים אצבע יותר ויותר שחור.

כלומר, אנחנו נמצאים בחברה הרוסה שמתחילה להכיר את עצמה. יש בינינו משחק הרוס.

אורן: כן. ואנחנו רוצים משהו חדש.

בוא נתחיל לתקן את המשחק הזה. כי חדש לא יהיה.

אורן: לא יהיה.

יהיה רק המתוקן. זה הלגו שההורים הביאו לי ואמרו אם תחבר, יהיה לך משחק לתפארת. אתה תרכיב ממנו רכבת, מטוס, מה שתרצה, עולם שלם. הביאו לי את כל חנות הצעצועים, אבל בצורה מפורקת, תאר לעצמך חנות צעצועים מפורקת לגמרי. זה מה שיש לנו.

ניצה: צריך להתחיל לאסוף את הרסיסים האלה ולחבר אותם בחזרה לחברה.

נכון, צריך לחבר. שתהיה הדדיות, שיעבדו בצורה נכונה, כלומר, האחד נותן לשני, כל אחד לוקח מהשני בצורה הדדית, יפה, כמו נניח התאים בגוף שלי. ואז המכונה, המערכת הזאת יכולה לעבוד, אבל רק בתנאי שנחשוב על כללות המשחק, כללות המערכת שצריכה לעבוד. זאת אומרת אני לא יכול לחשוב על עצמי, אני צריך לחשוב לטובת המערכת כולה. איך אני מתברג שם כחלק הקטן, המועיל לכללות המערכת וכך כולם.

אם נחשוב על הדדיות, או כפי שאנו קוראים לזה "ערבות הדדית", כדי להתחבר יחד למען המערכת הכללית הזאת שתחיה, נרכיב בחזרה את המשחק הזה והוא יעבוד לתפארת. וכולנו נהנה. זה כל מה שאנחנו צריכים. אם לא היה משחק שבור ולא היינו מתחכמים במשך התיקון, החיבור שלו, לא היינו מגיעים לשכל ולרגש שאליהם אנחנו צריכים להגיע. העולם הזה השבור וכל התהליך שעלינו לעבור כדי לעשות אותו מתוקן, הוא בסך הכול הזדמנות בשבילנו להיות חכמים כמו הבורא.

כי בעצם מה קרה? וכך גם כתוב, שהבורא ברא עולם שלם ויפה, שבר אותו והביא אותו לנו, להתעסק בו. ואם נאסוף את זה לאט ונכון, בתנאי שקודם כל נסכם בינינו על יחסים ידידותיים, שכולנו נעבוד למען השלמות הכללית. וכשעובדים למען השלמות הכללית, בשביל מה אנחנו עובדים? כדי להכיר את הא-לוהים, זה מה שאנחנו רוצים על ידי המשחק. מי ששבר אותו, נתן לנו על ידי כך שנחבר הכול יחד, הזדמנות להכיר אותו.

זה נקרא מאהבת הבריות לאהבת ה'. אני מגיע לדרגה שלו ואז אני אקָרֵא "אדם", אם כולנו יחד, נרכיב את המערכת הזאת, היא תיקרא "אדם". הדומה לבורא, לא-לוהים. זה כל העניין. אנחנו עושים זאת עם הילדים שלנו כל הזמן, בצורה טבעית. ניקח מהם דוגמא ונעשה כמוהם.

ניצה: התיאור שלך הזכיר לי פאזל שבנוי בדרך כלל לפי דרגות קושי. בהתחלה נניח, הוא מורכב מעשרים חלקים, לאחר מכן ממאה, מאלף וכן הלאה, וכל הזמן זו אותה תמונה. ההרגשה שלי היא, שהפאזל כביכול, שאותו צריך לגלות מפורק לחתיכות קטנטנות במיוחד.

לא, זו לא קטנות, בינתיים לא. אחר כך בכל פעם זה ייראה לנו יותר ויותר מחולק. ככול שניכנס פנימה, נרגיש עוד ועוד מקומות שצריך לתקן. ואז כל חלק בפאזל הזה מתחלק לעוד ועוד חלקים.

אורן: הדוגמה של המשחק המפורק עשתה לי קצת סדר, אבל בכל זאת בנוגע לא-לוהים, אמרת שהוא הטבע, הוא הכול, אנחנו בו והוא נסתר.

כן, כי בעצם הוא מנהל מאחורי הקלעים את כל המחשבות, הרצונות וגם את כל המעשים שלנו. כמו שאתה עם הילד, הילד הקטן שמשחק במשחק שההורים הביאו והסבירו לו קצת מה לעשות, והוא, הוא זה בעצם בהמה קטנה.

אורן: מה פירוש בהמה?

הוא הילד, חתיכה של המערכת הטבעית שעוסקת במשחק, הא-לוהים נמצא בו בפנים, הטבע. האם יש לו משהו מעצמו? לא, אין לו כלום מעצמו. הוא התפתח על ידי כך שנתת לו דברים שונים, והטבע נתן גנים, הורמונים וכו' שהתפתחו בו, זאת אומרת, ממך ומהא-לוהים, אתם יחד עשיתם שותפות בילד ואתם ממשיכים הלאה. מה יש לילד הזה, בצעדים שהוא עושה עכשיו מלבד המאמץ שלו? על ידי המאמצים לחבר, הוא קונה שכל.

זאת אומרת א-לוהים מלכתחילה מקיים את כל המשחק הזה בו, דרכך, מבפנים מתוך הילד ובמערכת, וגם כשהילד מקבל חכמה יתרה, ובכל פעם הוא יותר ויותר מבין ומרגיש, את כל זה הא-לוהים מסובב לו כל הזמן. אבל לפי היגיעה של הילד. הוא צריך לתת מעצמו יגיעה. אבל במה היגיעה? הרי אם הילד משחק במה שהבאת לו מהחנות, אין לו שם יגיעה, אפילו היגיעה הזאת שלו באה מהטבע. אלא בכך שאנחנו לא רוצים לחבר את המערכת הזאת, ובכל זאת מחברים אותה כנגד הרצון שלנו, בכך אנחנו נותנים יגיעה, על זה אנחנו מרוויחים את הכרת הא-לוהים. אבל בשונה מהילד, לנו לעומתו ניתן משחק שלא רצוי לפי הטבע שלנו.

אורן: כי אין לנו כוח לבנות פה חברה של "ואהבת לרעך כמוך"?

אין לנו רצון לכך. בזה שאני מגבש רצון על ידי החברה, אני מתחיל לעשות שטיפת מוח לכל אחד מאיתנו, אנחנו לוחצים, עוזרים אחד לשני וכולי, אנחנו עובדים נגד הטבע הראשוני שלנו. אני לא רוצה להיות מחובר עם האחרים. לא בא לי. זה קשה. אני לא רוצה לחשוב על השני. בכל פעם שאני חושב, זה ממש מאמץ גדול.

אורן: נראה לי שלאף אחד לא בא.

ודאי, יצר לב האדם רע מנעוריו. בזה שאנחנו משתדלים נגד הטבע שלנו לחבר את עצמנו יחד, לעשות את החיבור, לבנות מערכת אחת, המאמצים שלנו, הם שמעלים אותנו לדרגת הא‑לוהים.

אורן: למה?

כי המאמצים האלה הם נגד הטבע שלנו. אנחנו דורכים כביכול על הטבע שלנו ובזה מעלים את עצמנו להבנה, להרגשה אחרת. אז מה זה נקרא כוח השפעה, שאין אותו בנו בכלל? המאמצים האלה נותנים לנו אפשרות לעלות, כי אנחנו בועטים בטבע שלנו.

אורן: אמרת שהטבע כולו אהבה ושא-לוהים הוא הכול.

אבל אנחנו הפוכים ממנו, אנחנו צימוקים בתוך הבצק.

אורן: מה זאת אומרת שהטבע כולו אהבה?

שסביבנו כולו אהבה, הבורא הוא כולו אהבה, ואנחנו בתוכו כל אחד הפוך ממנו.

אורן: כלומר? מה אנחנו?

כל אחד מאיתנו אגואיסט.

אורן: אז איך נבנה חברה של "ואהבת לרעך כמוך"?

נקבל כאלה מכות וייסורים ומחוסר ברירה נבין שאנחנו חייבים להתחבר למעלה מזה. אם עכשיו אני לא חושב טוב על האחר אני מקבל מכה, ואם שוב אני לא חושב טוב, עוד מכה. וכך זה על כל פרט ופרט.

אורן: זה לא מה שקורה היום?

זה עוד לא קורה.

אורן: היום זה הפוך, האדם דורך על האחרים, רומס אותם ועולה למעלה על גופותיהם.

אם לא נפרסם את הידע הזה, שכדאי לנו ללכת בדרך טובה, התסריט שציינתי יקרה. לפני המכות בואו ניצור בינינו קשר כזה שיחייב אותנו, שימשוך אותנו לבניית המערכת ההדדית.

אורן: אנחנו מדברים איתך עכשיו כדי ללמוד ולא כדי לחכות חלילה לאירועים קשים. אז מהמקום של לבנות פה משהו חדש, חברה של ו"אהבת לרען כמוך", אני שואל איך זה ייתכן? מצד אחד אתה אומר לי הטבע כולו אהבה, מצד שני אתה אומר, כל צימוק אוהב רק את עצמו.

נכון.

אורן: מי יצר את הצימוק הזה? הטבע.

הבצק עצמו.

אורן: זאת אומרת, כל הטבע אהבה והוא יצר אותי הפוך, כיצור שאוהב רק את עצמו.

כן.

אורן: ועכשיו הוא מביא לי את המשחק הזה מהחנות. מה זה? זה טירוף, הוא הביא לי משחק שאני אף פעם לא יכול להצליח בו.

אתה יכול להצליח בו.

אורן: הדדיות, זו הנוסחה לחיבור המשחק הזה על המון חלקיו?

כן.

אורן: נתת דוגמה את גוף האדם שבו כל פרט ופרט חושב על כלל הגוף, אני רוצה למצוא את המקום שלי בתוך המערכת לטובת המערכת. אין לי כאלה יכולות בכלל.

אנחנו נגיע למצב שבו כל הצימוקים האלה יאכלו זה את זה.

אורן: זה הרע?

כן. אנחנו חייבים להגיע להכרת הרע, לזה שכולנו אוכלים זה את זה, זה יכול להיות בפועל, ויכול להיות בהכרה, רצוי להגיע בהכרה ולא בכך שאני ממש שוחט את כולם. לזה אני צריך להגיע. דרך הבירור נבין שאין לנו ברירה שאנחנו חייבים להתחבר, חייבים לתקן את עצמנו. אנשים רבים היום בעולם גם סוברים כך.

אורן: גם בארץ.

כן, כי אין ברירה צריך לתקן את האדם.

אורן: אם הטבע הוא אהבה ויצר אותי כאוהב את עצמי, איך הוא רוצה שגם אני אהיה אהבה כמוהו?

אם כך אתה חושב, אז אתה נמצא במעמד הר סיני.

אורן: מה פירוש מעמד הר סיני?

זה מה שאתה מגלה, שכולנו נמצאים סביב הר של שנאה הדדית, ורוצים לאכול זה את זה, וכולם מוכנים לקבל על עצמם את התנאי "ואהבת לרען כמוך", "להיות איש אחד בלב אחד", בחוק הערבות מחוברים זה עם זה, רק חסר להם כוח הביצוע. ואז מקבלים את המאור המחזיר למוטב, תורה, מה זה נקרא תורה? "בראתי יצר רע בראתי תורת תבלין כי מאור שבה מחזירו למוטב", מחזירו יצר הרע ליצר הטוב. מה זה מחזירו? כי היה פעם יצר הטוב ובכוונה קלקלו אותו. אז אתה צריך רק את כוח התורה. אין בעיה. אתה יודע מה זה כוח התורה?

אורן: לא. כי אני עכשיו מבולבל.

אז אגיד לך מאד פשוט, אם שלושתנו זה כל האנושות, נחליט מיד שאנחנו רוצים להיות מחוברים בינינו.

אורן: קודם עושים את זה בישראל?

כן.

אורן: נניח ששלושתנו זה כל החברה הישראלית?

כן, כל החברה הישראלית. ואנחנו בינינו מחליטים שמעכשיו והלאה אנחנו רוצים להיות מחוברים בכוח ההשפעה.

אורן: השפעה היא האהבה שעליה אתה מדבר עכשיו?

כן, אהבה. אנחנו רק צריכים לדרוש מכוח הא-לוקים הזה שישתתף איתנו. דורשים, זה נקרא "ניצחוני בניי", ואז תראה איך ממש במקום הוא עוזר.

אורן: איך זה מתחבר לזה שאתה אומר שהטבע כולו אהבה?

הטבע כולו אהבה, הטבע זה לא אנחנו. אנחנו מחוץ לטבע, האדם שבנו הוא ההיפך מהטבע. "יצר האדם רע מנעוריו".

אורן: אז איך אנחנו יכולים להיות כמו הטבע?

שנרצה שבכל אחד ואחד, שבפרא האדם שבכל אחד ואחד, להיות א-לוקים.

אורן: אם אני ארצה להיות כמו הטבע, באהבה?

אז תוכל לדרוש שיתקן אותך, ואז כולנו דורשים שהרצון שלנו הכללי הזה ישרה בנינו, יתקן אותנו ויתגלה בנינו ככוח האהבה ההדדית, זה נקרא תפילת רבים.

אורן: עוד פעם יותר לאט.

הרצון שלנו המשותף, שבו אנחנו רוצים להיות מחוברים במערכת הדדית, בערבות, "ואהבת לרעך כמוך", "כאיש אחד בלב אחד". אם נרצה לעשות את המאמץ הזה, ודורשים ממנו שיעזור, זה נקרא תפילת רבים וזה עוזר. כי אנחנו רוצים להיות כמוהו.

ניצה: זה כאילו כל הצימוקים ביחד צועקים אנחנו רוצים להיות כמו הבצק?

או לפחות חלק מהם. כמו שאברהם יצא מבבל עם חלק, זה מספיק.

אורן: למה הטבע שומע את התפילה הזאת של הרבים?

תפילה נקראת רצון.

אורן: זה מה שלא הבנתי.

אם אנחנו רוצים יחד שזה יקרה, אנחנו מעוררים את אותו כוח הטמון בינינו שלא התגלה והתחיל להתגלות. ואז אנחנו מתחילים להיות קשורים בינינו דרך כוח הא-לוקים, זה נקרא שהוא מתגלה בינינו. "גילוי הבורא לנבראיו".

אורן: האם אתה יכול להרחיב, זה נראה כנקודה המרכזית.

אם אנחנו, האגואיסטים האמיתיים, יודעים מה היא הכרת הרע, ורוצים להיות מחוברים בינינו ביחסים טובים, שיביאו רק את הכוח הזה. זה נקרא שאנחנו עומדים במעמד הר סיני, זה ממש אותו דבר. אז אנחנו צריכים רק דבר אחד, את הכוח הא-לוקי, את כוח ההשפעה הזה, שיתגלה בינינו. ואנחנו לא רוצים את כוח ההשפעה כדי ליהנות ממנו, זה ההיפך ממה שהוא. אנחנו רוצים שישרה ויקשר בינינו, כדי שנהיה קשורים יחד בצורה היפה, באהבה בינינו.

אורן: אז הינה עוד פעם, סגרת לי את המשולש עכשיו. היו לי אני ואתם והיחסים בינינו שצריכים להתהפך מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ואם נרצה שכך יקרה, אז בעצם בינינו תתגלה האהבה של הטבע שאתה קורא לו הא-לוהים?

כן. זאת המטרה, גילוי הבורא לנבראים לפי השתוות הצורה, לפי הרצון של הנבראים שיתגלה. שיתגלה כוח השפעה בינינו, שנהיה תלויים בו, כלולים בו ושנהיה כמוהו.

אורן: מדובר בעצם בשדרוג יחסים?

נכון, שדרוג יחסים. אין יותר. ואז א-לוקים מורגש. זה נקרא עַם ה'. ככה חיינו עד החורבן.

אורן: אני אגיד את זה אחרת, אם אנחנו מתחברים ב"ואהבת לרעם כמוך" זה נקרא שהאהבה שממלאת את כל הטבע שורה בינינו.

אם האהבה שורה בינינו, זה נקרא שא-לוקים נמצא בנינו.

אורן: כאילו נעשינו כמו כל הטבע?

נעשינו כמוהו, הוא זה הטבע.

אורן: אז נעשינו אהבה?

כן. ואהבת זו המדרגה הגבוהה ביותר, ואהבת זה נקרא שאתה נכלל מכל הרצונות שמחוצה לך ואתה כולך עובד כדי להשפיע להם, למלא אותם. מחוצה לך.

אורן: וכך כל אחד כלפי כולם?

כן.

אורן: אז יש פה מעין סירקולציה כזאת, ים כזה?

וזה נקרא שהאור, הא-לוקים שורה בנינו.

אורן: אז אנחנו מרגישים שהכול אחד? 

כן, אנחנו מרגישים שהכול אחד.

אורן: כשאתה אומר הכול אחד הכול אהבה? מה זה הכול אחד?

אהבה. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בתוך הא-לוקים, והוא שורה בנו, ואנחנו נמצאים עימו בדבקות ואין הבדל בינינו, בינינו ובינו אין שום הבדל.

אורן: זה בעצם החזון של החברה הישראלית?

כן. זה נקרא גמר התיקון.

אורן: כשלאורך הדורות, חכמים דיברו על כך שלחברה הישראלית יש משימה שפורצת את גבולות החברה שלה עצמה, להביא לתיקון עולם, למה הכוונה?

לכך שאנחנו צריכים לצרף לזה את כל אומות העולם. גם את כל אותה בבל הקטנה שגדלה לכדי שבעה מיליארד איש. זה נקרא "ונהרו אליו כל הגויים". וביתי, המתוקן הזה, המערכת המתוקנת, "בית תפילה יקרא לכל העמים"  כולם יבואו וירצו שישרה בכולם הא-לוקים.

אורן: האהבה.

כן. נתחיל לממש אותה.

אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו, בהצלחה ולהתראות.

מעמד הר סיני

 ביסוד העם שלנו מצויים החסד ואהבת הזולת אותם לימד אברהם אבינו

-        האידיאה המקורית שלנו: בניית חברה כמו משפחה, עם קשר חם וערבות הדדית

-        עזר כנגדו: כל פירוד שמתגלה, משמש הזדמנות לחיזוק החיבור

-        האויבים הקמים עלינו מכריחים אותנו להתאחד. אך זהו איחוד מתוך מצב רע ולא מטוב

-        החזרה לארץ ותחילת הפילוג

הר סיני מסמל הר של שנאה ודחייה הדדית שמעליה אנו מחויבים להמשיך להתחבר

-        חיבור מעל הביקורת

-        ניסית להיות טוב, גילית שאינך מסוגל, ובכל זאת מתעלה מעל הרע שבך ומתחבר

-        פרעה מסמל את האגואיזם שספגנו במצרים

-        השנאה האדירה שמתגלה עתה. מסוגלים להתעלות מעליה?

-        מסכימים להיות בלב אחד? בערבות הדדית? שכולם שווים ודואגים זה לזה?

-        שני תנאים: א. אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך ב. ואהבת לרעך כמוך

עם ישראל נועד להיות "ממלכת כוהנים", כלומר, להביא את כל האנושות לחיבור ולאהבה

-        התגלות הא-לוהות במעמד הר סיני זו התגלות תכונת ההשפעה ההדדית בין אנשים

-        התעלות משותפת מעל השנאה, הביקורת, הזלזול והניכור

-        מה נדרש כדי ללמד את השיטה להגיע בפועל לאהבה שלמה לכול

-        מהו "עגל הזהב" המתגלה בנו

-        חיבור לטובת חיים טובים יותר לעצמנו הנו מנוגד לתהליך חיבור האנושות לגוף אחד

-        הטבע דורש שנתקשר רגשית בשדה הרוחני האחד, במערכת הנצחית והשלמה

-        מעמד הר סיני לא מתרחש אם אין מורה, מנהיג רוחני, שמעורר את האנשים ומכוונם

-        חיבור אמיתי לא יכול להביא לכך שתדכא מישהו אחר

כוח עליון: כוח פנימי המתגלה בתוכך

-   במצב הנקרא "מעמד הר סיני" טועמים מגילוי הכוח הזה, כי כל אחד יוצא מעצמו לאחרים

-    העולם כיום הרוס ובאובדן דרך. עלינו להתחבר כמשפחה אחת ולהיות אור לגויים. מיד כשנתחיל, הלחצים כלפינו יירגעו. נזכה להערכה ותמיכה וכמו כן לשגשוג מסחרי ותיירותי

-       בניית החברה כמשפחה אחת תקנה לנו את הכוח שביסוד כל הטבע, כוח אהבה וחיבור

לחברה הישראלית זכות קיום רק למימוש ואהבת לרעך כמוך. לכן העולם לוחץ עלינו

אורן: שלום לכולם, אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. יחד נדבר על החיים בחברה הישראלית שבה אנו חיים, נלמד איך אפשר לבנות כאן חיים חדשים שמהם נהנה כולנו, כל פרט ופרט, המשפחה, והחברה הישראלית בכללותה. הדרך אל החלום הזה של החיים המושלמים, היא דרך מאוד ברורה ומוגדרת שעל פיה אנחנו צריכים, יכולים, וראויים לבנות כאן חברה שתהיה ממש כמו משפחה אחת גדולה. החזון של בניית משפחה אחת גדולה, הוא המצפן שלנו בסדרת השיחות הזו, והיינו רוצים לתת לחזון הזה עומק, רגש, תובנות, וחשוב יותר, לאמץ אותו ולהתקדם לעברו.

היום אנחנו רוצים לקחת מהתרבות היהודית העתיקה והמפוארת שלנו, את אחד הסמלים שלאורם נבנה עם ישראל וללמוד איך הוא מתקשר לחזון של "כולנו משפחה אחת".

ניצה: כולנו נסכים שהאירוע של מעמד הר סיני היה אירוע משמעותי, מכונן, שיצר את הזהות של העם היהודי ועד היום הוא חלק מהתשתית המוצקה שעליה נבנתה החברה הישראלית.

היינו רוצים לשוחח על המעמד הזה, להבין מה קרה שם, מה המיוחד באירוע הזה ואיך הוא השפיע בצורה כל כך משמעותית על הזהות שלנו עד היום. 

העם שלנו הוא מיוצאי בבל. לפי המסורת שלנו, לפי מה שכתוב בתורה, אברהם אסף את אנשי בבל שהסכימו עם החזון שלו, לבנות עם שיהיה באהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", בתכונת החסד שכל אחד יקרין לחברו, כי אברהם תכונתו היא חסד ואת זה הוא לימד בבבל. הרמב"ם כותב על כך, וצריכים להבין את המרחקים ההסטוריים, הזמן בו אברהם חי, היה לפני כ- 3,800 שנה, והרמב"ם חי במאה האחת עשרה, שזה תחילת ימי הביניים. לפי הרמב"ם, אברהם יצא מבבל עם כ- 5,000 אנשים והוא לימד אותם כל מיני חוקים, איך להתקשר ואיך לבנות חברה שבה לכולם תהייה הרגשת משפחה, הרגשת אחים ואהבת ישראל. בתוך היסוד שלנו יש "ואהבת לרעך כמוך", כולנו "כאיש אחד בלב אחד". וקבוצת האנשים הזו, השבט שאחר כך התחלק ל-12 שבטים ביציאה ממצרים, עברו איזה אירוע, שלא נכנס אליו עכשיו, אבל במהותו הוא חיזוק של אותה המגמה, אותו היסוד של החברה, שאומר אתם חייבים להתחזק מכאן והלאה ולהיות "כאיש אחד בלב אחד". זאת אומרת, הדגש הוא על מבנה החברה כמשפחה. כולנו משפחה אחת, כולנו אחים ונמצאים בקשר של ערבות הדדית, ומחזקים כל פעם את הקשר בינינו על פני כל מיני אירועים שעוברים עלינו. מקבלים כל אירוע ואירוע כהזדמנות לחיבור יתר על פני ההפרעה, ולא כהפרעה שזורקת אותנו לכל הכיוונים.

העקרון הזה הוא ה"תורה". זאת אומרת, כל מה שבא אלי ורוצה להרחיק אותי מהאחרים אני מקבל זאת ההפך, כ"עזר כנגדו", ועל פני זה מתחזק בקשר עם האחרים. ואז ה"נגדו" הופך להיות כ"עזר". בצורה כזאת אנחנו מתקדמים לחיבור יותר ויותר צמוד בינינו, כמשפחה שעוברת הרבה אירועים וניסיונות, ומתוך כך רק מתחזקת, מתלכדת, עד שבאים ללב אחד. זה הוא לב ליבה של האומה, היסוד הזה נמצא בנו בין שאנחנו רוצים או לא רוצים, ואנחנו לא רוצים להפטר מהיסוד הזה, למרות שאנחנו מתפזרים לכל המדינות. ואם אנחנו שוכחים את היסוד הזה, אז באים עלינו, על העדר שלנו, כל הכלבים והם לוחצים עלינו, ומתוך הלחץ שלהם, אנחנו מתאחדים יחד כמו הכבשים, אבל כבר לא על ידי האהבה או הכרחיות פנימית להיות כעם, אלא על ידי השנאה מבחוץ.

לכן עד היום אנחנו קיימים לפי אותו הכלל. לפרקים אנחנו מתחזקים בינינו, ולפעמים המכות מבחוץ מחייבות אותנו להתחזק ולהתחבר, כשאנחנו שוכחים שאנחנו בעצמנו צריכים לעשות זאת, וכך אנחנו מתקיימים עד היום. השיטה הזאת היא לא סוד, היא מוכרת לכולם, שזה אנחנו. פחות או יותר היה תמיד מורגש שהיהודים עוזרים זה לזה, לכן היינו מתקדמים. בעבר התקדמנו בכל מיני מדעים, בקשרים בין לאומיים, מפני שהיינו מפוזרים והיינו יכולים להיפגש בכל מקום עם בני העם שלנו. וכך גם לטובת החיים הרגילים השתמשנו לחיבור הפנימי בינינו, אבל זה היה עד לפני עשרות שנים, כשהתחלנו לחזור לציון. כשהתחלנו לחזור לכאן, בהתחלה היינו גם בסוג של יחסים טובים, באופן יחסי, ולא כמו היחס שהיינו מצפים שיהיה אחרי אלפיים שנות גלות. ואז החלו המאבקים, חילוקי הדעות, לעשות כך או אחרת, עד שזה הגיע לשנאה ממש, ולכל מיני בעיות כמו "אלטלנה", ועד שהתחילו המפלגות.

אם זה קורה בעם אחר, זה לא כל כך נורא, כי אין להם ביסוד את הדרישה להיות כעם אחד.       כל העמים, נוסדו מהגישה הטבעית, הם חיו במקום אחד, ואז הם התחילו להתחתן, ולהתחבר. כתוצאה מהסביבה, מהטבע ומכל מיני תנאים, התחיל בהם משהו דומה זה לזה וכך נוסדו העמים. ביסוד שלנו נמצא התנאי של חיבור מעל האגו, הוא לא חיבור טבעי כמו שיש לתושבי כפר מסוים או תושבי אזור אחד. דווקא אין בינינו את הדחף ההדדי זה לזה, חיבור הדדי, התחייבות הדדית. אמנם הוא נמצא, אבל יותר מתוך הרגשת השנאה אלינו, אני מרגיש את עצמי כמו עוד יהודים בעולם שמרגישים ששונאים אותם, שלוחצים עליהם, אז הקשר הוא לא מתוך הטוב, אלא קשר מתוך הרע. ואם לא היה הלחץ הזה עלינו, אז לא היינו מרגישים שייכות אחד לשני.

אנחנו עם מיוחד בזה שאנחנו צריכים לבנות את עצמינו כעם בצורה מלאכותית, אנחנו צריכים להתחיל להתחבר מאפס. וכשמתחילים להתחבר מתחילים להרגיש דחף זה מזה, דחייה, וצריך להמשיך להתחבר מעל לדחייה הזאת. לכן "הר סיני" זה הר של שנאה, של גילוי הרע, גילוי השנאה ההדדית, דחייה הדדית. ומעל זה אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את חובת החיבור, "ואהבת לרעך כמוך", להיות "כאיש אחד בלב אחד" בערבות ובתלות הדדית, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "כל ישראל חברים" וכולי.

אנחנו לא עם רגיל, מצד הטבע הושרש כך, לכן הוכנה לנו שנאה מיתר העמים אם לא נתחבר בינינו, ואם אנחנו מתחברים בינינו אז השנאה הזאת יורדת ונרגעת. זאת אומרת שמצד הטבע העם הזה חייב להיות. ואנחנו רואים, שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעצמנו, אנחנו קיימים אלפי שנים וזאת תופעה שאף אחד לא יודע לפתור או להסביר אותה. אנחנו קיימים והקיום שלנו הוא בעצם קיום מלאכותי, לכן כולם מסתכלים עלינו כמו על איזו תופעת טבע מוזרה. במה אנחנו מיוחדים? מה היא האיכות שבנו? באיחוד, בזה שאנחנו מאוחדים. אפשר לדבר על זה עוד הרבה אבל זה יסוד הדברים.

ניצה: הזכרת קודם את שיטת אברהם שדיברה על "ואהבת לרעך כמוך", אבל עדיין היינו קבוצה של אנשים. מה קרה באירוע של מעמד הר סיני שהפכנו פתאום מקבוצה לעם?

עברנו כמעט אלף שנה, ארבע מאות בגלות מצרים, למרות שהיתה רק מאתיים ועשר, החשבונות הם לכאן ולכאן ואנחנו לא קובעים את זה בדיוק לפי השנים, אבל עברו מאות שנים מזמן אברהם, אחר כך יצחק, ויעקב, אחר כך יוסף, גלות מצרים והיציאה ממצרים. ובמשך השנים האלה הקבוצה הזאת כל הזמן עבדה על העיקרון של חיבור, להיות מחוברת ומחוברת. למרות הרבה מאוד הפרעות, היא הצליחה להיות מחוברת יותר ויותר חזק, כי כל הפרעה והפרעה היא מראה בעצם איפה יש קלקול בחיבור, ואז כולם היו ממש מתנפלים על ההפרעה ומתקנים אותה.

האנשים הלכו תמיד בקו אחד רק לחיבור, כמו אברהם. אחר כך הלכו בשני קווים גם בחסד וגם בדין, לפי גישת "יצחק". ואחר כך בקו השלישי, בשלושת הקווים. כל אלה הם קווים לחיבור, איך ובאיזו מגמה מתחברים. "יעקב" נקרא מיוחד, "בחיר שבאבות" והגישה שלו היא, שיש לנו חסד, זאת אומרת, אנחנו מחויבים ללכת בחיבור, אנחנו מחויבים לפתח בינינו את תכונת ההשפעה, האהבה והחסד זה לזה, וכשמתחילים לעבוד על זה, האדם משתדל בכוח להוציא מעצמו הרגשת חיבור יתר לכולם, ואז הוא מרגיש פתאום עד כמה הוא לא רוצה זאת, ועד כמה מתעורר בו הכוח הרע, הכוח הדוחה, כוח הביקורת על כל אחד ואחד, זה "קו שמאל".

אורן: זה נקרא "דין" שאמרת שזה יצחק?

זה נקרא "דין", יצחק. אלה דין ואלה רחמים. ואז אני מבין שדין ורחמים הם יחד וכך זה צריך להיות, "זה כנגד זה ברא א-להים". ואני הולך ומחבר את שניהם יחד, גם את הדין וגם את הרחמים, אני צריך את שניהם כדי לבנות מעליהם את האהבה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אילו פשעים? דווקא הפשעים שלי שאני לא רוצה להתחבר. זאת אומרת, בהתחלה ניסיתי להיות טוב אליך, אחר כך גיליתי שאני לא מסוגל, מתוך היחס הטוב שלי התגלה הרע, ועכשיו מעל הרע הזה אני בכל זאת הולך ומתחבר, למרות הרע שאני מרגיש ומבין אותו. זה נקרא "קו אמצעי", "יעקב".

בצורה כזאת הם הצליחו להתחבר, להתגבר ולהתקדם בבניית האומה. אבל כשהם היו בגלות מצרים, הם הרגישו את גלות מצרים בצורה פנימית ונפשית בחיבור ביניהם, הם הרגישו שהם הולכים להתקלקל בצורה שאי אפשר לשלוט זה בזה, הם התחילו לשנוא זה את זה, הם לא הצליחו להתחבר, זה נקרא שפּרעה שלט עליהם מבחינה רוחנית. הוא רצה לקלקל אותם ולהרחיק אותם זה מזה, הם התחילו להתפורר. ואם הם לא היו מרגישים את לחץ פרעה המאיים עליהם, אז הם לא היו נשארים. לכן כתוב שפּרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים, זאת אומרת, הם הרגישו עד כמה הפירוד ביניהם גורם להם למיתה, כמו היטלר, אלא שהיתה להם אפשרות לברוח ממנו, והם וברחו. אבל השנאה ביניהם, הרגשת הדחייה, הריחוק, הביקורת והזלזול, נמצאים. זה נקרא שהם הוציאו ממצרים כלים, הם לקחו מהמצרים רכוש, את האגו שנמצא ביניהם. למה? כי עכשיו התגלה האגו הגדול כהר שנקרא "הר סיני, קודם לא היתה שנאה, היו כל מיני ויכוחים קטנים וריחוקים לא משמעותיים, עכשיו זו שנאה. ואם עכשיו מעל האגו הזה, מעל השנאה הזאת, בתנאים שהם נמצאים, הם יוכלו להתגבר ולהתחבר, כמו שאמרו אברהם, יצחק ויעקב, אז הם צריכים לקיים את התנאים המדוברים במעמד הר סיני.

האם אתם מסכימים להיות בלב אחד, זאת אומרת, להרגיש שאין הבדל ביניכם, שאתם ממש כמו טיפות מים המתאספות בכוס אחת ואין הבדל בין הטיפות, הכל נוזל אחד. האם אתם מוכנים להיות בערבות? ערבות זה נקרא שאין לי שום דבר מעצמי, ואני דואג לכולם, עד כדי כך שאני לא רוצה שהם ידאגו לעצמם בכלום, אני רוצה לדאוג להם, והדאגה היחידה שלי, שתהיה לי האפשרות לדאוג להם. "כל ישראל חברים", מה זה חברים? אני מרגיש את כולם כשווים, ובאמת בעם שלנו שוויון זה נטייה טבעית, אף אחד לא "מחזיק" מהשני, אפילו בצבא ובכל מקום אפשר לראות זאת. אנחנו לא עם של אדונים ועבדים, כולנו שווים וגם זה מאותו היסוד.

כולנו צריכים להגיע לשני תנאים עיקריים. התנאי הראשון, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". זאת אומרת, מאוד להיזהר מלהזיק לשני, אפילו במחשבה. ראשית תמדוד על עצמך, כמו שמודדים חולצה, האם אתה רוצה שכך יחשבו עליך, ועל אחת כמה וכמה שיעשו לך האחרים. אחרי שבדקת, אתה רשאי להפעיל את היחס הזה על האחר, אם אתה בטוח שהיית נהנה שיתייחסו אליך כך.

התנאי השני, לאחר שמגיעים לקיום התנאי "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", התנאי המתקדם יותר, והיוצא מזה הוא "ואהבת לרעך כמוך". בו אתה מקבל את כל מה שהשני רוצה, ואתה עומד למלא את כל רצונו במסירות נפש, ורק לצורך זה אתה רוצה להיות קיים.

התנאים האלה נראים לגמרי לא מציאותיים, זה ברור, זה בגלל טבע האדם, והיום במאה העשרים ואחת אנחנו כבר מבינים את זה. מאז עברו 3000 שנה, אבל התנאים כלפי העם שלנו לא השתנו. 3800 שנה מאז ימי אברהם, שגילה אותם בפעם הראשונה לעם, לקבוצה שלו. ו-3000 שנה בערך ממעמד הר סיני. אין לנו ברירה אלא לבדוק שגם היום אנחנו נמצאים באותם החוקים, כך הטבע מתייחס אלינו, לפי קיום התנאים האלה הוא שופט אותנו.

נכון להיום הגענו למצב כמו שכתוב בספר הזוהר, אומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, שלא רק אנחנו, אלא יגיע הזמן, אחרי 2000 שנות גלות, שכל העולם יצטרך לקבל את העיקרון הזה מאיתנו. מפני שאנחנו בסך הכל קבוצה קטנה מבבל, ובבל היא כל האנושות, אז אנחנו נצטרך לחזור וללמד אותם, כמו שאברהם לימד את הכלל הזה, לכל האנושות. והאנושות תרצה לקבל אותו כי היא תרגיש את עצמה במשבר גדול, בחוסר אונים, ובמבוי סתום.

ניצה: מעמד הר סיני, לא התרחש בין הכוח העליון לבין אדם אחד, אלא היה פה אירוע של הרבה מאוד משתתפים, בעצם של עם שלם. זה היה אירוע ייחודי לעם שלנו, לא היה עוד בהסטוריה אירוע מהסוג הזה, שעם שלם חווה מעמד ששינה אותו. מה מיוחד באירוע הזה שהיה כל רחב, מה יש בזה? 

יש במעמד הזה התאמה לטבע. את חוקי הטבע אנחנו לומדים על ידי המדעים שלנו, אותם אנחנו יכולים לגלות, ולהשתמש בהם והם שווים לכולם. ויש חוק מיוחד בטבע, חוק ההשפעה והאהבה, שחלק מהאנשים חייבים לקיים אותו, ואחר כך דרכם זה צריך להתפשט לכל האנושות. לכן אותה קבוצת אנשים שמסוגלת לקיים אותו התנתקה מבבל. במשך ההיסטוריה היו הרבה אנשים שהצטרפו אלינו כדי לקיים את התנאי הזה, הם חפשו את התנאי הזה והיו מוכנים לבוא, כמו  רבי עקיבא שהיה בן גרים ועוד אנשים. ואנחנו צריכים לראות בזה מגמה כללית. אי אפשר לקיים את החוק הזה בכל העולם בבת אחת, אלא דרך קבוצה מסוימת שחיה על פני כדור הארץ באותם התנאים כמו כולם, ומקיימת בחיים שלה את הכלל הזה, לומדת אותו, מיישמת אותו ומממשת אותו, עד שהיא תהיה כדוגמה, וכל אחד מהקבוצה הזאת יהיה כמורה דרך, כמחנך.

ואז כל הקבוצה תהיה כמו שכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש", שתצא מגדרה ותתחיל להשפיע וללמד את כל האנושות לקיים את חוק הטבע הסופי שנקרא אהבה, השפעה לזולת, חיבור וכן הלאה. וזה יקרה כשיבוא הזמן שכל האנושות גם תגיע להכרחיות לקיים את החוק הזה.

יש אנשים שמתמקדים בחוק הזה, ולא בחכמה, או בהצטיינות במוסיקה, בציור או בפיסול, הם רגישים יותר מאחרים ליחס ביניהם, ומוכנים בהכנה הזאת לנסות לקיים את התנאי הזה. ובמשך ההיסטוריה התחברו אליהם פה ושם עוד ועוד אנשים. אנחנו רואים לפעמים שעמים שלמים היו מתחברים אלינו. אבל האנושות בכללה, יחד עם עם ישראל, צריכים לעבור משבר גדול. עם ישראל עבר 2000 שנות גלות, וכל האנושות התקדמה בינתיים. ב-2000 שנות הגלות אנחנו כאילו ירדנו בגישה ההדדית בינינו, וכל האנושות בינתיים עולה מתחזקת ומתחברת בצורה אינסטינקטיבית, רגילה ארצית, ואחרי 2000 שנות גלות אנחנו נפגשים באיזה מקום שבו מגיעים למצב, שאנחנו צריכים גם להתעורר לקיום היסוד הקדום שלנו,  וגם כדי לממש את החוק הזה איתם יחד.

אורן: במעמד הר סיני יש פסוק שאומר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ורש"י אומר, למה דברה התורה בלשון יחיד? כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". וכולם היו צריכים להגיד "נעשה ונשמע", זאת אומרת, כולם היו חייבים להכנס לברית עם הכוח העליון, יחד בערבות הדדית. האנשים נדרשו להתקשרות בין אישית שהפכה אותם להיות מורגשים  "כאיש אחד בלב אחד", זה התנאי להווצרות מעמד הר סיני. הם קיימו דרישה מקדימה, ואז יש התגלות של הכוח העליון, מה זה?

האנשים נמצאים בהתלהבות, בהתפעלות מזה שהם מתקשרים ביניהם בצורה הדדית. המעמד הזה שנקרא "הר סיני", יכול להיות בכינוסים, באולמות כמו בגני התערוכה, לא צריך לרדת לסיני ולעמוד מול איזה הר. זה גם לא הר גבוה, גבעה.

זאת התרגשות פנימית שהתעוררה בבני אדם מתוך זה שהם מתחברים יחד, תחת המנהיג "משה", שמעורר אותם, והם מרגישים בהתעוררות. גם לפני כן הם הרגישו התעוררות, כשהם יצאו מהאגו, ברחו ממצרים והלכו להתחבר. המגמה הזאת הייתה בהם כבר מראש, הם לא כמו עדר, אלא הם רצו לחיות לפי החוק הזה. ואל תראה את כל הגאוגרפיה הזאת, מצרים, הר סיני, אנחנו כל הזמן נמצאים במקום אחד, נניח באותו אולם, כמו בגני התערוכה, או במקום אחר, ועוברים כל מיני אירועים פנימיים. אנחנו מתלהבים, מתחברים יותר, ומרגישים יותר זה את זה, עד כמה שאנחנו יכולים להרגיש את ההתעלות, ההתפתחות וההתנתקות מכל מה שקורה לנו כאן, ובעיקר מהשנאה, מהדחייה, מהביקורת ומהאינדיבידואליזם. ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מוכנים להתנתק מהאגו וזה רק  לעת עתה, לא לעולם ועד, לכן זה לזמן קצר, זה מעמד בלבד. וברגע שאנחנו מרגישים כך, אנחנו כאילו עפים באוויר, אנחנו כאילו לא מרגישים את עצמנו, אנחנו מרגישים את כולם ביחד, וההרגשה הזאת היא כמין התגלות הא-לוהות. מה זה א-לוהות? תכונת ההשפעה ההדדית. ואז אנחנו מרגישים שזה מה שממלא אותנו. אנחנו סיכמנו שרוצים להיות כך. ובזמן הכנס שאלנו את הקהל שלנו, האם אתם רוצים? התשובה היתה "כן" ובאלפי קולות. שמונת אלפים קולות צועקים שהם מסכימים, וזה לא תיאטרון, הם מרגישים כך יחד.

השאלה היא, במה נבדלים האנשים האלה שמרגישים כך יחד, מאלה שצועקים באיזו תהלוכה או בהתאספות אחרת, האם אתם מוכנים, הנאצים להבדיל גם צעקו יחד. אלא חשוב מה שמגיע אחרי זה, אחרי זה המורה חייב ללמד אותם שיטה, איך באמת להגיע לזה. ההסכמה הזאת היא סתם התפעלות כללית קולקטיבית.

אורן: איך להגיע לְמה?

לאהבה. כל התורה היא "ואהבת לרעך כמוך". אין תורה אחרת, אין שום פעולה, מאשר לקראת אהבה. יש לנו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו תרי"ג רצונות, 613 רצונות, כולם אגואיסטיים, כל הרצונות הם רק כדי לנצל את כולם לטובת עצמי, ואני חייב לשנות את כל הרצונות לטובת הזולת, להפוך את כוונת השימוש שבכל רצון. זה נקרא שאני עושה מצווה, זה נקרא שאני עושה את התיקון שלי, לשנות כל רצון מלהנות בעצמי על חשבון הזולת ללהנות לזולת בשירות של עצמי.

כשאנשים מתחילים להתקרב לזה, ולחשוב על זה ולקבל את זה, מתחילה להיות בעיה, מה לעשות עם "עגל הזהב", זאת אומרת עם האגו שלנו. פתאום האגו מתעורר בכולם, ויוצא שאנחנו כאילו בונים עגל זהב.

ניצה: מה זאת אומרת שאנחנו בונים עגל זהב?

אנחנו רוצים ליהנות שיהיה לנו טוב. אנחנו רוצים לאהוב זה את זה, אנחנו מבינים שזה טוב, אבל שמזה ייהנה האגו שלנו, שלכל אחד יהיה טוב. זו מין גישה קומוניסטית, סובייטית, כמו ברוסיה. אנחנו בונים חברה שבה כולם מחוברים, כל אחד למען הזולת, כולם אחים וכולי. למה? כדי להגיע לחיים טובים ארציים ופשוטים, שיהיה לנו טוב. ובזה אנחנו נראה לכולם כמה שאנחנו מוצלחים, בצורה אגואיסטית מובהקת כזאת, כמו שהרוסים רצו להראות לכל העולם כמה שהם חכמים, גדולים וצודקים. בצורה אחרת עשו הנאצים אותו הדבר, "אנחנו נתחבר ונראה לכולם" זה מאוד דומה אחד לשני, כמעט ואין הבדל.

זה נקרא שהתגלה עגל הזהב, שכל החיבור שלנו הוא למען מילוי האגו שלנו. וזה נגד התפתחות הטבע, כי למלא את האגו שלנו, זה להיות יותר בהמיים, להישאר בדרגת חי. עברנו דרגות בהתפתחות שלנו, ירדנו מהעץ כמו הקופים, עברנו אלפי שנות התפתחות עד היום, והדרגה שאנחנו צריכים להגיע אליה עכשיו זו דרגת המדבר, דרגת האדם.

הדרגה הנוכחית, דרגת החי שלי, היא מקבלת את מה שמגיע לה, זאת אומרת, דברים רציונאליים שהגוף צריך כדי להתקיים בצורה נוחה וטובה בלי לסבול. הגישה הנכונה היא שהגוף לא יסבול, כגוף בריא. הרופא בודק, עם שעון, עם כל מיני מכשירים, ומרגיש או שומע בסטטוסקופ ואומר, הלב שלך בסדר, הדופק ולחץ הדם בסדר. זאת אומרת, הגוף מתקיים כמו חי, כמו כלב, כמו אריה, כמו פיל, הוא מתקיים בצורה שטוב לו, והוא לא רץ אחרי מה שהוא לא צריך, ממש בדרגת החי הטובה, כמו כלב במלונה, חזיר בחצר, וכל חיה במקומה. גם אנחנו צריכים דירה, משפחה וכל מיני דברים שיהיו בבית, אוכל נורמאלי, חינוך לילדים, בריאות, טיפול, פנסיה ועוד ועוד. על זה אנחנו לא מתפשרים ולא מדברים, העולם צריך להיות מסודר בצורה כזאת, זאת דרגת החי שבנו, כי אם לא היינו בגוף, לא היינו דואגים לזה.

אבל השלב הבא שהאנושות עכשיו עוברת, זה השלב שהיא מתחברת יחד, היא חייבת להתחבר, ובזה אנחנו מגיעים לדמות האדם. מה אנחנו משיגים על ידי כך שאנחנו הולכים להתחבר? ההתחברות שלנו היא לא בשביל שאנחנו נחבק זה את זה פיזית, נחיה יחד בדירה אחת, נאכל יחד עשרות אלפי אנשים במסעדה אחת, ונתלבש באותם מדים כמו הסינים. לא. החיבור שלנו הוא בצורה רגשית, שאנחנו מרגישים את עצמנו שייכים לשדה רוחני אחד, לרגש אחד הדדי, למערכת אחת שמקשרת בינינו. הקשר הזה לא שייך לגוף, הוא אפילו נצחי. כשאני מתחיל להתחבר כך עם כולם אני מפסיק להרגיש את עצמי, אני כאילו עוזב את הגוף שלי ונמצא מעליו. אני מתקשר לאחרים ואני מבין שההתקשרות הזאת היא באיזה שדה ווירטואלי בינינו, שלא שייך לגוף, ואפילו אם אני חי בגוף שלי או אם הגוף שלי מת, זה לא חשוב, אני נמצא בקשר הזה וזה נצחי. זו מין מערכת שלמה, נצחית, שכולנו קשורים יחד ואנחנו צריכים רק להשתתף בזה. ובאמת המערכת הזאת כל הזמן קיימת בינינו, רק שעכשיו נדרש מאיתנו להתכלל בה ברגש, בשכל, בהבנה ובהשגה. בזה שאנחנו לא רק נתכלל בה, אלא נלמד אותה, את הקשר הכללי הזה בינינו, ושהמערכת הזאת תהיה בשבילנו רמת חיים חדשה שנקראת "אדם".

אורן: האם לגלות את מערכת הקשר הנצחית בינינו, זה נקרא לגלות את הכוח העליון? זה מה שהם הרגישו במעמד המיוחד בהר סיני, הם גילו את המערכת הזאת?

הם שמעו על זה. הם לא גילו זאת ממש בפועל, אבל הם שמעו על כך, הם קיבלו התעוררות לזה מתוך מה שמשה דיבר אליהם. הם קיבלו התעוררות כמו שאתה מקבל התעוררות בכנס, שאתה מוכן להישאר כך כל החיים, וחוץ מהרגשה הזאת אתה לא צריך כלום, רק להישאר בה.

זאת התעוררות רגשית, שלא הגיעה להם, אבל מתעוררים. אם לא הייתי מסדר לכם את הכנס, אני חושב שלא הייתם מגיעים לעניין הזה. יש עניין שהמורה הוא זה שמסדר את הדברים האלה, אבל אחרי שהוא מעורר את התלמידים, הוא גם מלמד אותם, כדי שהם ישיגו את הדבר בעצמם, שישלטו בו, שיהיו בו, שיחיו בו, וגם ילמדו את האחרים. זה העניין של המשכיות הדורות.

אורן: אני חוזר להבדל בחיבור בין האנשים, החיבור שאתה קורא לו עגל הזהב למשל בקומוניזם או בנאציזם, לבין החיבור שהיה ביניהם במעמד הר סיני. רצית ללמד אותנו מה לא לעשות, הבנתי שיש חיבור שאנשים מתחברים ביניהם למטרות גשמיות.

 גשמיות, של אותה מדרגה שבה הם נמצאים.

אורן: זה נקרא עגל הזהב?

 כן, להישאר בדרגת החי כדי להטיב את המצב בתוך המדרגה הזאת.

אורן: יש חיבור איכותי יותר בין האנשים?

 כן, שמתוך החיבור הם עולים לדרגת המדבר.

אורן: מה מהות הדברים?

מהות הדברים היא שהם קשורים יחד בצורה פנימית, בהשפעה הדדית זה לזה, כדי לחיות ברמה של ההדדיות שלא שייכת לגוף, לא שייכת לאונס של בני אדם, להילחם נגד מישהו, לדכא מישהו, אלא רק לאהוב. האהבה היא ההבדל. ולא אהבה פרוטקצייניסטית אינדיבידואליסטית, אלא אהבת העולם.

אורן: איך האהבה הזאת שעושה את ההבדל, קשורה לכוח העליון שמתגלה במעמד הר סיני?

זה ההכוח הפנימי שמתגלה בתוך האדם. מה זה כוח עליון? עליון, שהוא מעל מה שהיה קודם. קודם הייתה לי הרגשה יפה ונעימה כשהייתי ממלא את הבטן שלי בבשר, דגים ובירות, ועכשיו ההרגשה שלי באה מזה שהנשמה מתמלאת, זאת אומרת למעלה מזמן, תנועה, ומקום. הרגשה שנמצאת מחוצה לי, הרגשה שנותנת לי סימן לנצחיות, ואפילו אם אני לא קיים בגוף, פתאום אני יוצא וחי באחרים. זה נקרא "עליון", "כוח עליון", "העולם העליון", זאת נקראת "הרגשה עליונה".

אורן: זה מה שהם טעמו במעמד הר סיני, אחרי שהצליחו להתקשר ביניהם כאיש אחד בלב אחד, והפכו להיות כאחד?

כן.

אורן: כשאנשים הופכים להיות כמו אחד, למען מה הם עושים זאת?

למען ההתעלות.

אורן: התעלות לאן?

שכל אחד יוצא מעצמו למען הזולת, וחי למען הזולת. כך הם מרגישים.

אורן: זה נקרא ששורה ביניהם הכוח העליון של האהבה, שהוא הכוח הכללי שנקרא "אחד", "א-לוהים".

אני לא הייתי אומר א-לוהים, אתה אמרת, אבל זה באמת כך. בגימטריה יש מושג "עם הכולל", כשיש סכום של אנשים שמתחברים ביניהם ומכוח החיבור ביניהם נוצר ביניהם קשר הדדי. זה כמו שמדברים היום על "חוכמת ההמונים", אמנם זה לא בדיוק, אבל כשיש לך עשרה אנשים, שיכולים להיות גם טפשים, והם מתחילים לדבר על משהו, ופתאום מתוך הדיבור שלהם, כשהם מתחברים יחד, מתגלה ביניהם משהו יותר חכם מהם.

ניצה:  אתה מתכוון לביטוי שאומר "שהשלם גדול יותר מסך חלקיו"?

כן, לזה בעל הסולם קורא א-לוהים.

אורן: אם אנחנו לוקחים את חוכמת ההמונים, זה הדבר שמקדם אותנו בדיון, הייתי רוצה לקשור את כל ההתקשרות הזאת בין האנשים, אל החזון שאתה מציע היום לחברה הישראלית.

אתה אומר שהעתיד הטוב של החברה הישראלית תלוי אך ורק בדבר אחד, אם אנחנו נצליח או אפילו אם רק נרצה, לבנות כאן ביחד חברה שתהיה כמו משפחה אחת. כך שכל החברה הישראלית תהיה כמשפחה אחת. איך מה שלימדת אותנו היום על ההתקשרות, האינטראקציה המיוחדת הזאת בין אנשים שקראנו לה מעמד "הר סיני", מול ההתקשרות של "עגל הזהב" שהיא ההתחברות הלא נכונה בין אנשים, איך היא קשורה לחזון שאנחנו רוצים לממש כאן ועכשיו בחברה הישראלית?

אנחנו נמצאים בזמן מיוחד, במשבר כללי, העולם זועם, צועק, מבקש, ובוכה ממש כמו תינוק כי אין לו שכל, הוא רק מרגיש שהוא הולך להתדרדר, שהוא נמצא בסכנות, במכות אקלים, מכות של חוסר עבודה, רעב, מחלות, מגיפות, ומלחמת עולם אטומית שכבר מדברים עליה בלי שום פחד, כאילו בטוח שהיא תקרה. השליטים לא מסוגלים לעשות שום דבר, אין להם תכניות, היום אין מישהו שקם ואומר אני יודע, זה פלא. תמיד היו בעולם כמה כאלה, אחד היה אומר קומוניזם, אחר אומר קפיטליזם, אלה כך ואלה כך, והיום אין מישהו שיש לו ביד חזון, ולא חשוב איזה. קמים משטרים נאציים, פרוטקציוניסטים, שכל אחד רוצה לבנות את עצמו על חורבן השני, זאת אומרת, נגד המגמה של הטבע, לחיבור ואיחוד כמשפחה אחת, שהוא מכין לכל העולם.

ובזמן הזה אנחנו חייבים להיות אור לגויים. אנחנו חייבים להגיע מהר להיות באמת כמשפחה אחת, לקבוע בינינו חוקים של משפחה אחת, מ"איש את רעהו יעזורו", "אהבת ישראל", "אהבת חברים", "כולם כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל אחים", ועד "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ו"ואהבת לרעך כמוך". ללמד את כל החוקים האלה, לכל האנושות ולהראות להם שאצלנו זה כבר קיים, ושדווקא בזכותם, בזכות קיום החוקים האלה אנחנו נמצאים במצב אחר לגמרי מכל העולם.

כי ברגע שאנחנו מתחילים להתקרב זה לזה, לפי החוקים האלה, ובאמת לבנות, אפילו רק להתחיל לבנות את מה שנקרא "משפחה אחת", אתה פתאום מרגיש שאין לך שונאים, כל העולם נרגע, וכאילו שוכח ממך. ואחר כך בהתאם לזה שמצליחים להתחיל להתחבר בינכם, כל העולם מתחיל להיות ידידותי אליך, פתאום רוצים להיכנס אתך למסחר, לעזרה, באים תיירים. הם בעצמם לא יודעים למה, אבל פתאום הם לא אנטישמיים, הם מתייחסים אליך יפה וטוב. פתאום אתה רואה ומרגיש לפי התגובות שלהם שהם מתייחסים אליך כמו לכולם, כאילו היחס המיוחד שהיה אליך נעלם, ואחר כך עוד יותר, הם מתחילים לכבד, ממש לאהוב, ומתחילים להגיד, נבוא ללמוד אצלכם, כמה יפה כאן, תלמדו גם אותנו. במידה שאתה מקיים את החוקים האלה בפנים, אתה מרגיש שזה קורה ממש בצורה טבעית.

אורן: מה הם מרגישים? הם מרגישים שיש בחברה כזאת כוח עליון?

הם לא מרגישים שיש בהם שינוי של יחס, זה עד כדי כך טבעי.

אורן: אפילו בצורה לא מודעת, מה מושך אותם? אמרת שהם נמשכים כמו דבורים אל הצוף, שהם מרגישים שיש פה משהו טוב. אז אפילו אם האדם או אלה העמים, לא משנה על איזו רמה אנחנו מדברים, מה מושך אותם, האם זה אותו כוח עליון שיש ברשת הקשר הנכון בין האנשים?

כן, אבל בינתיים הם מתרגמים זאת לכך שאתה יוצא מהמשבר, שיש לך צלחה בכלכלה, בבניה, במערכת הפיננסית. בינתיים אלה כל הדברים הרגילים בדרגה שלהם, בדרגה החומרית, כי הם נמצאים במשבר מאוד רציני, ופתאום הם מרגישים "אנחנו יכולים ללמוד מהם, מהיהודים, תראה איך הם מצליחים". והם חושבים כך לא בצורה של קנאה, אלא קנאה טובה.

אורן: אם אנחנו נבנה את החברה הישראלית כמו משפחה אחת, ובאמת, לא במילים, אלא בין הלבבות ונהיה עוד פעם כאיש אחד בלב אחד, האם זה ייתן לנו חיבור, בין הלבבות שלנו לכוח הכי חזק בטבע שאתה אומר שהוא אהבה, וזה מה שייתן לנו חוסן פנימי, ויעיף אותנו קדימה?

וודאי, כי כך אנחנו נקבל את הכוח של הטבע הכללי שהוא התשתית של כל הבריאה. אין כוח יותר חזק, יותר כללי, יותר שולט בכל, מהיסוד הזה שהוא האהבה, החיבור ההדדי בין כל חלקי מערכת המציאות. כל החלקים של המערכת הכללית, של כל המציאות, מחוברים ביניהם לפי הכלל, לפי החוק שנקרא "אהבה", "התכללות". ואתה מקיים אותו בדיוק, אז אתה נמצא בתשתית שלו, זאת אומרת ביסוד שלו. אתה נמצא בהשתוות הצורה, אתה נמצא בהזדהות עם כל הטבע, זה נקרא "דבקות" עם הא-לוהים, כי א-לוהים בגימטרייה שווה הטבע.

אורן: לא נעים להגיד, אבל כשמסתכלים בעיניים מפוכחות על החברה שבה אנחנו חיים היום, וזה כל אחד מאתנו, אני לא בא להתייפייף או להעביר ביקורת על מישהו, אני מסתכל על עצמי, והבנתי מדבריך, שבסופו של דבר הכל תלוי ביחסים בין אנשים, והיום היחסים בחברה הישראלית הם "לא משהו", בלשון המעטה, הם אפילו מתחברים לי לדימוי של שנאה. אמרת שהר סיני הוא הר של שנאה ודחייה, ואתה אומר שיכול להיות אפילו יותר גרוע. היום יש בהחלט דחייה ושנאה, האם מהמקום הזה אתה רואה אפשרות לאהבה? זה דווקא נראה הפוך, אנחנו מדברים פה על אהבה וקשר ומה שרואים היום זה יותר פירוד, יותר פילוג, יותר שנאה.

לצורך זה קיבלנו אישור כניסה לארץ ישראל, למקום הזה, לבנות כאן מדינה, לבנות כאן עם, בכל צורה שתהיה, כדי לבנות מכך תשתית, יסוד שממנו אנחנו חייבים לעלות לתנאי של להיות עם ישראל ממש, אמיתי כמו שהיה פעם, כמו שהוא צריך להיות לפי הטבע שלנו, הטבע הפנימי, ובארץ ישראל, זאת אומרת, באותו המקום שהופך להיות מיועד לישיבת העם.

אנחנו צריכים לממש את הדברים האלה, אם לא נממש זאת לא תהיה לנו שום אפשרות להמשיך כאן. בינתיים נתנו לנו הזדמנות ולפי מה שאני רואה, אנחנו חייבים לממש זאת, וגם כל העולם רואה ודורש זאת, כל אלה שנמצאים אתנו עכשיו בוויכוחים ובמלחמות, זה אך ורק כדי לדחוף אותנו ליישום של ואהבת לרעך כמוך בתוך עמנו.

אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה לכם שהייתם אתנו, עד הפעם הבאה ננסה לממש זאת, כל טוב ולהתראות.

עשרת הדיברות ופירושן הרוחני

 העם שלנו מיוחד: חיבור לא על פי אזור מחיה טבעי אלא לפי אידיאה

 -        מהן בעצם עשרת הדיברות

-        עשרת הדיברות מוצבות בפנינו במעמד הר סיני המסמל התעלות מעל שנאה ופירוד

 -        בחיבור מורגשת נגיעה בנצח

 -        מהו מעמד הר סיני

כשמתחילים להרגיש כמערכת אחת, מגלים את עשרת חוקי המערכת – בדרכנו לחיבור השלם

-        "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"- העבדות לאגואיזם

 -        רוח האהבה הכללית ששורה בינינו נק' א-לוהים. הלב האחד שיצרנו בינינו נק' נשמה

 -        מהי עבודת אלילים

-        הטבע כולו בהרמוניה, אך מתוך הגישה האגואיסטית שלנו איננו רואים זאת

 -        תפילה – עבודה שבלב

 -        "זכור את יום השבת לקדשו": מהי השבת?

 -        איך מקבלים תוספת אגואיזם לתיקון?

המצב העתידי שבו אנו כבר מחוברים נקרא "אבא ואמא" כלפי מצבנו הנוכחי

 -        "לא תרצח": לא לחתוך שום קשר אפשרי עם אף אחד, אפילו שנראה כשונא אותך

 -        "לא תגנוב": במשפחה אחת, כל אחד תורם מקסימום מיכולותיו. פחות מזה נחשב לגניבה

 -        "לא תנאף": בחוקים רוחניים, בחוקי החיבור והאהבה, "אסור" פירושו "אי אפשר"

 -        הפירוש הרוחני ל"לא תנאף"

 -        "לא תחמוד": מוכנות פנימית לכך שמה שלא יתגלה, לא יעורר בי שום יחס אגואיסטי

  בכל מדרגה צריכים לקיים מחדש את כל עשרת הדיברות באיכות חדשה

 נתחיל להתחבר בכיוון של ואהבת לרעך כמוך וכל עשרת הדיברות יתגלו לנו בדרך...

אורן: אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן פעם אחר פעם, איך כדאי לנו לבנות את החיים שלנו כאן, כחברה ישראלית, כל אחד כפרט, כמשפחה, וכחברה אחת גדולה. החזון שמציע הרב לייטמן לאמץ ולסגל אל ליבנו כאן בישראל, זה לבנות חברה שתהיה כמו משפחה אחת.

כדי להבין את החזון הזה במהותו, ואיך הוא יכול לקדם אותנו להרגיש מה בדיוק זה אומר להיות כמו משפחה אחת, מעבר לסיסמא, אלא בפועל, ביחסים בינינו, אנחנו דנים על כך בכל פעם מזווית נוספת. וכך לאט לאט, אנחנו מתחילים להרגיש מה הכוונה להיות כמו משפחה אחת. היום נדון בנושא של להיות כמו משפחה אחת בחברה הישראלית, דרך אחד הסמלים היהודיים העתיקים והשורשיים ביותר, עשרת הדברות.

ניצה: עד היום נחשבים עשרת הדברות לחוקת העל של התרבות היהודית. אפשר לומר שבין אם אנחנו מצליחים לקיים אותם ובין אם לא, אנחנו מחשיבים אותם מאוד, ואלה הם כללים או נורמות חברתיות שאנחנו מעריכים מאוד.

היינו רוצים לשוחח איתך על עשרת הדברות מהזווית שלך, ולהבין איך עשרת הדברות מתקשרות לאותו חזון של "משפחה אחת". נדבר קודם בכללות, ואחר כך נעבור דִיבר דִיבר וננסה לעמוד על כל אחד בנפרד.

העם שלנו הוא לא עם כמו יתר העמים שהתחברו בצורה טבעית. כמו שבטים שחיו יחד במקום מיוחד, כל אחד, ובמשך הזמן לאחר תקופה ארוכה הם הפכו להיות לעם. השבטים האלו עד כמעט השלבים האחרונים בהיסטוריה היו מאוד לא מסודרים ביניהם.

למשל גרמניה, עד לפני כמאה ארבעים שנה הייתה עדיין מורכבת משבטים. היו המון שבטים שב-1871 החליטו שהם מתחברים למדינה אחת. וזה לא פלא. רואים גם בהרבה מדינות הבדל בין הצפון והדרום, כמו באיטליה, שם הם ממש כמו שני עמים, ובעוד מדינות. למשל ברוסיה זה מאוד מורגש, גם לפי האזורים, שם גם המרחק הגדול קובע, וכן הלאה.

אבל אצלם, בכולם, השיטה הייתה פשוטה, חיבור לפי הטבע. חיים במקום אחד, מתחתנים, יש מנהגים, אקלים, תהליך שעוברים, וכך אנשים מתחברים למה שנקרא "עם".

אצלנו זה לא היה אף פעם, וגם לפי הטבע לא נמצאת בנו המגמה, הגישה הטבעית הזאת. אלא החיבור שלנו לעם הוא חיבור מלאכותי. מלאכותי זאת אומרת, תלוי במאמץ משלנו. לא שהטבע מכוון אותנו להיות יחד, בונה את העם, אלא אנחנו בעצמנו היינו צריכים לבנות את עצמנו כעם.

אורן: איפה המקום של עשרת הדברות בחיבור המלאכותי הזה?

עשרת הדברות הם בעצם התנאי להתחבר לעם. ולכן אנחנו רואים דווקא כאן בצורה מאוד מאוד ברורה, בולטת, שאם אתה מקבל את זה, אז אתה הופך להיות לעם, על ידי קיום עשרת התנאים האלו שנקראים "עשרת הדברות". ואם אתה לא מקיים, אז אתה לא הופך להיות לעם.

אורן: זו הייחודיות שאתה מדבר עליה בהיווצרות שלנו כעם.

נכון.

אורן: זאת אומרת, בפני האומה הישראלית, מוצבים עשרה תנאים שנקראים "עשרת הדברות", שאם נממש אותם אז נחשב ל"עם ישראל"?

כן. מפני שמתגלה קודם כל האגו הגדול שנקרא "גלות מצרים". אנחנו כולנו נופלים לתוך האגו, ומגלים שאנחנו לא יכולים להיות יחד, שאנחנו זרים, שונים, שונאים זה את זה. זה הרי "הר סיני", זה מעמד של הר סיני, מתגלה שנאה בין כולם. אנחנו מגלים לשון הרע, ביקורת, חוסר צורך בהתקרבות, תחרותיות, זלזול גדול, פלגים למיניהם, כל זה בתוך עם ישראל.

ניצה: ולזה קראת "גלות מצרים"?

כן.  זה מה שקיבלנו כהתגלות בנו של האגו שלנו, שהוא בכל מיני האופנים כך פועל.

אורן: עד שזה מגיע לשיא.

להר סיני, שמסמל הר של שנאה הדדית שאנחנו מגלים, מצד אחד. מצד שני, אנחנו מבינים ומרגישים שיש לנו הזדמנות לחיבור, לבנות את העם על ידי המנהיג, משה, שפועל בנו, ומוביל אותנו לאיזו נקודת איחוד, חיבור. והתנאי, אתם רוצים את זה? בבקשה. לא רוצים? לא. וכאן מקום ההכרעה.

מהמקום הזה שנקרא "מעמד הר סיני", מהחיבור שלנו, אנחנו מקבלים התעלות והרגשה הדדית כזאת שכדאי לנו להתחבר. מגיעים להתפעלות מיוחדת, לזה שכולם מרגישים עד כמה שהחיבור יכול לגרום לנו להרגשת החיים החדשים, ברמה החדשה, למעלה מהגשמיות הזאת. אנחנו במחשבה, ברצון ובגישה לחיים, מרגישים את עצמנו מתעלים מעל החיים הגופניים. אנחנו מתחילים להרגיש את היחס הכללי הזה ששורה בינינו, את האהבה, את ההתחברות, את ההדדיות, את הערבות. זה מורגש אצלנו כהתגלות הכוח העליון, החיבור ההדדי. בחיבור ההדדי הזה, אנחנו מרגישים משהו נעלה, משהו מיוחד שהוא מעל הגופים שלנו.

הדרגה הזאת שאנחנו עכשיו מתחילים להרגיש בחיבור, היא בעצם דרגה עליונה יותר הנקראת "אדם", דרגת המדבר. אנחנו מתחילים לחשוב על הייחודיות הזאת שמתגלה בינינו, שהיא מעל הגופים. עד כדי כך שאם אני משתתף עם כולם, אני לא דואג לעצמי. אני דואג לאחרים עד כדי כך שאני שוכח מעצמי, הגוף שלי כאילו נעלם מההרגשה שלי. אני חי בין כולם. זה נקרא שאני עובר מההרגשה הפסיכולוגית הזאת של חיים ומוות, ואני רוכש מצב שהוא נצחי. הכוח שאני מרגיש ששורה בינינו, הא-לוהים, כוח הטבע, ה"א-להים" בגימטריה "הטבע"[1], מתחיל לשרות בינינו, ומתחיל ממש לשלוט בנו, אם אנחנו נמצאים בהסכמה כזאת, ואז מתוכו אנחנו חיים.

זאת אומרת, אנחנו חיים כבר במשהו שיצרנו בעצמנו, אבל על ידי החיבור הזה גילינו את הכוח הפנימי שבטבע, דרגה פנימית יותר, עליונה יותר, שהיא היסוד של הבריאה. אנחנו מתחילים להרגיש את המערכת, את המנגנון, שכל הבריאה קשורה בצורה כזאת זה עם זה בכל החלקים.

ההרגשה הזאת מושכת אותנו, היא המטרה שלנו. ועלינו להגדיל אותה, להיכנס בה, לחיות בה, למרות שכל פעם מתגלה השנאה, הביקורות זה אל זה וההתנגשויות. אנחנו מתחילים להבין שכל ההפרעות האלו הן דווקא כדי להראות לנו איפה אנחנו צריכים להוסיף עוד אהבה, עוד השתתפות, עוד חיבור.

אז אנחנו מגלים "עזר כנגדו". שכל האגו שמתגלה הוא מתגלה כחבר שלנו. הוא מתגלה כבירור של המקומות שאפשר להוסיף בהם עוד אהבה ולהגיע להשפעה הדדית, לאהבה הדדית, להיות אחים, להיות מחוברים.

ניצה: בהסבר שלך, הבנתי שלמעשה מעמד הר סיני הוא לא החיבור השלם, אלא הוא דוגמה. זה סוג של טעימה שניתנה לנו כעם, כדי שיהיה לנו בזיכרון איך זה מרגיש כשאנחנו מחוברים.

נכון. זה לא החיבור עצמו, וזה לא על ידי הצטיינות שלנו במשהו. זה זמני, לרגע אחד.

ניצה: זאת אומרת, אותו תהליך, אותו מעמד, זה כמו שאנחנו בחיים שלנו, כדי לדעת שאנחנו רוצים להשיג משהו, איזו מטרה, אנחנו צריכים שיסמנו לנו אותה ויתנו לנו איזו הרגשה.

שהיא תקרין לנו משהו ממנה.

אורן: ואז אחרי הטעימה, יש את עשרת הדברות.

כן. כשאנחנו מתחילים להרגיש את הכוח הכללי הזה ששורה בינינו, החיבור הכללי הזה, ההדדיות, שאני נמצא בכולם וכולם נמצאים בי, שאנחנו ממש גוף אחד, לב אחד, אז בלב האחד הזה אני מגלה כללים, איך אנחנו פועלים יחד במערכת אחת, ומה הם חוקי המערכת.

חוקי המערכת הם כאלו, שקודם כל אנחנו צריכים לגלות ולשמור את הכוח האחד הזה ששורה בנו שנקרא א-לוהים, ש"אין עוד מלבדו". הוא אחד ממלא את כל המציאות, מחזיק את כל המציאות, מחבר את כל החלקים יחד. "אין עוד מלבדו" והוא "טוב ומיטיב".

זה מתגלה לנו, ומצדנו מעכשיו והלאה, חובתנו כך להחזיק אותו ואליו להשתוקק, וכל הזמן להיות במגמה לגלות אותו בינינו. "אנוכי ה' א-לוהיך"[2]. שבגילוי ההרגשה הזאת, אתה מתרומם מהאגו שלך. זה נקרא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[3], מרצון. "ארץ" זה רצון, "מצרים" זה הרצון האגואיסטי. בהרגשה הזאת, בגילוי הזה, אך רק אם אתה מרגיש אותו, שאתה במאמץ מגלה אותו, אז הוא מוציא אותך מהאגו, מעל האגו. זה התנאי הראשון.

אחרי שאתה נמצא בזה, יש לך עוד תנאים איך לחזק את הקשר. כל התנאים בסך הכל, הם להביא אותך לאהבה נצחית ושלמה. יש בהם את כל יתר הדברות, זאת אומרת, את כל יתר החוקים שאותם אתה צריך לחזק בצורה פרטית בכל מיני אופנים. כשבסך הכל אתה, הרצון האגואיסטי שלך, מחולק לעשרה חלקים או לעשר רמות, שלכל רמה ורמה אתה נותן תיקון מיוחד, חיבור מיוחד עם האחרים, שבסך הכל תהיה כולך מחובר עם כולם ללא הבדל במשהו.

אורן: הדִבר הראשון אומר "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

אז אתה מרגיש עד כמה האגו היה מעביד אותך, משעבד אותך. עד כמה היית עבד שלו והיית חי כבהמה. עד כמה בצורה נבזית הוא היה מעביד אותך ומנצל אותך. וכל זה כדי שעכשיו תתחיל להבדיל מה זה באמת לחיות בתוך המצרים, בתוך האגו הזה.

אורן: "מצרים" זה סמל. לְמה בדיוק?

סמל לזה שאתה נמצא בדאגה אגואיסטית. שאני רוצה לנצל את כל העולם לטובת עצמי.

ניצה: אם אני רוצה לנצל מישהו אחר, אז למה אני עבד?

כי אז האדם עושה הכל כדי לרצות את הרצון הזה, למלא אותו, והוא מקדיש לזה את כל החיים שלו. במקום לעלות לדרגה הבאה, לנצחיות, לשלמות, ליציאה מתוך הבהמה לדרגת האדם, במקום זה הוא שרוי בתוך ההרגשה האגואיסטית הזאת שקוברת אותו.

הוא מתחיל להבדיל, שקודם הוא היה מטפל בבהמה שבעצם לא שייכת לו. הוא מתחיל להתנתק מהבהמה שבו, מהגוף שלו, ומכל מה ששייך לעולם הזה, זאת אומרת, מהסביבה שאני רואה שקיימת סביב הגוף שלי, ובמקום זה אני רוצה עכשיו להתעלות מעל זה. אני רוצה להתנתק, אני רוצה להעביר את תשומת הלב מהגוף ומכל מה שקשור אליו, אל מה שקשור לחיים בהרגשת כולם ברמה גבוהה, ברמה נצחית, ברוח, בקשר בינינו, עד כדי כך שאני רוצה להתנתק מהגוף, כאילו אני לא מרגיש אותו. אלה חיים חוץ גופיים.

אורן: הדיבר הזה הוא הדיבר הראשון שמקבל עם ישראל. העם יוצא מהמצב האגואיסטי שנקרא מצרים, "ארץ מצרים", סטטוס של יחסים אגואיסטיים ביניהם, ולאחר שיש להם את הטעימה ממה זה להיות מקושרים באהבה הדדית, שזה הגילוי שמרגישים במעמד הר סיני, הם מקבלים את הדיבר הראשון, "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". למה זה הדיבר הראשון, ומה הוא אומר להם כחברה לגבי הקשר ביניהם?

אם אתם מתחברים יחד, בכך שאתם מתנתקים כל אחד מעצמו, אתם מתחילים להרגיש את הכוח הכללי ששורה ביניכם, הרוח הזאת נקראת "א-לוהים". ואז הרוח הזאת שאתם דבוקים בה, אתם מתחילים להרגיש בה כוח המושך אתכם מהרגשה אגואיסטית, מאהבה עצמית, מדרגת הבהמה, מאהבה גופנית לאהבה רוחנית. אתה מרגיש שאתה יוצא מהגוף ומתעלה לרמה שנקראת "נשמה".

אורן: זה השדה הכללי של הקשר שביניהם, של חיבור ואהבה.

הלב האחד הזה שאתה מתחיל להרגיש, ששם המחשבות והרצונות החדשים שלכם, הלב הכללי הזה, השדה הכללי הזה, הוא נקרא "נשמה".

אורן: זה נקרא הנשמה הישראלית.

זו נשמה כללית. אין נשמות אחרות. זה נקרא "נשמה". אין נשמה פרטית, אלא הכל זה נשמה אחת.

אורן: הדיבר השני אומר "לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פניי".  מה פירושו?

אל תדמיין לעצמך שום דבר, אלא מה שאתה משיג בצורה מעשית, זה הכוח העליון ששורה ביניכם. אל תדמיין שום דבר. אל תחשוב שיש עוד משהו למעלה, בדמיון שלך, ועוד באיזו צורה אחרת, אלא רק על ידי החיבור ההדדי, על ידי ההתכללות ההדדית, למה שאתם מגיעים, זה הא-לוהים, זה הטבע העליון. אליו אתה צריך להימשך, ולא לעשות בדמיונות ובמאמצים כאילו מוחיים או במשהו, שום תמונה אחרת, שום צורה אחרת, שום פסל אחר, שום דבר, אלא מה שמגלים בקשר בין בני אדם.

זאת אומרת, החיוב הוא רק על ידי מאמץ הלב, מתוך הלב, מתוך המוח שליד הלב, לעשות מאמץ להתקשר עם האחרים. ובקשר בין האחרים לגלות בפועל ממש, לא בדמיון, את הכוח הכללי השורה בין כולם. זה הכוח העליון, זה הא-לוהים שלכם. זאת אומרת, א-לוהים זה הטבע, הטבע העליון.

ניצה: מה זו עבודת אלילים? עבודת אלילים היא רק שאני משתחווה לאיזה פסל, או שיש לזה משמעות נוספת?

עבודת אלילים היא שחושבים שיש עוד כוחות שפועלים במציאות חוץ מהכוח הזה שעכשיו אתם מגלים. קודם הוא היה נסתר, ועכשיו אתם מגלים שהוא הכוח היחידי, הכוח הכללי, הכוח שמנהל את כל המציאות.

מהותו הוא הקשר בין כולם. קשר הדדי, הרמוניה בין כל החלקים השווים, הדומים, הנמצאים בהשתוות, בשוויון, בהדדיות, בחיבור, כל אחד מעל האגו שלו, לשותפות כללית, שלמה. ואז מה שמתגלה בתנאי כזה שמתחברים, מתגלה הכוח השורה בהם, הכוח הכללי העליון הממלא אותם.

בסך הכל אנחנו נותנים מאמץ מאתנו להיות מעל האגו. אין לנו את הכוח הזה, אבל כשאנחנו מתעלים מעל האגו, ורוצים להתחבר בינינו, הוא מתגלה. אנחנו מצדנו מבצעים תנאים, אנחנו צריכים כל אחד להתעלות מעל עצמו ולהתחבר לאחרים. ברגע שאנחנו עושים מאמץ בחיבור בין כולם, הוא מופיע בנו, במאמצים האלו. אנחנו בונים כמשענת, כמקום לגילוי שלו. המקום הזה נקרא "מלכות" או "שכינה". ואז הכוח הזה המתגלה בו נקרא "השוכן".

ניצה: בחברה הישראלית יש הרבה מאוד סגידה לכסף, לכבוד, למעמד.

יש על מה להתגבר.

ניצה: זה גם נחשב עבודת אלילים?

ודאי. כל דבר שהוא לא לצורך גילוי הא-לוהות בינינו, הוא עבודת אלילים. כתוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני".

אורן: כל פעם אתה מדבר על קשר והרמוניה והדדיות.

סך הכל אנחנו מזדהים עם הטבע שקיים.

אורן: שמעתי אותך אומר שהטבע כולו אהבה. איך זה קשור לכוח העליון, ל"לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני"?

הכי קל הוא לתאר את זה כך, שהכל באמת נמצא בהרמוניה ובצורה שלמה ויפה, רק אנחנו, בגישה האגואיסטית שלנו, לא רואים את זה, אלא במקום זה מרגישים עולם מקולקל. אנחנו חיים במציאות שאנחנו בונים אותה כעולם המקולקל.

נאמר, ואנחנו חיים באיזו מדינה יפה, עיר יפה, הכל יפה, אבל אצלנו בתוך הדירה שלנו, בתוך המשפחה, זה משהו שאי אפשר לסבול. זו דוגמה ברורה.  זה מה שאנחנו כלפי המציאות. ואנחנו לא יודעים שהמציאות היא יפה, כולה הרמוניה, נצחיות, שלמות, הכל כל כך טוב. אלא בנינו מתוך האגו שלנו, יחסים כאלו במשפחה שלנו, שכל החיים אנחנו רק מקללים את החיים האלו.

אורן: הדיבר השלישי הוא "לא תשא את שם ה' א-לוהיך לשווא". מה זה אומר?

שאתה חייב לדבר קודם כל על השגת המדרגה הזאת, הרגשת הא-לוהות, היינו החיבור השלם ביניכם, האהבה השלמה ביניכם. אתה חייב לשאוף דווקא לזה, על ידי הפעולות, על ידי המעשים שדווקא לזה הם מביאים אותך, ולא לשום צורה אחרת.

ולא לדמיין לעצמך שום מקום אחר, אלא רק בחיבור. ולא לעשות במקום זה שום פעולות וכל שכן פעולות מעשיות, כאילו שעל ידי הידיים והרגליים אתה מגיע לאותה מדרגה. אתה מגיע לשם רק על ידי המאמץ הפנימי, רק על ידי זה שאתה מתחיל להתייחס לאחרים אחרת. ואז, אחרי המחשבות אתה מפעיל את המעשים, שאז הם מביאים אותך גם כן לחיזוק המחשבה. ואחרי המעשים האלה נמשכים הלבבות. זאת אומרת, אתה כולך שׂם את המטרה בצורה ברורה, ורק אחר כך אתה מבצע פעולות לקראתה, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

אורן: מהי המטרה?

המטרה היא רק לגלות את הכוח העליון השורה ביניכם בתשתית האהבה שלכם. אני משתדל להגיע לכולם ביחס של אהבה, אני אולי רואה שאני לא מסוגל, אז אני עושה מאמץ עם כולם. בנטייה שלי לגלות אותו כוח העליון שצריך לשרות בינינו, בנטייה הזאת, אני כאילו מבקש, כאילו מתפלל, רוצה שהוא יופיע, שהוא יתקן אותי, שהוא ישנה אותי, ואז הוא מופיע ומשפיע עליי בחזרה. כי אנחנו נמצאים במערכת הנכונה, הטובה.

כמו בדוגמה של המשפחה השבורה, אני יוצא מהדירה שלי ומבקש מאחרים, מהשכנים, ממערכות סוציאליות, מכל מיני יועצים, "תעזרו לי לבנות משהו טוב במשפחה שלי. אנחנו לא יכולים, אנחנו אוכלים זה את זה, ממש שונאי אדם יושבי ביתו. אני רוצה להבריא את המצב, מה אפשר לעשות?".

ההכרה שלי בזה שאותו הטבע שאני מגלה קצת, אני מגלה עד כמה הוא יפה, עד כמה הוא מאיר, עד כמה אני מיד אוהב את כולם, עד כמה בכוח הזה אני כאילו נשפך בין כולם, גורמת לכך שאני רוצה שהכוח הזה ישפיע עליי. זה נקרא שבמאמץ שלי אני עושה תפילה.

"תפילה" זה נקרא עבודה שבלב. שאני מאמץ את הלב שלי להיות כך לכולם. ואז כנגד זה הכוח הזה פועל, כי הוא היסוד של המציאות, הוא הכוח הכללי של הטבע, כבר מהתנאי הראשון שיש בעשרת הדיברות. ולא לעשות שום דבר אחר, ולא לרצות שום דבר אחר, ולא לדמיין לעצמך שאתה בונה את המדרגה הבאה, מדרגת האהבה, שזה היסוד של כל היהדות, של כל התורה, שאתה עושה את זה על ידי כל מיני מעשים אחרים בעולם הזה, אלא רק במגמה הישירה לחיבור.

ניצה: כשאתה אומר מדרגה, זה אומר שיש תהליך כזה שנקרא חיבור, ובתוך התהליך שנקרא חיבור יש רמות שונות של חיבור?

גם עכשיו אנחנו נמצאים באיזה חיבור, רק החיבור הוא לא נכון.

ניצה: זאת אומרת, זה אומר שאנחנו באיזו רמה של התקשרות והתחברות?

כן, הדדית לעומת מה שיש היום.

ניצה: הדיבר הבא הוא "זכור את יום השבת לקדשו".

אנחנו צריכים לעבור תיקונים, זאת אומרת, במקום להשתמש באגו שלי לטובתו, אני משתמש באגו שלי לטובת הזולת. נהפוך הוא. אני כל הזמן חושב על עצמי. עכשיו קיבלתי תנאי, שבכל האפשרויות שלי, בשכל, ברגש, בכוח, בזה שלמדתי את כל הדברים, אני פועל למען הזולת. אני מעמיד את עצמי לשירות הכלל.

אורן: זה נקרא שתיקנת את עצמך.

כן. בתיקונים האלו כשאנחנו מגיעים, אנחנו מגיעים אחרי שלבים, מאמצים של התיקון שנקראים "מדרגות". אנחנו כל פעם מתקשרים יותר. כשהאגו גדול יותר אנחנו מתקשרים יותר, וכשהאגו עוד יותר גדול, אנחנו מתקשרים עוד יותר. על כל הפשעים שמגלים אנחנו מכסים אותם באהבה. ואז אנחנו מגיעים בסופו של דבר למצב, שגמרנו לנצל את כל האגו שלנו, שגמרנו לממש אותו, וכולו מתוקן להשפעה, כולו מתוקן לאהבה, לחיבור. ואז אנחנו מגלים את הכוח העליון הזה במלואו, וזה נקרא "יום השבת".

בכל העבודה שלי, אני צריך להיות במגמה לקראת המצב הזה. ואני יודע שזה ישנו במקצת. גם בכל התיקון הפרטי שלי שאני עושה, יש לי כעין יום השבת, מֵעין עולם הבא. ה"עולם הבא" זה נקרא אותו המצב הסופי המתוקן. למשל קיבלתי הכבדת הלב בעשרה קילו אגו, אז עכשיו אני מתחיל לעבוד עימו ועל ידו להתקשר עם כולם, דווקא לתרום להם את הכל, דווקא לעזור, דווקא לחבק אותם ולהרגיש. אם עשיתי את המאמץ הזה עם כולם בכללות, אז אנחנו מגיעים למצב שבמדרגה הזאת הגענו לגילוי הכוח בינינו, כוח האהבה, כוח ה"א-לוהים" מה שנקרא. וזה נקרא "יום השבת".

אורן: כשדיברת זה הצטייר לי כמו שמרימים משקולות. אתה מתאמן בהרמת משקולות, ואז אם אתה רוצה להתפתח, אתה מוסיף עוד משקולת. כשאתה מוסיף עוד משקולת, זה כמו שאתה מקבל עוד אגו, דהיינו מרגיש קרירות, דחייה, ריחוק. כלומר, יש אני ויש אתם, ואז אנחנו כבר לא מחוברים בלב הזה הכללי. וכשאני אתאמץ ואתאמץ להצליח להרים את התוספת של עשרה הקילוגרם האלה כמו מרים משקולות, אם אני אצליח, זה נקרא שהגעתי ל"יום שבת", שאנחנו עוד פעם בלב הכללי.

נכון. אבל בדרך אתה צריך עזרה מהזולת, מהאחרים, מהסביבה שהיא תשפיע עליך, תעורר אותך, ואולי תעזור לך להרים את המשקולות האלו, כשאתה נכלל איתם.

אורן: כלומר, זה לא רק תהליך אישי, אלא זה תהליך חברתי.

בלבד.

אורן: כלומר, גם אנחנו כולנו ביחד כחברה, כמו אותו משקולן, מקבלים פתאום תוספת של עוד עשרה קילוגרם.

נכון, לכן יום השבת בא לכולנו יחד, הוא לא אישי בשבילך בשבילי ובשבילו.

אורן: כשהדיבר הזה אומר "זכור את יום השבת לקדשו", מה זה אומר?

שתמיד נציב את המצב הזה כמטרה.

אורן: למרות שעכשיו קשה לנו עם עשרת הקילוגרמים החדשים.

לכן התיקונים נקראים "יום הראשון לשבת", "השני לשבת" וכן הלאה. הכל זה לקראת השבת.

ושים לב, שהיום הוא לפי איך שכדור הארץ מסתובב, החודש הוא לפי הירח, השנה היא לפי איך שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. שבת הוא לא נמצא במציאות, כי זה תלוי בנו. זה שייך לא לעולם החומרי אלא לעולם הרוחני. מתי שאתה מגיע לזה, אז הוא קיים. החלוקה לשבוע ימים באה מהמאמצים של בני האדם להיות מחוברים יחד, ולהגיע לכזה מצב שנקרא "שבת".

אורן: שהוא האהבה.

כן. זה נקרא "נשמה יתרה", כי אז אתה מקבל גילוי הא-לוהות במצב שתיקנת את עצמך.

ניצה: הדיבר החמישי מדבר על "כבד את אביך ואת אמך".

זה קצת יותר קשה במצב של הקשר בינינו. אלא באותן המערכות שאנחנו מגלים עכשיו כפסיכולוגיה ההתקשרותית הזאת, אנחנו מגלים שם כל מיני כוחות, כל מיני מערכות שעוזרות לנו להתחבר, שעוזרות לנו לעלות. הן מסבירות לנו, שגם כשאנחנו לא מסוגלים, אנחנו נכללים במערכות האלה, והן כמעלית מתקנות אותנו על ידי זה שאנחנו נכללים בהן. אנחנו מבטלים את האגו שלנו, ועל ידי זה מקבלים מהן עזרה. המערכות האלו שהן באות מהטבע, שמיועדות לתקן אותנו ולעזור לנו, נקראות "אבא ואמא".

אורן: אני אף פעם לא מבין את הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". מדוע צריך להגיד לבן אדם לכבד את אביו ואימו?

"לכבד" זה נקרא, שאתה מעלה אותם למעלה מעצמך, אתה מקבל אותם כיותר גדולים.

אורן: זה לא טבעי? טיפלו בי עשרים שנה, נתנו לי את כל מה שיש לי וגם אחר כך.

לא. זה בצורה גשמית. כאן מדובר כלפי מערכות יותר נעלות. אני נמצא באיזו רמה אגואיסטית ובאיזו רמה נגיד אלטרואיסטית, נתינה.

אורן: כלומר, אתה כפרט בחברה שלנו שמקבלת את הדיבר החמישי. קיבלנו ארבעה דיברות, עכשיו אנחנו כחברה מקבלים את הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך".

כן. אני נמצא באיזה מצב רוחני שאני רוצה להתחבר עם האחרים. ובמצב הזה אני מרגיש חוסר אונים, חוסר כוחות, חוסר כיוון. אני צריך הַכְוונה, אני צריך "חינוך" מה שנקרא. ואז אני מגלה שיש מעליי מערכת שמיועדת לטפל בי. לומדים בחכמת הקבלה, שהמערכות האלה נבנו עוד לפניי, ואחר כך אני, ואז אני בחזרה כאילו עולה אליהם. אני, שמגלה את המערכות האלה, מערכות העזר, קורא להם "אבא ואמא", כי אני גם מגלה שנולדתי מהן, שהן הולידו אותי בהשתלשלות "מלמעלה למטה" מה שנקרא.

אני בהתקשרות לאחרים מגלה שיש כאן מערכת מיוחדת יותר עליונה, שאני יכול לקבל ממנה עזרה. מה היא המערכת הזאת שנקראת "אבא ואמא" לעומת המצב שלי? שהיא במדרגה יותר עליונה. גם אני אעלה למצב שלהם, וגם אני אהיה כאבא ואמא, אבל עכשיו בינתיים, המערכת הזאת נמצאת מעליי.

אנחנו כולנו נמצאים באיזו מין התקשרות בינינו, וצריכים עכשיו להתאמץ להתקשר לדרגה עוד יותר גבוהה.

אורן: כמו הדוגמה עם המשקולת, קיבלנו תוספת, ולא יודעים איך להרים אותה.

כן. אבל אנחנו מגלים לא סתם קשר בינינו, אלא אנחנו מגלים מדרגה עוד יותר עליונה, איפה שאנחנו צריכים להיות מקושרים, איך שאנחנו צריכים להיות מקושרים.

אורן: כמו המצב העתידי שלנו, שנצליח להתגבר על תוספת המשקולת הזאת, ושוב נגיע לאותה האהבה.

כן. המצב העתידי הזה נקרא "אבא ואמא" כלפינו. איך אנחנו יכולים להשתמש במצב העתידי עכשיו, ממצבינו אנו? אם אנחנו מסתכלים על המדרגה ההיא של אבא ואמא, השפעה, שאני ממש לא יכול לתאר לעצמי שזה אפשרי.

אורן: מה זו השפעה?

ההתחברות ביניהם, השפעה הדדית, חיבור, אהבה, ויתור. שאני מסתכל עליהם, וחושב שזה לא בשבילי. אם תכבד אותם, כלומר תגיד "אבל זה כל כך טוב, כל כך הייתי רוצה בפנטזיה שלי להיות בזה, אני אעשה מה שהם יגידו", זה נקרא "לכבד". אני אעשה מה שהם יגידו, רק שזה יעזור לי. אני מכניע את עצמי כלפי מה שהם אומרים. זה נקרא שהם מלמדים אותי. כמו תינוק שבצורה טבעית שומע לאבא ואימא, כי הם גדולים, הם יודעים, הם מבינים, הם חכמים, כך הוא מרגיש.

אבל אנחנו צריכים לעשות מאמץ, כדי לקבל אותם כגדולים, לקבל אותם כמטפלים בנו. אם אנחנו עושים מאמץ קטן, המערכת הזאת, מערכת העזר, מתחילה לטפל בנו, מתחילה להעלות אותנו לדרגה שלהם. מה זאת אומרת לטפל בנו? היא מתחילה לחבר בינינו ביתר כוח, הם כאילו מלמדים אותנו.

אורן: זה כמו מאמן שבא למשקולן הזה ואומר לו, מה, ואיך לעשות.

כן. לא רק זה, הם גם נותנים לי כוח. הם מראים לי איך להתחבר. כאילו לוקחים את כולנו יחד ואומרים, כך תנסו להתחבר וכך תנסו להתחבר, תוותרו על זה, תגבירו את זה. כמו שמלמדים אותך ההורים. ואז אתה מקבל גם שכל, גם רגש וגם כוח. הם מאכילים אותך, כמו אבא ואמא, הם נותנים לך חיים. חיים זה כולל גם שכל, גם רגש, גם כוח, הכל, ואתה מקבל מהם.

מערכת העזר הזו היא הכרחית, כמו בעולם שלנו, אחרת אנחנו לא יכולים לגדול. בעולם שלנו אתה מתבטל כלפיהם. כאן הביטול שלך כלפיהם זה כמצוּוה. מה זה מצוּוה? נגד האגו שלך, אתה צריך לעשות מאמץ. ואת המאמץ הזה אתה עושה יחד בחיבור עם כולם, שאתה אומר לכולם, חייבים לכבד את המצב שעוד יותר נהיה מקושרים, שעוד יותר נהיה צמודים זה לזה, בואו ננסה לעשות זאת. זה השימוש במערכת עליונה שנקראת "אבא ואמא".

ניצה: חמשת הדיברות הבאות הם כבר בין אדם לחברו. והדיבר השישי מדבר על "לא תרצח".

כל מה שקורה כאן זה לא בצורה הגשמית, אלא זה רק בהתאם לקשר שלנו. הכוונה לא לחתוך שום קשר אפשרי עם אף אחד, תמיד לדון את האדם לקו זכות. תמיד לראות בכל אחד ואחד נכונות לחיבור, למרות שבאדם בצורה החיצונית רואים שהוא ההיפך, הוא שונא אותך, לא מבין ולא מסוגל. בכל זאת לא לחתוך איתו קשר, ולתת לו אפשרות דרכך לקבל את החיים, את הרוח החדשה. זה נקרא "אל תרצח" אותו. "רצח" זה נקרא שאתה חותך לו קשר עם אור החיים, עם האוויר הזה.

ניצה: יש ביטוי שאומר "רצח אופי", כאילו לא באמת רוצחים את הבן אדם, אבל כאילו רוצחים את הנפש שלו.

אצלנו זה נקרא "לרצוח" את האדם, את האדם שבנו. אדם הוא הדומה לא-לוהות. לא מדברים על בהמה.

ניצה: "לא תגנוב".

גניבה יכולה להיות כאילו פרטית, אני גונב, אבל בעצם אני צריך לראות שאני גונב מכל המערכת. אם אני מתחיל להשתמש ברצון לקבל שלי, זו גניבה. כמו שמסבירים לנו, שאם אני נמצא במערכת, הגניבה היא לא רק בזה שאני גונב מהמערכת, אלא שאני לא מוסיף למערכת כמה שאני מסוגל בכל רגע להוסיף, גם זאת גניבה. אם אני עכשיו צריך להשתתף עם כולם בכך וכך הכוחות שלי, ואני מסוגל לפי כל הנתונים, ולא עושה זאת, אז אני גונב מכולם, אני לא מוסיף להם, לא נותן להם את ההשתתפות שלי, זה נקרא שמכולם אני גונב. בעולם שלנו זה לא כך, בעולם שלנו זה כאשר אני לוקח לרשות שלי. וכאן מספיק שאני לא מוסיף לרשות הכללית, כי אין חוץ מרשות הרבים שום דבר.

אורן: נראה אם הבנתי כי זה נשמע מהפכני. אתה אומר שאם אנחנו רוצים לבנות חברה שתהיה באמת בחיבור, באהבה, כמו משפחה אחת, יש בפנינו את הדיבר "לא תגנוב".

לא תגנוב מהחברה. מה זה לא תגנוב?

אורן: זה מה שאני שואל, מה זה לא תגנוב? כי יצקת לזה תוכן חדש.

חדש כן, אבל לא לפי התנאים שלנו. אם אנחנו מדברים על אהבה, על משפחה אחת, כל אחד חייב להוסיף, זה ברור. אם הרווחת כסף בעבודה שלך, והלכת ובזבזת אותו בקלפים. אתה לא גנבת מהמשפחה?

אורן: גנבתי.

אבל אתה יכול להגיד שגם זה שלך.

אורן: זה קל, זה ברור. אני הבנתי את הדברים שלך במשמעות עוד יותר חריפה. אנחנו חברה של אנשים שרוצים להיות כולם כאחד, לב אחד. ונאמר ואתה קיבלת מהטבע כישרונות מסוימים, אני כישרונות אחרים, וניצה כישרונות אחרים. כל אחד מיוחד. אתה אומר, שלא תגנוב, זה לא רק אומר שלא תיקח מאיתנו משהו בלי שזה מותר, זו רמה בסיסית ועל זה לא מדובר. אלא שאם אתה לא נותן את המקסימום לפי הכישרונות שקיבלת מהטבע, זה נקרא שאתה כאילו גנבת את מה שאתה יכול להוסיף ללב הכללי הזה, לשדה הכללי הזה שלנו, למשפחה.

כן. כלפי חוק האהבה, תנאי האהבה, כך זה. זה נקרא לא תגנוב.

אורן: זה הלא תגנוב במלואו. זאת אומרת, לא "תחפף" בתרומה שלך לפי הייחודיות שלך לחברה האחת שלנו.

כן. ב- 100% אתה חייב להיות בנתינה. פחות 1% אתה גונב.

אורן: הדיבר השביעי הוא לא תנאף.

לא תנאף זו בעיה להסביר בלי פנימיות הדברים. הכוונה, שלא תעדיף להשתמש ברצונות מסוימים אלו על פני אלו. אלא אתה צריך להשתתף בכל הכוחות הפנימיים שלך לנתינה, בצורה איך שהם מתגלים בך, ללא שום חשבון.

אורן: מה זה אשת איש?

אשת איש זה הרצונות שלך.

אורן: אנחנו חברה שרוצה להיות חברה באהבה, באחדות, בחיבור.

אנחנו לא מדברים על זה שאני גונב ממישהו, גניבת דעת או את המעמד שלו. אלא בהתקשרות ההדדית בינינו, אני חייב תמיד להתקשר לאחרים בצורה כזאת, שאני ממלא את הרצונות שלהם בכל היכולת שלי, ואני לא בוחר ברצונות מסוימים, אלא הכל הולך לפי היכולת שלי למלא אותם.

אורן: אנחנו חברה, הרוצים להתקשר בינינו באהבה, בחיבור, להיות כאחד, כלב אחד. בתוך החברה הזאת יש יחידות קטנות של "זוג". יש זוג מסוים, יש זוג אחר. לי יש בת זוג, לה יש בן זוג. לא תנאף זה שאסור לי לקחת אישה של מישהו אחר בחברה?

כי אני לא יכול למלא אותה. בחוקים הרוחניים שעליהם אנחנו מדברים עכשיו, של חיבור ואהבה, אסור זה נקרא אי אפשר. זה ככלל גדול. זאת אומרת, החסרונות שמתגלים לפניי שאני יכול לתקן אותם, ולמלא אותם, זה נקרא אישה, אשתי.

אורן: אתה אחד בחברה שלנו ולך יש אישה, ולי יש אישה ולה יש בעל. מה זה לא תנאף?

מי האישה שלי כרגע. בכל מדרגה זו נוקבא חדשה. מה זה נקרא אישה? זה לא הגוף שחי לידי. אישה ברוחניות זה נקרא, כל אותם הרצונות שאני צריך להתקשר אליהם, ולתקן את היחס שלי אליהם כדי למלא אותם. אישה זה נקרא נוקבא, נקב, חיסרון. שהחסרונות האלה מוכנים כדי שאני אמלא אותם כגבר.

אני נכלל עכשיו במערכת. במערכת הזאת יש כמה מקומות שאני יכול לתקן אותם, למלא אותם ביחס שלי, דרכי להביא להם מילוי. זה נקרא הנוקבא שלי עכשיו, האישה. אם אני עובד כדי למלא אותם, זו העבודה שלי, אני עושה את זה. על ידי זה שאני מתקשר אליהם וממלא אותם, אני מוליד ילדים מה שנקרא, מוליד את המצבים הבאים בחיבור שלנו.

אם אני מגלה חסרונות שלא שייכים לי כגבר באותה המערכת, אסור לי להתקשר אליהם, למרות שאני רואה אותם כמזדמנים, ויכולים להביא להתרוממות, או לאיזו הצטיינות. אלא אני חייב לבדוק בדיוק מה שייך ליכולת שלי לתיקון ולמילוי. החסרונות האלו שמתגלים, הם שייכים לאיזו עבודה אחרת, אולי אני בדרגה הבאה, אולי למישהו אחר, זה לא חשוב.

זה נקרא שאסור לך להיות כאילו עם אשת איש. אבל ברוחניות אסור זה אי אפשר. למה זה יהיה איסור? שאם היית מתקשר אליהם, לא היית מגיע ברוחניות לעבודה הדדית, לא היית מגיע למגע, לא היית מגיע למילוי. כי זה לא באותו תדר, לא היית עובד איתם באותם החסרונות והמילויים.

אורן: אם לדוגמה שלושתנו מייצגים את כל החברה הישראלית, ורוצים ליצור פה חברה שתהיה בחיבור ואהבה, מה אומר לנו הדיבר לא תנאף?

שאני צריך לגלות בך חסרונות שאני יכול למלא לפי הדרגה הנוכחית, ואותם למלא בלבד.

אורן: ובאחרים לא לגעת, לא לקלקל?

לא.

אורן: הדיבר התשיעי, לא תענה ברעך עד שקר, עדות שקר.

עדות שקר אלה דברים גדולים. אם נדבר על זה בפשטות, עדות שקר הכוונה היא, שגם עבור עצמי וגם עבור האחרים אני נמצא כעד, כמשתתף, כשותף בכל מה שקורה לכולם. אם באיזה מקום, במישהו, במערכת הזאת, קורית איזו תקלה, זה קרה בגללי. כי אני גרמתי לזה, כך אני צריך לראות את זה.

אורן: עד זה נוכח, אבל מה זה עדות שקר?

בכך שנתת לדברים האלו לקרות, השתתפת בזה בשקר, לא בצורה הנכונה.

ניצה: לדוגמה, אם יש איזו תופעה שלילית בחברה שלנו היום, אז אני צריכה באופן אישי לקחת אחריות עליה?

כן, אחריות על זה. זה אני.

ניצה: זה שיש היום אלימות, או כל מיני תופעות חברתיות.

אני אשם.

אורן: הדיבר האחרון הוא לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו, ואמתו, ושורו, וחמורו, וכל אשר לרעך. מה זה לא תחמוד? דברנו עכשיו על הרבה דברים, פתאום מביאים לי ציווי, שלא רק שהכל בפנים, אלא הוא גם מדבר על לא תחמוד, כלומר, לא תחשוב על שאתה רוצה לקחת ממישהו?

התיקון אחרי כל הדיברות בכללות, שאתה מתעלה מעל כל הרצון האגואיסטי שלך. בכללות, כלומר, זו הספירה האחרונה הכוללת בתוכה את כל יתר הקודמות. כוללת, זאת אומרת, אוספת אותם ומקיימת אותם יחד, זה מה שקורה. בזה אתה מסיים את כל התיקון שלך במדרגה הנוכחית.

אורן: הוא נראה הכי קשה. לא תחמוד זה אומר שאפילו לא תרצה לקחת משהו ממישהו. לא שלא תיקח, אלא לא תרצה, לא תחשוב אפילו.

זה על ידי מסך ואור חוזר ממלכות, שכך זה קורה.

אורן: מה זאת אומרת לא תחמוד, איך אפשר להגיד לבן אדם לא תחמוד?

עליי להגיע לתיקונים כאלו, שלא בפעולה, לא בהכנה, לא במחשבה, ואפילו שלא תבוא בי, ולא תתעורר בי איזו מין התעוררות להשתמש בכלים דקבלה שלי, בכל מה שיתגלה בתוך מערכת הקשר שלי עם כולם. עד כדי כך שכל מה שיתגלה, לא חשוב לי מה, אני כבר מוכן מראש שאני לא אגלה יחס אגואיסטי לזה. למה זה חשוב? כי בזה אנחנו מסיימים את המדרגה הנוכחית, ומכינים את עצמנו למדרגה הבאה. לכן הדיבר הזה כולל את הכל, ומכין אותנו לעליה.

ניצה: זאת אומרת, שבכל דרגה בה אנחנו עושים איזו עבודה לחיבור, אנחנו עוברים כל פעם את כל עשרת הדיברות האלה?

ודאי רק בדרגה הבאה. עשרת הדיברות האלה כוללים את כל התיקונים בתרי"ג הרצונות שלנו. אפשר לחלק את עשרת הדיברות לתרי"ג רצונות, איפה בכל אחד, ואיך שזה יחד, וכן הלאה. הזוהר עושה את זה.

אורן: אנחנו רוצים לבנות כאן בישראל חברה חדשה, שתהיה באמת כמו משפחה אחת, זה החזון שלנו. והיום הכרנו את עשרת הדיברות. תסכם איך בתוך המשפחה האחת הזאת אתה רואה את עשרת הדיברות?

אנחנו שוב מגיעים לכלל "ואהבת לרעך כמוך". לא צריכים ללמוד את עשרת הדיברות. אל תביא לי קורסים מיוחדים שכל פעם אלמד נושא אחר. אלא ברגע, בדרגה, במגמה, שאנחנו הולכים להתחבר יחד, על ידי הקורסים שלנו, על ידי הלימוד שלנו, שמיוסדים על יסודות חכמת הקבלה, או על חכמת החיבור, ערבות, אנחנו מגלים את כל הכללים האלו שנקראים עשרת הדיברות, ומגיעים ליישום שלהם, שכולנו מחוברים, מגלים את הא-לוהות, ומגיעים לעולם הנצחי והשלם.

אנחנו חיים בו, והבהמה שלנו היא אי שם בדרגה הקודמת, ואנחנו לא מרגישים בכלל שכאילו עזבנו אותה. כמו שאני מדרגת החי, שאני חי, קוצץ שערות ולא מרגיש בהן שום אובדן וכאב, כך אני שעולה לרמה הזאת, לא מרגיש אפילו שהגוף שלי מת, עד כדי כך. כי אני חי כבר ברמה העליונה הזאת שנקראת "האדם".

אורן: אדם זה אחד. הבנתי שהחזון הוא שכולנו נהיה משפחה אחת?

אדם אחד זה כולנו יחד. כולנו יחד זה דמות אדם אחד. המערכת הזאת הכללית, שאנחנו חיברנו מתוך הרצונות שלנו, מתוך הכוונות שלנו יחד, היא נקראת אדם, הדומה לכוח העליון, הא-לוהות שמתגלה. כך חיים, ולרמה הזאת אנחנו צריכים להגיע. האנושות תגיע עכשיו למצב שהיא חייבת לעלות לרמה הזאת, ואנחנו מכל האנושות חייבים להיות הראשונים והמובילים.

[1] א-ל-ה-י-ם = 86 ; ה-ט-ב-ע = 86

[2] שמות כ', ב'

[3] "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ', ב')

התנ"ך – ספר הספרים

רוב היצירות התרבותיות מושפעות מהתנ"ך

  אין עוד ספר שהגיבור שלו הוא א-לוהים

 -        מערכת היחסים בין האדם, החברה וא-לוהים

-        התנ"ך מלמד כיצד מתקרבים לכוח העליון

-        הסגולות ש"המצאנו" במקום הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך"

-        פרד"ס: כניסה לעומק הספר מגלה תוכנה שמכוונת את הלב והמוח שלנו בהתאם לספר

 כיצד האדם מתחיל לראות את העולם לעומקו, את כל הטבע?

 -         שדרוג תפיסת המציאות

-        כיום התודעה האנושית מוכנה לצלול לעומק הספר ולשתות מהבאר הזו "מים חיים"

-        כניסה לעומק הספר דורשת שנהיה כאיש אחד בלב אחד, ממש כמו במעמד הר סיני

 עַם הספר: קבוצת אנשים שרוצה להיות באהבה שלמה, ודורשת בכך עזרה מא-לוהים

 -        כאשר עבדו על חיבור כדי להתקרב לא-לוהים, עברו מיני מצבים וכתבו עליהם בספר

-        איננו רואים בספר משהו למימוש יומיומי, וזו הבעיה. לכן אנו כבר לא נחשבים לעַם הספר

-        לחזור להיות עַם הספר פירושו להגדיר את ואהבת לרעך כמוך כמטרת קיומנו כחברה

 איך לגלות שאנו כמו כותבים את התנ"ך ביחסים בינינו. חווים כל מה שכתוב בו?

 -        בעבר למדו והתייחסו פילוסופית לתנ"ך. כיום יש לממש את התורה ביחסי אהבה בינינו

-        החברה הישראלית צריכה להיבנות כמרכז הרוחני של עם ישראל והעולם

-        הספר מרגש כיוון שהוא מעורר באדם תכונות פנימיות סמויות, שאיננו יודעים עליהן

-        בכל יום יש מתן תורה, בכל דור חייב אדם לראות עצמו כיוצא ממצרים – הספר נצחי!

 מימוש הספר: לבנות חברה של אהבת הזולת ובתוכה לזכות לגילוי הא-לוהות

 -        א-לוהות: הכוח הכללי של האהבה. נרגיש אותו בינינו, כשנתחיל לממש את התורה

-        א-לוהים הוא הכוח הכללי של הטבע, וכל הטבע הוא אהבה, חוץ מהיחסים בין אנשים

-        כשנהיה עַם הספר, הכוח העליון ישרה בינינו וחזון הנביאים על אהבת עולם יתממש

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. ואנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן איך לבנות מחדש את החברה הישראלית שלנו, החברה האהובה, בצורה טובה יותר, בצורה חדשה שתביא אור לחיים של כל אחד מאיתנו כפרט, כמשפחה וכחברה בכלל, איך ליצור כאן בישראל חיים חדשים. והיום אנחנו רוצים לדבר על אחד הסמלים הגדולים ביותר שיש לנו כחברה ישראלית, על "ספר הספרים".

ניצה מזוז, ספר הספרים. בואי תכניסי אותנו אל תוך הקסם הזה ונזרום איתך.

ניצה: ספר הספרים, התנ"ך, הוא בעצם היצירה הכי מפוארת שידעה האנושות. והוא מהווה מאז ומתמיד מקור להשראה, כמו איזה מעיין נובע שמשפיע, שגורם לאנשים בהשראתו ליצור, לכתוב, לשיר, לשחק, הרבה מאוד עמקוּת, מחשבה, הגות. והוא השפיע ללא ספק לא רק על העם היהודי, אלא בכלל על כל העולם. וזה מדהים לגלות עד כמה שהספר הזה הוא ספר מצד אחד עתיק ומצד שני עד כמה הוא רלוונטי לזמננו. החברה הישראלית, העם היהודי, מאוד מעריך, מאוד מכבד את הספר הזה, והספר הזה תמיד מעורר בו רגש. ורצינו היום לשוחח איתך עליו ולראות את הזוית שלך על הספר הזה. להבין בעצם לָמה הספר הזה מעורר בנו כל כך הרבה רגשות, מה יש בו?

קודם כל באמת פלא איך הספר הזה השפיע על כל האנושות, אם מדברים בצורה אובייקטיבית. כי עד המאה העשרים אפשר להגיד שכל היצירות של האנושות היו סביב זה, פיסול, ציור, מוזיקה, הכל נובע משם, כל התרבות, החוקים, הכל לקחו משם. זאת אומרת, זה ספר שהביא תשתית לכל הציוויליזציה האנושית בכל מה שקרה לה במשך אלפי שנות ההתפתחות שלה. הספר הזה מעובד לדתות אחרות בכל מיני ורסיות אחרות, אבל בכל זאת הכל כיסוד להן. זה ספר באמת מיוחד.

ובאמת מצד אחד מאוד מעניין שאין לנו ספר אחר שבו הגיבור הוא הא-לוהים. זה מה שמיוחד בו קודם כל. הוא מדבר, הוא עושה, הוא מזהיר, הוא מעניש, הוא הוא הוא הוא, עליו מדובר. ואמנם מדובר כאילו שהוא מסתובב סביב בין בני אדם ונמצא בהם, משרה בהם את נוכחותו, את שכינתו, אבל זה תופס, זה מושך. ואני חושב שבזה בעצם הכוח של הספר. שגם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים, הכל בעצם יחס לא-לוהים, יחס לכוח העליון. האדם בתוך החברה שלו, מתוך הסוציום, מתוך היחסים בין בני אדם, איך היחסים בין בני אדם שייכים ליחסים בינו או בין כל החברה, העם, לכוח העליון.

הספר בעצם מדבר על זה, איך העם צריך להיות מאורגן לפי קריאת הכוח העליון אליהם ואיך הוא משתדל פחות או יותר בהצלחה כזו או אחרת לממש את זה, לממש בכוח שלו, ביגיעה שלו. ובהתאם לזה התנהגות הא-לוהים עִם העם והעם עִם הא-לוהים, ועד כמה שהם קרובים או רחוקים בהתאם לזה.

זאת אומרת, הספר מדבר על ההנהגה וההשגחה של הכוח העליון על העם, הוא פותח את החוק הזה של הקשר בין העם לכוח העליון. ובעצם הוא מיועד ללמד את בני האדם באיזו צורה הם יכולים להיות קרובים לכוח העליון, להזמין אותו להתקרב אליהם או שהם מתקרבים אליו, ובהתאם לזה לזכות לחיים מיוחדים, טובים, להצלחה אנושית, אישית וכן הלאה. הספר מדבר הרבה על החוקים שמגיעים עד הפרט האחרון. זאת אומרת, על מה שחושב האדם, איך שהוא מתנהג עם עצמו, איך שהוא מתנהג בתוך המשפחה, בני המשפחה, איך הוא מתנהג עם הדומם, הצומח והחי, איך הוא מתנהג וודאי עם הסביבה שלו, איך הוא מארגן את הסביבה, איך הוא מחלק את הסביבה, לאילו מעגלים, ואיך הם כולם מתקדמים לקשר יותר ויותר עמוק, כך שהא-לוהים נמצא ביניהם?

זה מושך, זה מלמד, לפי זה אנחנו יכולים לדעת איך אנחנו בונים את עצמנו, גם במשפחה, גם בחברה, גם במדינה, איך אנחנו מארגנים דין ומשפט, איך אנחנו מארגנים חיים אישיים, עד הפרטים האחרונים ביותר. זאת אומרת, לא נשאר בעצם לאדם שום דבר שהוא צריך לנחש איך כדאי לו לעשות, כך או כך? הספר כולל את כל החיים של האדם לא חשוב איפה הוא נמצא ובאילו זמנים או באיזו צורה, תמיד הספר הזה יכול להיות בשבילו כהוראה. ולכן הוא נקרא "תורה", הוראה.

רק הבעיה היא האם האנשים קוראים את הספר נכון, מבינים אותו נכון? כי במשך ההיסטוריה קמו חכמים למיניהם שהתחילו לראות בו רק חוקי משפט, רק חוקים של יחסים אלו או אחרים בין האדם לטבע, התחילו להשתמש בספר הזה בכל מיני צורות אחרות, כסגולות. לא שאם אתה רוצה לזכות להצלחה, אז כתוב בספר מה צריך לעשות, "ואהבת לרעך כמוך", שזה הכלל הגדול בתורה ולפי זה תלך. אלא התחילו להוציא משם כל מיני סגולות, שאולי אני אעשה כך ואולי אני אעשה כך, ואז בצורה אגואיסטית דווקא, שהיא הפוכה ממה שהספר דורש מאיתנו, שכך אנחנו יכולים גם להתקדם.

תלוי איך נקרא בספר. כתבו על הספר הזה וודאי פירושים ואין סוף ספרים המלווים אותו, מאנשים שמבינים לעומקו ואלה אנשים שמתפלפלים לידו. הספר בעצמו מורכב לפי העומק לפרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד. זאת אומרת, שזו לא סתם שטחיות שאנחנו קוראים, אלא אנחנו יכולים להיכנס לעומק של הדברים הנמצאים בכתב, אלא תלוי באדם הקורא, מה בדיוק הוא קורא בספר, איזו שכבת עמקות? באיזו צורה זה מעורר אותו? באיזה עומק, מחשבה ורצון הוא מגיב על הספר?

ולכן הספר הוא לא סתם ספר סימנים, כ"טנת"א", טעמים, נקודות, תגין ואותיות, שמודפסים על הנייר או על הקלף, אלא הייתי אומר שזו תוכנה, שלפי זה בעצם האדם לא סתם לומד בשכל החיצון שלו, אלא הוא צריך לתכנת את עצמו, לסדר בתוכו את התכונות, רצונות, מחשבות, שכולם יהיו בהתאם לספר. כמו שאנחנו מכניסים איזו תוכנה למחשב ובמחשב היה רק פוטנציאל גולמי להיות מסודר בכל האפשרויות שלו, היכולות שלו, וכשמכניסים תוכנה, אז התוכנה מתחילה לסדר את הקשר בין כל הדברים שבו, איך לעבוד.

זו בעצם מהות הספר, לתכנת את האדם, לתכנן את האדם, לסדר את האדם ברצונות ובמחשבות, שאדם יקבל אז את הפנימיות שלו כמו שהספר. שאז הספר נכנס בתוכו, זה נקרא "ללמוד תורה". זה ממש לסדר את עצמו לפי מה שנמצא בכל העומק של התוכנה הזאת. ואז האדם שיהיה מתוכנן לפי זה, מסודר לפי הספר, כשהוא לאט לאט עם הספר מתכנן את עצמו, מתכנת את עצמו, מסדר את עצמו פנימית, אז הוא מתחיל לראות את העולם בצורה יותר עמוקה. הוא מתחיל לראות את הכוחות שפועלים אחרי המציאות הרגילה שלנו, שאנחנו צופים בה בחמישה החושים הגופניים שלנו, הפשוטים, הנתונים גם לבהמה, אלא הוא מתחיל לראות, לקרוא את הטבע לעומק. כשכל הטבע הופך אז בשבילו הספר.

זאת אומרת, אז הוא נכנס למציאות, כמו שיש תמונות תלת ממדיות, שנראות כמו איזה טפט שאין בו שום דבר, אלא כל מיני קווים, ואם אנחנו מפזרים את הפוקוס, רוצים לראות לעומק התמונה, אז כשאני מסתכל לעומק תמונה, אני מתחיל להיכנס פנימה ואני רואה תלת מימדי, ציור תלת מימדי. ואז כך אני רואה את העולם ורואה כוחות שנמצאים אחרי מה שנראה לי בשטחיות, ואיך הכוחות האלה מפעילים את הכל, ואת עצמי אני רואה שם, בכל אותה התמונה שאני נכנס לתוכה, ואז אני רואה ממש עולם אחר.

זאת אומרת, הספר הזה לוקח אותי לפנימיות העולם. וכך אנחנו מתחילים להבין מהי התורה. שזה לא להתפעלות רגשית ושכלית, שכלתנית רגילה, שטחית, אלא כדי לפתוח את האדם לתפיסת המציאות.

ניצה: אבל עדיין יש חשיבות מאוד גדולה לתפיסה הרגשית, כי אז זו איזו משיכה בכלל כלפי הספר. אחרת בעצם איזו משיכה תהיה?

אז אני באמת מתחיל להעריך אותו במיוחד, ואני אז רואה שחוץ מהספר הזה בעצם אני לא זקוק לכלום. כי כל היתר, אחרי שעיבדתי את הספר בתוכי, הכנסתי אותו כביכול, אני מכיר את העולם, אני קורא אותו נכון, ואני מתקשר אליו בצורה נכונה, ואז בשבילי כל העולם זה כספר שאני לומד את הטבע.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על הספר ועל ההשפעה שלו לאורך ההיסטוריה, איך הוא השפיע על התודעה האנושית, הוא השפיע בערכים שלו, במוסר שלו. איך מהזווית שלך אתה רואה את ההשפעה על התודעה האנושית, הכללית?

אני רואה בזה התפתחות מקולקלת שהאנושות חייבת לעבור כדי להבין בסופו של דבר, שאם היא מבינה את הספר הזה בשטחיות, זה מביא אותה להתפתחות לא נכונה. אבל אין ברירה, כך אנחנו צריכים להתפתח. כמו שאנחנו רואים אותו העם, אותם בני ישראל במדבר, שכל פעם שהם מגלים את עצמם באיזו עבירה, רק אחר כך הם יכולים לתקן אותה ולזכות לטוב. ושוב מגלים איזו תקלה שבהם, ושוב מתקנים אותה ומגיעים לטוב.

אז אותו דבר בכלל האנושות, אנחנו צריכים לגלות את כל התרבות שלנו, את כל אורח החיים שלנו שנבנה על פני שטחיות התורה. וכך הגענו בעצם היום למצב הזה שבמשך ההיסטוריה האנושות לקחה משם הכל, כל מה שיש היום באנושות בסופו של דבר התפתח משם. דרך דתות, דרך צורות של תרבות, חינוך, משפט, התארגנות סביב שבוע ימים, כי הספר הזה מדבר שצריך כך לארגן, סביב החגים, וכל מיני המנהגים שבכל העולם מתוך זה, שצריכים להתפתח לצורה כזאת.

אבל בסופו של דבר שאנחנו נראה בזה שהתפתחנו בצורה שטחית, ובסופו של דבר אנחנו נגיע למצב שנגלה שאנחנו צריכים להיכנס לעומק של הספר. ולזה אנחנו נגיע, ואז באמת נוכל למשוך משם, מהבאר הזאת, "מים חיים".

ניצה: כשאתה אומר שטחית אתה מתכוון לזה שאם יש ערכים שמדברים על אהבת הזולת ומדברים על שוויון ועל צדק ועל ערבות הדדית, אז אמנם אנחנו כחברה מנסים להשתמש בערכים האלה ואפילו מציבים לעצמנו את הערכים האלה כמשהו לשאוף אליו, אבל אין לנו באמת, כרגע לפחות, יכולת לממש אותם בפועל. וזה בעצם הפער שאתה מדבר על שטחיות? זאת אומרת, זה שאני משתמשת במילים האלה, זה עדיין לא אומר שאני מסוגלת בפועל לממש את הערכים האלה.

אנחנו משקרים את עצמנו, אנחנו חושבים שאנחנו באמת נמשכים לטוב לזולת ורוצים להגיע לזה. אלא באמת אין לזה שום שייכות לספר עצמו, כי החוקים שכתובים בספר מדברים ברמת קיום הרבה יותר רצינית ואחרת ממה שאנחנו מדברים זה עם זה. אנחנו צריכים להתרומם מעל האגו שלנו. אנחנו צריכים להתכלל זה בזה להיות באמת, כמו שכתוב שם, תנאי לקריאת התורה, לקרוא אותה נכון, זה להיות "כאיש אחד בלב אחד", להשתוקק לזה.

זאת אומרת, עלינו לארגן את החברה או אפילו קבוצת אנשים שרוצה באמת להבין את הספר, הקבוצה הזאת חייבת קודם כל להיות כמו במעמד הר סיני. כתוב שכל יום יש לנו מתן תורה. זאת אומרת, גם עכשיו אתה יכול לקבל אותה, אבל תדע שכדי לקבל את התורה אתה צריך להיות בחברה מסוימת שכולם מסכימים, כמו במעמד הר סיני, להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים" "ואהבת לרעך כמוך" זה "כלל", זאת אומרת, חוק כללי של החברה הזאת. שאנחנו צריכים להיות בערבות הדדית.

ואז, אם אנחנו מסכימים להתקדם ולהתקדש בחוקים האלה שישרו בינינו, אז אנחנו יכולים להתחיל בזה ללמוד מהי התורה. ואז התורה הופכת בשבילנו להיות כ"המאור המחזיר למוטב", זאת אומרת שיש כוח עליון שאז הוא משפיע עלינו ומעלה אותנו להיכנס למימד הזה, ולהתחיל להרגיש כוחות שפועלים אחרי העולם שלנו, שנקראים בסך הכל "א-להים", איך שהוא מנהל אותנו, איך אנחנו מתקרבים אליו ואיך הוא משפיע עלינו.

אז אנחנו מתחילים לראות שאנחנו נמצאים בתוך הסיפור, והסיפור הזה באמת קורה איתנו. וממילה למילה, ממשפט למשפט, באמת כך קורה איתנו, ואנחנו מתקדמים מ"בראשית" ועד "ישראל" המילה האחרונה שבתורה. כך אנחנו מתקדמים, אבל זה בתנאי שאנחנו רוצים ליישם זאת בתוך החברה שמקבלת את התנאי לקבלת התורה, כמו שכתוב בתורה עצמה מהם התנאים.

ניצה: דיברת על חברה ועל קבוצה של אנשים, כמובן שמסתכלים עלינו כעם היהודי, המכונה גם "עם הספר". זה מעניין שהוא מכונה "עם הספר", זה כאילו העם של הספר ולא הספר של העם. כך גם מכנים אותנו. וכשמסתכלים בעולם, אז אנחנו רואים איך היו תרבויות ואימפריות שלמות שכבשו את העולם בכוח הזרוע, והיו כאלה שכבשו אותו באמצעות תרבות, כמו יוון ורומא. והעם היהודי הקטן בעצם הביא ספר אחד לעולם, אבל הוא בעצם ספר שהוא כל כך משמעותי וכל כך גדול. מה הקשר המיוחד בין הספר, "ספר הספרים", לבין "עם הספר"?

עם הספר זו היתה קבוצה, סתם איזו חמולה גדולה, אפשר להגיד, איזה אוסף של אנשים, עדר שהבין שאין לו ברירה. היתה לו הכנה שנקראת "זכות אבות", שבכל זאת עבדו על החיבור והגיעו להכרחיות להתחבר מצד אחד, ומצד שני הרגישו שבלתי אפשרי להתחבר, זה לא מציאותי.

זה כמו שהיום אנחנו בעולם נמצאים בהתקדמות לקראת המצב הזה, כשמצד אחד האגו אוכל אותנו והיינו רוצים להיפטר ממנו וקצת להתעלות מעליו, ומצד שני לאן נברח ממנו, הרי הוא ממלא אותנו, הוא ממש שולט בנו מכל הכיוונים ומבפנים בכל מיני רמות, מה לעשות? המצב הזה שמצד אחד מאוד רוצים לצאת מהאגו ולהתחבר זה עם זה, ומצד שני בלתי אפשרי, זה בעצם המצב הטוב ביותר.

כי בשני הכוחות המנוגדים האלה שאנחנו עומדים, זה המעמד האמיתי, שאז אנחנו צריכים את הכוח השלישי, זה בדיוק הכוח העליון, הא-לוהי, שאז אנחנו מבינים שאנחנו לא מסוגלים לעשות כאן שום דבר, חייבים אנחנו שיופיע בנו אותו כוח שלישי. ולכן כל הספר הזה הוא כדי שיבוא המאור וישרה בנו ויחבר בינינו, כי בנו אין שום אפשרות לזה.

לכן עַם הספר זו קבוצת אנשים שלוקחת על עצמה מימוש של כל אותה התוכנה, כל אותה הפרוגראמה שנמצאת בספר, כדי להביא את עצמם להיות ממש "כאיש אחד בלב אחד", להיות ממש באהבת הזולת בצורה מושלמת. שהם גם מתחילים להבין, שבלי הכוח העליון הם לא יכולים לעשות אפילו צעד אחד קטן.

וכשהם מבינים את זה ודורשים את הכוח העליון, זה נקרא "העלאת מ"ן", אז הם מזמינים אותו, דורשים אותו, רוצים לקבל אותו, מוכנים לקבל אותו, ואז מרגע זה והלאה נקרא שמקבלים תורה, ואז נעשים עַם הספר. זאת אומרת, להיות עַם, זה נקרא רגע לידת העַם, להיות עַם, ועם לפי הספר, זה נקרא "עם הספר".

ניצה: לפעמים נדמה שהספר בחר אותנו ולא אנחנו את הספר. איך זה עובד?

הספר בחר אותנו, זאת אומרת, אותה התוכנה, כי ספר לא היה, אחר כך כתבו אותו. מיום ליום, מזה שיכלו לממש את הקשר שלהם עם הכוח העליון, עד כמה שהצליחו, או לא הצליחו, הכל כתבו כמין התקדמות פנימית רוחנית, גם מה שנראה לנו היום כהיסטוריה, ארבעים שנות המדבר, וגיאוגרפיה, איפה היו ומה עשו.

אבל באמת מה שיש כאן, המיוחד זה שבעצם אנחנו מימשנו על עצמנו את חוק החיבור, את אהבת הזולת, בכל יום ויום על פני הרצונות שהתגלו בנו יותר ויותר גרועים, יותר ויותר קשים, ואנחנו השתדלנו לעשות זאת, וכמה שהשתדלנו אז כתבנו על זה פעם, איך שעברנו זאת. ולכן התוכנה הזאת, השיטה ההדרגתית הזאת להתקרב לא-להים שישרה בנו כל פעם יותר ויותר, זה נקרא שאנחנו מתקדמים במדרגות, זה 125 מדרגות סך הכל.

וה"א-להים" נראה לנו במילוי שנקרא נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. שאנחנו כך הולכים ומתקדמים, זה נקרא חמישה חומשי תורה. שאנחנו מתקדמים, זה נקרא עלייה בחמישה עולמות, עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון. ושבכל חלק יש לנו האור המיוחד שממלא אז אותנו, הקשר בינינו, עד כמה שאנחנו משתדלים להיות מקושרים בינינו.

אז בהתחלה זה סך הכל אור הנפש הקטן, מתחברים עוד יותר זה אור הרוח וכן הלאה, נשמה, חיה, יחידה, כך אנחנו בעצם עולים למצב שנקרא "גמר התיקון", שבאמת התחברנו להיות כלב אחד, כאיש אחד, כאדם אחד, דמות אדם אחד הדומה לבורא. זאת אומרת, הנברא בסך הכל שאנחנו עצבנו אותו, הוא נעשה כא-להים, ולכן הוא נקרא "אדם". לכן הספר הזה צריך להיות ספר חי, שחי בנו, זו תוכנת הקשר בינינו.

ניצה: מעניין לראות שאנחנו כחברה ישראלית, למרות ההערכה שלנו כלפי הספר הזה, אנחנו ברוב המקרים מניחים אותו על המדף, לא נוהגים לפתוח אותו.

אנחנו משייכים לו חשיבות, אבל אנחנו לא רואים בו ספר למימוש יום יומי. זאת הבעיה.

ניצה: כן, הוא כאילו קדוש, הוא מפואר.

אבל "קדוש" זה נקרא נבדל, שים אותו בצד וזהו.

ניצה: הוא לא קשור לחיים היום יומיים שלי.

נכון.

ניצה: זה נכון, יש קושי מאוד גדול לקשר אותו, והדבר המעניין הוא שדווקא שמסתכלים על העולם, אז הם לא עושים את ההפרדה, זאת אומרת, מבחינתם ספר ועם הספר זה משהו שאי אפשר להפריד אותו. זאת אומרת, זו כמו איזו עסקת חבילה, אתם העם הולך יד ביד עם הספר. זאת אומרת, אנחנו כאילו שמנו אותו על המדף, שכחנו ממנו קצת, או אולי אפילו לא קצת, אלא הרבה, ומצד שני דווקא אומות העולם לא עושים את ההפרדה, מבחינתם זה אחד.

כן ולא. אנחנו באמת הגענו בצורתנו המקולקלת למצב שהם כבר לא כל כך משייכים אותנו לספר. הם רוצים לראות את זה יחד, אבל לצערנו אנחנו לא כאלו וגם הם מתחילים לראות את זה כך. אנחנו בעיניהם לא אותו עם ישראל, לא אותם היהודים שפעם היו מממשים את התורה ושייכים אליה, והספר הזה היה פשוט אותה רשת כוחות ויחסים שאנחנו היינו מקיימים בינינו.

היום אנחנו לא כאלו ויש לנו הזדמנות ואפשרות עכשיו לקיים את זה, כעם ישראל בארץ ישראל, עם הספר שלנו, ואנחנו לא עושים זאת. ולכן בעיני אומות העולם אנחנו לגמרי לא בצורה היפה, אין לנו במה להתגאות, וכך הם רואים אותנו. למרות שבתוך תוכם יש ציפייה לזה שאנחנו באמת נרד למקום שלנו ונעשה את מה שמוטל עלינו.

אורן: אתה אומר שהעולם מסתכל עלינו שאנחנו בעצם כבר לא אותם היהודים שפעם היו מממשים את התורה.

כן. אני קורא את זה גם בהרבה מקורות.

אורן: אנחנו יודעים שאנחנו כיהודים, אנשים מאוד דעתנים. לכל אחד מאיתנו יש דעה ולכל אחד מאיתנו יש פרשנות ותפיסה משלו, ושבעים פנים לתורה. והזווית שבה אנחנו רוצים להתייחס לספר הזה עכשיו זה לא באופן אבסטרקטי, אלא כאיזה עוגן תרבותי ערכי שלאורו אנחנו יכולים לבנות את החברה שלנו כאן בישראל היום על פי הצו הא-לוהי, "ואהבת לרעך כמוך", שזה לב הספר, על זה אין עוררין.

השאלה איך אתה מגדיר, ואם ניקח שני יהודים אז יהיו שלוש הגדרות שונות, מה בעיניך נקרא לקיים את התורה. אחד יגיד לך, תשמע, לקיים את התורה זה X, ויהודי אחר יגיד לך, מה פתאום, לקיים את התורה זה Y. ולכל אחד יש תפיסה משלו מה זה נקרא לקיים את התורה. עכשיו אני רוצה רגע לעשות זום אאוט, כי מהוויכוחים כאן בינינו כל אחד, וכמו שאמרתי, שני יהודים שלוש דעות, מזה לא נצא אף פעם. אז אני דווקא מתחבר למקום שבו הסתכלתם כאילו מבחוץ, העולם הסתכל עלינו כעם הספר ואתה מדבר על איזה פיחות במעמד שלנו, כבר לא מממשים את האידאה הזאת שיש שם, שאתה אומר שהיא בעצם פאר התרבות האנושית. אמרת שהספר הזה מכיל בתוכו את ההגדרה, איך אדם בתוך חברה מתקשר לכוח הכללי של המציאות, לא-להים. זה חזק.

מה זה בעיניך לממש? זה מה שמעניין אותי לשמוע. אני גם שואל ברמה הכי פרקטית, לא פילוסופית, כל אחד עם הפנטזיות שלו והדמיונות שלו. אני שואל, איזו חברה צריכים לבנות בישראל שהעולם יסתכל עליה ויגיד, "זאת חברה שבאמת חזרה להיות אוריגינל, עם הספר. היא באמת אותו העם". ברמה הזאת, ברמה החברתית, מה זה נקרא לממש כאן ולהיות באמת מייצגים נאמנה את הספר.

זו קבוצת אנשים, שהיא עדיין לא עם, שרק הופכת להיות, רוצה להיום עם.

אורן: אולי נדבר במונחים של הווה ועתיד, מה בעיניך ייקרא הצלחה, איזה תהליך צריך להתחיל היום בישראל, פרקטית בחברה שלנו, שאם נלך איתו ונגבש אותו ונבין אותו ונעצב אותו, באמת נהיה ראויים עוד פעם לקבל את ההגדרה, "הם עם הספר". לא כמו שהעולם כבר לא כל כך מתייחס אלינו, איך נהיה ראויים שוב להגדרה המכובדת הזאת? איך אנחנו צריכים להיראות?

להיות "עם ישראל". פשוט מאוד, לפי פירוש המילים. ועם ישראל, כמו שנאמר בקבלת התורה, "אתם נעשיתם היום לעם", במה? בזה שאתם מקבלים את ההתחייבות להיות "כאיש אחד בלב אחד", להגיע לקיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך", להיות מקושרים ביניכם בערבות השלמה, בהדדיות. אם אתם מתקדמים לזה בלבד, שום דבר חוץ מזה אתם לא צריכים, הכל כבר יהיה כתוצאה מהמאמץ לבנות כזאת חברה.

אז אתם זקוקים לעזרה א-לוהית, ואז הוא שורה ביניכם יותר ויותר, בהתאם לכמה שאתם דורשים שהוא יחבר ביניכם, שישווה אתכם כולם כאחד. שנהיה כולנו מרגישים את כולם "כאיש אחד בלב אחד", במחשבה אחת, בשוויון, ב"איש את רעהו יעזורו", ב"אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". מאהבת הבריות תגיע לאהבת הבורא, לאהבת ה', וכן הלאה.. כל הדברים האלה שאתה רוצה ליישם בקשר בין בני אדם, למרות שכולם, כל אחד ואחד בצורה אישית הוא אגואיסט, אבל החיבורים ביניהם יכולים להיות רק בצורה אלטרואיסטית.

אורן: מה זה אלטרואיסטית?

אלטרואיסטית, בנתינה זה לזה. כל אחד רוצה להתקשר לשני ולמלא את רצון הזולת. כל אחד רוצה להתקשר לשני בצורה טובה, ביחס יפה וטוב, באהבה. בהבנה שכל אחד אגואיסט, ואנחנו צריכים מעל האגו שלנו, מעל השנאה, לכן זה נקרא "הר סיני", מעל השנאה שלנו שגוברת וגדלה, אנחנו כל פעם צריכים להקים מערכת קשר, כשכל המערכת הזאת נקראת "תורה". למה? השפעה הדדית, אהבה הדדית. כי זה כלל שלה, של התורה. ואז בה, בתוך הרשת הזאת, אנחנו מגלים את הכוח השורה בה שנקרא א-להים.

אורן: רשת קשר בעצם?

רשת קשר בינינו, אם אנחנו מתקשרים זה לזה בצורה שווה, ידידותית, כאחים, כאהובים ואוהבים.

ניצה: אני רוצה עוד שאלה, רק כדי להבין את הקשר. אורן שאל איזו חברה אנחנו צריכים לבנות כאן כדי שנוכל שוב להיות ראויים להיקרא "עם הספר". איך קשור התהליך החברתי שאנחנו עוברים לספר?

אנחנו כותבים את הספר בינינו. בואו נתחיל כך להתייחס זה לזה, ופתאום נסתכל בתוך הספר ונראה: משה עם הקבוצה שלו עבר אותו דבר, ועכשיו אנחנו עוברים. ממש מילה במילה. אנחנו נרגיש מה הן כל המילים האלה. מה פתאום עגל הזהב, מה הם המרגלים, בא יתרו מלמד, בא בלעם בלק וכל אלו, מלחמות עם כל מיני עמים, עמלק. מתקדמים ליריחו. אנחנו פתאום נגלה את כל הדברים.

פתאום נגלה את כל התהליך שאנחנו עוברים, שהוא בדיוק לפי הספר. כי הספר הזה היא תוכנה, זאת תוכנה שלפי זה אנחנו מתקשרים, מתכנתים את הקשר בינינו, ואז בתוך התכונה הזאת מתגלה כוח החיים החדשים הרוחניים האלה, שנקרא האור העליון או בורא, א-להים. זה הטבע העליון,        א-להים בגימטרייה הטבע. טבע עליון שמנהל אותנו, ואז אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בקשר עימו.  שאנחנו חיים בזה, אנחנו בעצמנו יוצרים אותו.

אורן: יש לי עוד שאלה מזווית קצת אחרת, שקשורה גם לדיון של "עם הספר". אם מסתכלים על ההיסטוריה שלנו כעם הספר, אז אנחנו רואים שלא חשוב איפה היינו, זה דבר ייחודי אך ורק לעם הזה, מגיל קטן לימדו ילדים קרוא וכתוב. למה? כדי שיוכלו לקרוא את "הספר", ללמוד את "הספר". איך אתה רואה את החינוך ואת החשיבות של לימוד קרוא וכתוב לא סתם, אבסטרקט, אלא כדי שהילד, האדם הצעיר, יוכל להתחבר אל ספר הספרים, ואיזו תובנה אפשר לקחת מכאן לחינוך שאותו אנחנו צריכים להעניק בחברה הישראלית שרוצה לבנות את עצמה שוב להיות "עם הספר"?

אנחנו לא יכולים להבדיל אותנו ולבודד אותנו מהאנושות. היו ימים שרק הספר הזה היה מונח על המדף, על השולחן. לא היו עוד ספרים, זה היה. ולכן קראו, ולכן ידעו אותו בעל פה. אני זוכר שהבן שלי היה לומד במקום מיוחד בירושלים, אז הם למדו בעל פה, פשוט לדעת בעל פה. חומש היו חייבים לדעת בעל פה. אתה אומר לו שתי מילים, הוא חייב להמשיך עד סוף הספר.

אורן: כן, התימנים הזקנים שבאו מתימן הם כך, כי לא היו בכלל ספרים. מי שהיה לו ספר פיסי, ספר זה היה מוצר נדיר, אנשים היו צריכים לדעת הכל בעל פה. וזה היה סטנדרט, לא משהו נדיר.

אני יודע.

אורן: אנשים שבאו. עכשיו זה כבר לא.

גם לא רק תורה, זה תנ"ך, זה משניות.

אורן: כן, קומפלט, הכל, מה שאתה רוצה.

כן, נכון, כך זה היה פעם. זה היה לימוד נכון, כי זה תנאי ראשון כביכול.

אורן: היום יש את הספר באיי-פון, יש אותו באינטרנט. אתה יודע, הספרייה אצלי קטנה.

אבל אין זיכרון בראש.

אורן: זה מה שאני שואל. אני שואל לא על הטכניקה, אני שואל מבחינה ערכית מה זה נקרא שילדים מגיל אפס מקבלים כאילו כוונון ערכי להתחבר לתפיסת העולם של ספר הספרים. זה מה שאני שואל, מבחינה ערכית. מבחינת עיצוב יחס לחיים, אמרת קודם, בספר יש אדם, חברה    וא-להים. יש הכל. ואמרת שהספר מלמד איך להתייחס במשפחה, איך להתייחס בזה, איך להתייחס בזה. איך החינוך הזה יכול להתממש היום, לא מבחינת יקראו בצורה כזאת או בצורה אחרת, מבחינה ערכית חברתית בין-אישית?

אם אנחנו רוצים לגשת היום למימוש של הספר, אין לנו ברירה, אלא לספר לכולם על מהות הספר. שהספר הזה בא כדי לבנות את עם ישראל, חברה ישראלית. שאנחנו צריכים לממש את הספר הזה ביחסים החדשים בינינו. אם אנחנו ניגשים לעם, למדינה, לקשר בינינו בצורה כזאת, אז הספר הזה הוא חי, הוא יחיה בינינו ויהיה לו תוקף ויהיה לו ערך.

כך יש לו רק ערך של עשרה שקלים בחנות, כמה שהוא עולה. אז אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו מתייחסים לזה, או כאל איזו פילוסופיה או כמשהו שסתם לומדים, או שמממשים.

ניצה: למה מקובל לקרוא את ספר התורה ביחד?

כי היא באה כדי להתחבר. היא לא באה כדי שאני סתם אלמד אותה, סתם לומד אותו סיפור? סתם לומד תורה? מה זה סתם ללמוד? "לימוד תורה" זה נקרא לימוד כדי לממש אותה בינינו, ביחסים בינינו. כל התורה, למה היא ניתנה? אתם רוצים להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", בערבות? אז מכאן והלאה מתחילה התורה. אחרת לא.

ניצה: יש איזה כוח לעובדה שמתכנסים קבוצה של אנשים וקוראים אותה ביחד. יש גם מין מנהג כזה שצריך כמות מסוימת של אנשים, נניח מנין, שזה עשרה גברים. יש לזה חשיבות מיוחדת?

כן, כי זה מבנה גשמי מינימלי, שבו יכולים להתחיל להתקשר ביניהם ואז לממש את מה שקוראים.

אורן: לאורך ההיסטוריה אנחנו רואים שלא משנה באילו ארצות פזורה היינו, בין אם זו תימן, בין אם רוסיה, לא חשוב איפה, יש פה תהליך שהוא כאילו "על טבעי". אלפי שנים מתקיימות קהילות יהודיות בכל ארצות הפזורה ולכולם יש ספר שעובר מדור לדור ומשתמר בצורתו המדויקת מדור לדור. וכולם, לא משנה איפה הם נמצאים, יש להם מכנה משותף, כולם קוראים בספר, כולם מתחברים אל הספר. איך אתה רואה זאת ומה זה אומר על החשיבות של הספר ביצירת הקשר בין הקהילות האלה, שהיו נבדלות אחת מהשנייה, למשהו אחד שהוא נקרא העם של הספר.

אני לא יודע להגיד לך על זה. אני חושב שאנחנו, אלו שנמצאים בארץ ישראל, צריכים להיות כמרכז של כל עם ישראל, מרכז רוחני. יש לנו הזדמנות להיות כאן, להיות קשורים זה לזה, לבנות את היחסים האלו שעליהם הספר אומר, ואז אנחנו נהיה "עם הספר". והקהילות שלנו, הפזורות בכל ארצות הגולה, אם יכלו גם להתקשר כך ולהיות יחד איתנו באותה המגמה, אז גם הם יתחברו ויהיו כוללים, כלולים במושג "עם הספר". ואם לא, לא. כי לפי התורה, מי שמקיים אותה הוא נקרא יהודי, כי לפני זה הוא לא נקרא יהודי. עם נקרא, "עם הספר", מי שלוקח את התורה ומממש אותה. ומממש זה לא מקיים חוקי כשרות, מִקווה וכל הדברים האלה, אלא מממש קודם כל את "ואהבת לרעך כמוך".

ולכן על זה אנחנו צריכים לדבר. לפי זה אנחנו צריכים לקיים את העם שלנו.

ניצה: גם לאנשים שעוד לא נמצאים אפילו במחשבה של מימוש, ואנחנו רואים את זה מאוד יפה כשאנחנו מדברים אפילו עם אנשים פשוטים מהרחוב על הספר הזה, אנחנו רואים שיש משהו בספר הזה שגורם להם להתרגש נורא. מה יש, על מה זה פורט, למה זה פורט על מיתרים כאלה עדינים בלב של כל אחד מאיתנו?

הנושא הוא נושא שבכל זאת מעורר בנו תכונות פנימיות, סמויות, שאנחנו לא יודעים עליהן הרבה. אלא אם אנחנו מתחילים לעבוד בקשר בינינו, אז אנחנו מבינים על מה מדובר. אנחנו נכנסים לעומק הטבע שלנו, מקבלים את המאור המחזיר למוטב, הא- לוהים מתגלה מול האדם, ואז אנחנו מבינים על מה מדובר. אז אנחנו מממשים אותו הסיפור והוא עובר עלינו כמתממש.

אני רוצה להרגיש שעם ישראל במדבר, אז אני מרגיש את זה, אז הסיפור הזה הופך להיות חי בי, בתוכי. אני לא זקוק לאיזה מסך לראות את הוליווד, שמספקת לי תמונות נוראיות כאלו, מה שהם עשו מכל ספר התורה. אלא רק בזה שאנחנו בעצמנו מממשים. לכן אפילו שאנחנו לא מבינים ולא מתקשרים, בכל זאת באיזושהי צורה יש בספר הזה הארה קטנה, אפילו בצורת הדומם שאני נמצא בלי שאני מממש משהו, בלי שאני זז, זה נקרא דרגת הדומם. בכל זאת יש משהו שמאיר, יש משהו שמרגש אותי, יש משהו שנותן לי קשר לכוח עליון. כי מדובר עליו, איך הבורא מתגלה לנברא. זה המיוחד שבספר.

לכן אני לא כל כך מבין אנשים שקוראים לספר הזה, "הספר הקדוש". במה הוא קדוש? מה יש בו? מדובר על גילוי הבורא לנברא, זה היה פעם והיום לא? אתה לא חייב להגיע לזה, מדובר רק על ההיסטוריה? אם אתה אומר שפעם היינו אבותינו ואני לא, כל יום יש מתן תורה כתוב. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כיוצא ממצרים" ועוד ועוד כאלו פסוקים. זאת אומרת התורה זה דבר נצחי, לא שהיה פעם והיום לא.

אז אם מישהו אומר שהוא מאוד מעריך, במה אתה מעריך את זה? בזה שכתוב בצורה יפה, בהעברה נוחה, שאלה סיפורים יפים, שאתה יכול לקרוא לילדים, שבזמן הפנוי שלך לפעמים בא לך לקחת את זה, לקרוא? זאת אומרת זה למימוש, זה ספר פרקטי ביותר. שבעצם חוץ מלספק לעצמו אוכל נפש, אדם צריך להתעסק בו ולבנות לפי זה משפחה, חינוך ילדים, סביבה, עם, מדינה, עולם ולהביא את כולם לגילוי הא-לוהות, כמו שכתוב בספר. אחרת מה זה שאתה מעריך את התורה, במה? אם אתה לא מממש מה שכתוב בה?

ניצה: כשאנחנו מסתכלים היום על החברה הישראלית, אנחנו רואים שהיא מתחילה להתעורר בכל זאת למשהו. זאת אומרת, אחרי כמה דורות שהנחנו את הספר בצד, בכל זאת יש איזו התעוררות כרגע בחברה. שהיא מנסה להסתכל על הספר הזה ולתת לו איזו פרשנות חדשה, להתחיל לייחס לו איזו משמעות רעננה, אחרת. ואנחנו כבר מסיימים את התוכנית הראשונה שלנו על הספר הזה ומאוד הייתי רוצה שתנסה אולי להתחיל לעשות איזה סיכום על הספר, על הכוח שלו, על ההשפעה.

הסיכום הוא פשוט. לא לעשות מהספר הזה ספר סגולות, ריקודים לפי התורה, ורפואות לפי התורה, ועוד ועוד כל מיני דברים. אלא לעשות מהספר הזה מימוש נכון. יש הרבה אוניברסיטאות בעולם שלומדים את הספר הזה ועשו על זה המון מחקרים בכל מיני צורות, ואנחנו צריכים רק דבר אחד פשוט, לממש את מה שכתוב שם ביחסים בינינו, כמו שהתורה דורשת. צריכים סך הכל לקיים את אהבת הזולת, ואז בתוך אהבת הזולת לקבל את גילוי הא-לוהות, שזו בעצם כל התורה.

אורן: בתחילת הדברים שלך אמרת שהספר הזה הוא הספר הכי חזק, הכי מושך, הכי נוגע באדם, כי זה הספר שהגיבור שלו הוא א-לוהים. עכשיו כשאנחנו מסכמים, אתה אומר הספר הזה הוא לא להתפלפל ולהתפלסף, זה הספר הכי פרקטי למימוש ואתה מגדיר בצורה מאוד מדויקת מה המימוש. לממש את מה שכתוב בו "ואהבת לרעך כמוך" וברשת הקשר של אהבה בינינו לגלות את הא-לוהות. אז האהבה אני עוד איכשהו יכול לדמיין, אבל מה זה לגלות את הא-לוהות?

הכוח הכללי של האהבה נקרא א-לוהות. הכוח הכללי של האהבה בינינו, שאנחנו נתחיל לממש אותו, אנחנו לא נוכל לממש אותו בלי שהכוח העליון הזה יבוא ויישרה בינינו ויחבר כך אותנו, כי אנחנו כולנו אגואיסטים. ברגע שאנחנו נרצה להתקשר בינינו, אנחנו לא נוכל להתקשר, אנחנו נכנס לכאסח.

אורן: למה?

אתה לא רואה למה? הממשלה שלנו וכל החברה וכל מקום.

אורן: כן, אפילו אני בעצמי. לא רוצה להגיד על מישהו אחר. נכון, רואים.

רואים. אבל אם אנחנו מבינים שאין ברירה, שאנחנו חייבים להגיע לקשר הדדי, "כאיש אחד בלב אחד", אז אנחנו צועקים, "תצילו, תעזור, תבוא, תעשה". כי אנחנו אז פועלים בעבודת ה', הבורא עושה את העבודה, עבודת ה', לא עבודת האדם. עבודת האדם היא רק לדרוש שישרה בינינו ויחבר בינינו.

מה כתוב? "בראתי יצר רע, בראתי לו תורה תבלין". למה? מה בראת תורה תבלין? שאם תתחילו להתקשר, לנסות להתקשר על ידה, אתם תראו שאתם לא מסוגלים. ומה אתם צריכים? את המאור שבה אתם צריכים. זאת אומרת, בתורה יש המאור, כוח נסתר. כשאתם מתחילים להתקשר ביניכם, אתם תתחילו לדרוש אותי ואני אבוא ואשרה ביניכם.

אורן: את זה כאילו אומר לנו א-לוהים?

כן. לכן הוא הגיבור של הספר. על ידי מימוש של הספר אתה מזמין אותו, אתה מגלה אותו. איפה? בקשר בינינו. אין מה להוסיף.

אורן: אמרת פעם, באחת השיחות שלנו, שכל הטבע הוא בעצם אהבה. איך זה קשור          לא-לוהים?

כי הא-לוהים הוא הכוח הכללי של הטבע, וכל הטבע הוא באמת אהבה, חוץ מהיחסים בין בני אדם, חוץ מאדם שהוא כסרטן שאוכל ואוכל ואוכל. אבל למה? כי על ידי זה שהוא ירצה לתקן את עצמו, הוא ידרוש שא-לוהים ישרה בו. ואז נקראים לא רק "עם הספר", אלא "איש הא-לוהים" כל אחד. כולנו נמצאים בדבקות עם הבורא, מגיעים להידמות לו, מגיעים לדמוּת האדם. זו המטרה הסופית של התורה.

אורן: ניצה אמרה בתחילת השיחה, למיטב זכרוני, שהספר הזה הוא יותר גדול מהעם שלנו. זאת אומרת, כאילו יש את הספר הזה שהוא ה-ספר, ויש את העם שלנו, שעכשיו אתה מסביר, שצריך לממש את מה שכתוב בספר. אני רוצה לשאול, אם נתקדם, אפילו לא את כל כברת הדרך שאתה מתאר, עוד לא נהיה ממש מושלמים, כי מה שתיארת זה נשמע לי תמונה שהיא ממש מושלמת. עכשיו אני לא כל כך מושלם, כאילו אם להסתכל על עצמי. אז נגיד שאני קצת אתאמץ לממש את האידאה הזאת שאתה מתאר, וגם כולנו, כל האנשים בישראל, וממש ניקח את זה כמשימה לאומית, איך זה ישפיע על היחס והאהדה או העוינות לישראל מכל בני האדם. כי הספר הזה הוא מכובד בכל העולם, לא רק פה בישראל.

אתה מתאר לעצמך מצב שאם בינינו ישרה כוח עליון, איך יתייחסו אליך כולם? כתוב על זה, "ונהרו אליו כל הגויים".

אורן: לאן זה אליו?

אליו, לעם הספר, שהא-לוהים נמצא בתוכו.

אורן: למה, למה ינהרו?

כי הם רוצים את זה.

אורן: את מה?

את הכוח העליון. הם ירצו להתחבר אליך, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", כתוב על זה המון בנביאים. כל הנביאים ניבאו לימות המשיח, זה נקרא "ימות המשיח". שמושך את כל האנושות מהרע, שבו הם נמצאים, בתוך הביצה הזאת של הרע, להעלות אותם ולחבר אותם אלינו.

אורן: אז מה הכוח שירים אותנו מהביצה הזאת? זה מה שאני שואל.

הא-לוהים שבנו, זה מה שיָרים. ואז כולם מאומות העולם יתפסו אותך וירצו להיות קשורים אליך, "וייקחו בני ישראל על כתפיהם ויביאו לבית המקדש." לאותו הכוח העליון ששורה בתוכם שזה נקרא בית המקדש, בית קיבול לא-לוהים, שאתה מחזיק בהתקשרות הנכונה, באהבה ההדדית, שאתה בנית בעזרתו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. זה הזמן שלנו. ואומות העולם ילחצו עלינו ויחייבו אותנו, ורצוי שאנחנו נזדרז.

אורן: הזמן מסתיים, בלי ששמנו לב. משפט אחרון, איך אתה מסכם, ספר הספרים, התורה.

לממש אותה, שהיא תחיה בנו.

ניצה: אמן.

אורן: אמן ואמן. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה רק אהבה. כל טוב.

יחסים מתוקנים: רכילות ולשון הרע א'

היום מגלים מה שגילו אבות אבותינו מזמן: בטבע הכול קשור, המערכת מגיבה מיד

 -        הטבע שלנו הוא האגו. אנו לא יודעים כיצד להשתמש בו לטובה ולכן הוא הורס אותנו

-        האויב היחיד שלנו הוא האגו שלנו. אפשר לתקן אותו על ידי חיבור בינינו ולהגיע לאיזון

-        כיום בכל תחום יש משבר. כל אחד מבודד - דווקא מהחושך הגדול הזה נוכל לצמוח

-        ככל שרע לזולת, כך יותר טוב לי - "אני יותר"

-        "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". התיקון הראשון לאגו – לפחות לא להזיק לאחרים. להפסיק להיות נחש שרוצה להכיש. אם האנושות הייתה מגיעה לזה, העולם שלנו היה נראה שונה לחלוטין

-        "ואהבת לרעך כמוך". איך אני יכול להיטיב לזולת? השלמה, איזון, הרמוניה

 לא לרכל ולספר לשון הרע. מילה רעה ששמעתי על מישהו מזהמת את כל המערכת

 -        המחשבות שלנו מזיקות מאוד למערכת

-        כמו חוף ים מזוהם, כך אנו מייצרים לכלוך ביחסים בינינו

-        מדוע רכילות ולשון הרע מושכים אותנו?

 היינו חייבים להתפתח כך שהרע יגיע לשיאו על מנת להבין מהו השינוי הנדרש

 -        לפני מאה שנה העולם עוד לא היה מקושר כמו היום, ולכן הסירחון עוד היה נסבל...

-        על הילדים שלנו לא נספר לשון הרע כי אנו אוהבים אותם

 ביחסים מתוקנים נדבר רק על אהבה, על העמקת הקשר בינינו. נדאג לטובת כולם

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן בסדרת השיחות הלימודיות "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו משתדלים ללמוד כאן מהרב לייטמן איך אפשר לחיות חיים חדשים, חיים יותר טובים שבהם כל אחד מאיתנו יקום בבקר עם אור גדול בעיניים, עם שמחת חיים, ירגיש טוב, ירגיש חם, מקושר, מחובר, ירגיש שהוא שמח על כך שהוא חי, במקום להיות עצוב על כך. תצטרפו אלינו, אני מבטיח לכם שיהיה הרבה מה ללמוד.

ניצה, בואי תכניסי אותנו לדיון שלנו בהרחבה.

ניצה: אנחנו מדברים על הנושא הכללי של התרבות היהודית, של החברה הישראלית. כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו רואים שבתרבות היהודית הרבה מאוד הוקדש לתיאור מערכות היחסים, מערכות הקשר בין האדם לחברו, בין האנשים. כשאני מסתכלת היום על החברה שלנו, על איך שהיא נראית היום, אני רואה שרוב החוקים האלה לא רק שהם לא מתקיימים, אלא לפעמים הם מתקיימים בהיפוך מוחלט. למשל, כשאני מדפדפת באינטרנט ועוברת על מדורי החדשות, אני מגלה שהמדור האחרון הוא המדור הכי מעניין, דרך אגב זה מדור הרכילות.

מי לא רוצה לדעת?

ניצה: נכון, הוא הכי מעניין. אנחנו רואים שגם בתכניות הטלוויזיה והתקשורת, בעצם הדברים שמכונים "צהובים", הם הכי מעניינים, הכי מרגשים, בדרך כלל האוזניים שלנו מיד נעמדות, אנחנו מיד קשובים. כשאני מסתכלת על התרבות שלנו, חוזרת אחורה וקוראת את הדברים, אני אומרת לעצמי, שיש שם דברים שונים שנראים מצד אחד כאילו הם מאוד עתיקים ומיושנים, אבל מצד שני אני מרגישה שיש מאחוריהם חכמה, של חוקיות ועקרונות שאולי אם נקיים אותם, אז החברה שלנו תיראה אחרת. אותה חברה שדיברת עליה כמשפחה אחת, כמערכת קשר נעימה בין אנשים. כי אנחנו תלויים וקשורים אחד בשני, אבל נוהגים אחרת.

הייתי מאוד רוצה שנתחיל לשוחח היום על מערכות הקשר, על היחסים בינינו, בין בני אדם, בין האדם לזולת. מאיפה נתחיל?

אני חושב שאולי נתחיל קודם כל מזה שאנחנו חיים, אנחנו נמצאים בטבע, אנחנו מגלים את מה שגילו כבר אבות אבותינו, אנחנו נמצאים בטבע הגדול, העגול, הגלובלי. שבו הכל קשור, הכל נמצא בהרמוניה, לחיות זה יותר ברור בצורה אינסטינקטיבית מאשר לנו. כמה שאנחנו מתרחקים מהטבע ובונים לעצמנו מעין עטיפה מלאכותית, אז אולי אנחנו שוכחים על כך. אבל באמת אנחנו מגלים זאת שוב ושוב, במיוחד בזמן האחרון, עד כמה אנחנו חיים בתוך משהו שהוא המציאות כולה, מערכת גדולה, שדומם, צומח, חי והציביליזציה שלנו, של בני האדם, כולנו קשורים יחד ותלויים זה בזה. ואם פריט קטן כלשהו מהחומר, אלמנט כימי מסוים, או ממשהו נוסף ייעלם, אז הכל ייעלם. פשוט כך, הגוף שלנו קיים וכולל בתוכו את כל החלקים שיש בכל היקום.

זאת אומרת, יש כאן מערכת שכל החלקים שלה קשורים בצורה בלתי פוסקת, אינטגרלית, תלותית, בקיצור הכל יחד. ואת היחד הזה אנחנו לא משיגים, לא מגיעים אליו, באגו שלנו יש כל הזמן נטייה לעשות מה שבא לנו, בלי להתחשב במערכת, ואז אנחנו כאילו מפרים את החוקים שלה, ועל ידי כך אנחנו מזמינים עלינו תגובה לא נעימה, לא טובה, ואולי אפילו גורלית.

בזמן האחרון אנחנו יותר ויותר נאלצים לראות מה עשינו, מה גרמנו לאותה מערכת, באילו חוקים פגענו, באילו יחסים, בין כל הלחצים, בין החום והקור, חילופי החומרים, באוקיינוסים, עשינו משהו, עדיין אנחנו לא יודעים מה בדיוק, אבל לפי התגובה אנחנו רואים שמשהו לא בסדר. כל זה רק מלמד אותנו שהכל קשור ותפור ביחד, אנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כאילו הכל ניתן לנו לשליטה, לעשות מה שבא לנו, כמו שמלמדים אותנו במיוחד במאתיים שנים האחרונות, ואנחנו נמצאים ממש כמזיקים לעצמנו, לדורי דורות, ומי יודע מה אנחנו משאירים אחרינו.

אז הסיכום הראשון, הוא פשוט, אנחנו חיים במערכת אינטגרלית. זאת אומרת, כללית, קשורה יחד, שנקראת גם מערכת אנלוגית, היא מגיבה מיד ורק אנחנו מרגישים את התגובה שלה יותר לאט. היא מגיבה מיד, אבל עד שזה מגיע אלינו, עד שאנחנו מעכלים, עד שאנחנו מרגישים, לוקח זמן. זאת מערכת מאוד רגישה, היום כל המדענים, החוקרים, וכל בר הדעת מסכימים עם זה, זה דבר אחד.

דבר שני, כשאנחנו חוקרים את הטבע שלנו, אנחנו יודעים, ורואים שמעל הדומם, צומח וחי, מה שיש באדם מעל דרגת החי, זה האגו שלו שכל הזמן גדל ומתפתח, ומדור לדור מנסה לממש את עצמו, והמימוש שלו הוא לא לטובת הטבע הסובב, הסביבה, וגם לא לטובת האדם עצמו ולטובת האנושות, וכך זה חוזר אליו.

אנחנו לא בדיוק יודעים איך להשתמש באגו שלנו. אנחנו יוצאים למלחמות, אנחנו נהנים מזה שאנחנו דורסים את השני. אנחנו סוחטים את עצמנו כדי להצליח במשהו, שבכלל לא חשוב, אם נסתכל עליו בצורה הגיונית, אלא אני בכל זאת רוצה להיות יותר ממנו או להוכיח לאחרים משהו, ובזה אני הורג את עצמי והורס את החיים שלי.

זאת אומרת, האגו הזה הוא כוח בלתי נשלט בנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות. כבר מדורי דורות כתבו פילוסופים ומדענים על כל התופעות האלה, ובכל זאת עד היום אנחנו לא יודעים איך אנחנו יכולים לנהל אותו. אני ממש לא יודע איפה המושכות האלה, זה הכוח הכי גדול שלי, אבל הכוח הזה  יותר חזק ממני, הוא מעלי, הוא שולט עלי ולא אני שולט עליו.

היום יש קורסים ושיטות שונות, אבל כמה שאני לומד אני לא מסוגל לשלוט על האגו שלי. ועד היום כל מה שאנחנו עושים, זה להרוס בצורה שיטתית את החיים הפרטיים שלנו, אנחנו מחנכים את הילדים שלנו בעקבות זה בצורה לא נכונה. החיים שלנו במשפחה, בעבודה, בחברה, מה שאנחנו אוכלים, מה שאנחנו נושמים, הכל, ממש הכל מקולקל ואנחנו סובלים, אנחנו עובדים חמש עשרה שעות ביממה, אוכלים אוכל סינטטי, בטעם פלסטיק, הכל מלאכותי, מזוהם, וכל זה מפני שהאגו שלי לוחץ עליי שאני אעשה עוד ועוד. מה לעשות ? לא יודע, חוץ מעושר אני עושה כל דבר הפוך, זאת הבעיה שלנו.

אם אנחנו עכשיו קושרים את שני דברים האלה יחד, את האגו שלי ואת הטבע הגלובלי אינטגרלי, אז אני רואה ששני הדברים האלה בעצם הפוכים זה מזה. שבסך הכל הדומם, צומח וחי נמצאים בהרמוניה, בהדדיות, בהשתוות עם הסביבה, עם הטבע. והאגו שלי הוא זה שמוציא אותי מהטבע ושם אותי כאילו מעל הטבע, אבל הוא גם שם את עצמו מעלי ואז הוא השולט. הוא מכתיב לי איך אני יכול להרוס את עצמי ולהרוס את הטבע.

זאת אומרת, שבעצם האויב היחיד שלי, הוא האגו שלי. ועל זה כבר דנו חכמים, מכל העמים  לא רק שלנו, מדורי דורות. כמו שאנחנו יודעים,  בפעם הראשונה האגו הזה התגלה בבבל, כמגדל בבל, הם רצו להגיע עד השמיים, לא פחות מזה, ולשלוט על כל מה שלא יהיה. ואז קמה קבוצה בראשותו של אברהם שאמרה, "לא, אנחנו לא צריכים לעשות כך, אנחנו צריכים להילחם נגד האגו. יש שיטה שבעזרתה אנחנו יכולים לרסן אותו, ועל ידי כך להגיע דווקא לאיזון עם הטבע".

זאת אומרת, שהדומם, צומח, חי, הם בסדר, והחלק המדבר, האגו שלנו הוא ה"מדבר" שבנו, האדם המקולקל, האדם השבור, ואנחנו צריכים לתקן אותו. יש שיטה שבה אנחנו יכולים לתקן אותו, על ידי מה? על ידי החיבור בינינו, לפי חוקים מיוחדים. על ידי זה שאנחנו נחזק זה את זה, נחזיק זה את זה, ונגיע לאיזון עם הטבע, ואת זה אנחנו נשיג בתנאי שנשיג את היחס של "ואהבת לרעך כמוך" בינינו.

ניצה: על זה בדיוק רצינו לשוחח.

מאז ועד היום בעצם קיימת אותה מטרה, ויכול להיות שגם אותה השיטה, ואותה הבעיה. היום זה במיוחד בוער, כי העולם נכנס כבר למשבר כללי, אלה לא מלחמות ואיומים פה ושם, מגיפות פה ושם או עידן קרח קטן, היום הכל מצטבר יחד, גם עידן הקרח, גם הבלבול בין הקוטב הצפוני לדרומי, ובכלל כל מה שקורה באקולוגיה, בחברה אנושית, בפיננסים, בכלכלה והמשבר החברתי.

בקיצור, אנחנו רואים היום שלכל מקום שהבאנו את עצמנו, הגענו למבוי סתום, אין יותר לאן ללכת, משבר במדע, משבר בחינוך, משבר במשפחה, משבר בעתיד. היום אף אחד לא קם ואומר, "אני יודע מה לעשות עם העתיד". אפילו אחד לא קם, כי עד כדי כך ברור לכולם שעם כל מה שיש לנו, אנחנו לא יודעים לאן ואיך להתקדם.

אז אנחנו ממשיכים כך בצורה פסיבית, עם מה שיש, אנחנו כבר לא לוחצים על דוושת ההתקדמות, מה שיהיה יהיה, אנחנו כבר לא יודעים. הרמנו ידיים לגבי התגברות על הטבע שלנו, ואיך לרסן אותו. הרמנו ידיים לגבי איך להתקשר זה עם זה, כל אחד בדירה שלו, מול המסך שלו, עם הפלאפון שלו, ואנחנו אומרים "תנו לכל אחד ואחד את הפינה שלו, ומה שיהיה יהיה".

אין לאף אחד, שיטת תיקון למצב הנוכחי, וראיית נכונה של העתיד, וזו הצורה שבה אנחנו חיים. מצד אחד זה מאוד מצער ומצד השני דווקא לא. כי נראה לי שזה הזמן והמקום שממנו והלאה דווקא אנחנו יכולים לצאת ולהתפתח בצורה הנכונה. כי לפחות היום לא מפריעים, כי אין היום כאלה שצועקים כמו בעבר, שהם יודעים מה לעשות.

אבל חשוב לנו לדעת כלל אחד, כל ההתקדמות יכולה להיות רק אם אנחנו מתקדמים לאיזון עם הטבע, בחברה האנושית אותו איזון  מבואר  ומבורר כ"ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: כששוחחת איתנו בשיחות הקודמות על החזון של משפחה אחת, כשציירת לנו אותו, אמרת שיש שני שלבים בדרך ל"ואהבת לרעך כמוך" חילקת זאת בצורה גדולה ואמרת שהשלב ראשון הוא "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". למה אנחנו צריכים ללמוד קודם מה לא לעשות או איך לא להזיק, לפני שאנחנו לומדים איך לאהוב, למה זה התנאי הראשון?

מפני שהטבע שלי הוא ליהנות, לאהוב את עצמי, האהבה העצמית או האגו, דורשים ממני להיות לא רק מלא, שלם בעצמי, שיהיה לי טוב ונוח, שאני ארגיש נעים, אלא אני בודק את המילוי שלי. עד כמה טוב לי, לעומת הזולת ועד כמה שלזולת יותר רע, אני מרגיש את עצמי יותר טוב, כי אני בודק את עצמי בצורה טבעית לעומתו.

בכל זאת לי יותר טוב, אצלי יותר טוב, אני בכל זאת יותר מוצלח, אני יותר חזק, יש לי בית יותר יפה, אוטו יותר יפה, דשא יותר ירוק, ילדים יותר חכמים ובריאים וכולי. אני כל הזמן בודק, אפילו בתת הכרה. אפילו אם אני לא יודע ולא מודע לכך, אני בכל זאת כל הזמן בודק איך וכמה אני לעומת האחרים. ואם אני רואה שיש בשני משהו יותר ממני, מיד אני צריך לעשות את ההשלמה, אבל אצלי בזה יותר טוב, אחרת אני לא מרגיש שכדאי לי לחיות, עד כדי כך האגו שלי דורש ממני הצדקה לקיום.

ולכן כל פעם שאני רואה צבעים, שומע צלילים, נושם, לא חשוב מה, אני כל הזמן עושה בדיקות עד כמה אני קיים, אחרת אין לי הרגשה של קיום, וזה אך ורק כלפי הזולת, וכך זה אצל כולם. פעם שאלו אותי מה ההסבר לכך, שיש אנשים שכל כך דואגים לזולת, שהולכים לבתי חולים ועוזרים לאנשים אחרים, זה כדי להרגיש שהם בעצמם יותר בריאים, האגו שלנו עושה את זה.

זאת אומרת, אנחנו אפילו לא מודעים עד כמה שאנחנו כל הזמן נמצאים בדחף לזה. בגלל זה אנחנו יולדים ילדים, אנחנו מטפלים בהם, הם הקטנים, ואנחנו הגדולים. האגו שלנו מאוד ערמומי ומאוד מאוד עמוק, אנחנו לא משיגים בדיוק את כל הנטיות שלו ואת כל המוטיבציות שלו, זאת פסיכולוגיה מאוד עמוקה שאולי נדבר עליה אחר כך.

זה לא רק מפני שאנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, אלא אנחנו בודקים את עצמנו כלפי הזולת, עד כמה שרע לו. אז על ידי התיקון הראשון של האגו, אל תעשה רע לאחרים, אני כבר מתקן אותו לפחות להיות ניטראלי, להסכים עם האחר כמו שהוא. זאת אומרת, אני כבר לא כמו נחש שרוצה כל הזמן להזיק לזולת, אני כבר שם את עצמי בצורת חפץ חסד.

חפץ חסד הוא לא לאחרים, הוא לא טוב ולא רע, אלא פשוט, אני מתחיל להרגיש את עצמי כיחיד שקיים בעולם, אני לא בודק את עצמי עם אף אחד. חפץ חסד זה שטוב לי במה שאני. אני לא בודק את עצמי כלפי האחרים, אם יש לי פחות או יותר מהם.

כשאני מתחיל לעבוד על התנאי הזה, שאני לא בודק את עצמי כלפי האחרים, אני מתקדם למצב שאני מרגיש בודד, נבדל מאחרים, ללא שום בדיקה, ללא שום יחס. לכן אין לי יחס לא לרעה ולא לטובה כלפיהם, אני שלם בפני עצמי, זה התיקון הראשון שנקרא "חפץ חסד".

אפשר לשאול, במה אתה חפץ חסד? איזה חסד יש כאן? לפחות בזה שאני לא מזיק לזולת ואני עושה זאת על פני האגו הגדול שלי, היסודי. זאת אומרת, זאת כבר עבודה גדולה שהאדם צריך לעשות ולעלות את עצמו לדרגה הזאת. זאת כבר מדרגה מאוד גדולה, שבה האדם מתחיל לראות את העולם בצורה אחרת.

כי כמו שדיברנו קודם, האדם כל הזמן בודק את עצמו כלפי האחרים, על ידי צלילים, צבעים, ריחות, נגיעות, בכל דבר אני רואה אם הוא טוב לי, או רע לי, האם זה יותר, האם זה פחות, איך כולם נראים, איך כולם מתנהגים. היום אין לי את זה, וכשאני מתקן את עצמי לדרגת חפץ חסד, אני רואה את העולם בעיניים אחרות, בתדר אחר, אני רואה אותו בצורה אחרת.

נניח אני לא רואה אותך, אם את יפה או לא, פחות או יותר, הצבעים האלה נראים לי, או לא נראים לי, אני רואה אותך לגמרי ברזולוציה אחרת, בקנה מידה אחר, ולכן העולם נראה שונה מאוד. אבל צריך להבין שאם האנושות הייתה מגיעה לזה, היא הייתה מתנהלת עם כל מה שהיא בנתה לעצמה, בצורה שונה מאוד. כי כל מה שיש לנו היום, את כל מה שעשינו, היינו מנקים לגמרי, חוץ מזה שכל אחד חי עם מה שהוא צריך לחיות.

אני צריך קלוריות, אני צריך מיטה, אני צריך פינה לעצמי, אני צריך עוד משהו, דברים שונים כדי להתקיים, ויותר מזה לא, כי כל היתר זה רק על חשבון התחרות בינינו. לא הייתי חושב יותר על בגדים, אם יש לי חולצה, בסדר, שתהיה לי חולצה נוספת עד שאני אכבס את הראשונה וזהו.

זאת אומרת, לא היית לובשת על עצמך שום דבר, ואני לא הייתי בוחר משקפיים כאלה מיוחדות, זה היה משהו מאוד שונה מהיום. זה היה מונע מאיתנו את ההתקדמות התחרותית של כל הציוויליזציה שלנו, והיה משאיר אותנו לחיות בדרגת חי. אבל חי שלא אוכל זה את זה, שלא מזיק זה לזה, הינו מסדרים את החיים שלנו בצורה כזאת שלכל אחד טוב במה שיש לו.

אבל את כל היתר, את היצר הרע שלנו, את האגו שלנו, היינו כבר מושכים הלאה, לְמה? ל"ואהבת לרעך כמוך", לשלב השני. שבו שאני מסתכל על הזולת ולא מרגיש את עצמי באמצע, זה רק אמצע הדרך, חפץ חסד, אלא הייתי הולך הלאה, איך אני יכול להטיב לזולת. וכאן כבר אני מתחיל לחשוב, במה אני יכול לעשות לו טוב. אני לא יודע, לקנות לו חולצה? הוא לא זקוק לזה, אולי אני אקצור לו את הדשא, מה אני אעשה בשבילו?

זאת אומרת, היינו כבר בונים בינינו מערכת היחסים, כי בחפץ חסד כאילו אין מערכת יחסים, היא נמצאת במצב שנקרא קַטנות. זאת אומרת, וודאי שאנחנו מספקים זה לזה דברים הכרחיים לקיום, כי אנחנו חייבים להתקיים כמו בדרגת חי, שיהיה לנו בית, שתהיה לנו משפחה, ילדים, חינוך, תרבות, אבל בצורה מאוד בסיסית בלי להפריז.

וכאן, כשאנחנו הולכים קדימה לקראת השפעה לזולת, אנחנו כבר צריכים לראות במה אנחנו יכולים להשפיע זה לזה, אם כולם חפץ חסד, אם אף אחד לא צריך יותר, אז במה? ואז היינו מגלים שבינינו, ביחסים האלה בינינו, לך יש רצון אחר ממני, ולו יש רצון אחר משלך, וכן הלאה. ואז כשהרצונות שלנו היו מקשרים בינינו, היינו מרגישים איך אנחנו ביחס בינינו, מגיעים לאיזון עם הטבע הכללי.

היינו מגלים שלאף אחד אין חיסרון פרטי, אבל יש חיסרון משותף. איזה חיסרון משותף קיים? לבנות, להשלים בבנייה שלנו את כל אותה צורת הטבע, דומם צומח וחי, בדרגה שלנו, דרגת המדבר, בצורה מושלמת. היינו מתחילים להתייחס יפה, נכון, בצורה הרמונית ובאיזון לדרגות הדומם, הצומח, והחי, בכך שעכשיו אנחנו כולנו מחוברים יחד, כל האנושות. והיינו מגלים בתוך כל היחס היפה הזה עם כל המציאות בצורה המאוזנת, בהשלמה, שאנחנו שמשפיעים לכל המערכת הזאת של הטבע, והטבע חוזר אלינו, עובר דרכינו. היינו רואים שכל אחד ואחד הוא שקוף ודרכו עוברים כל כוחות הטבע, היינו מרגישים את הכוח הכללי ששורה בכל הטבע שנקרא הכוח העליון, א-לוהים, הטבע. היינו מגיעים לאיזון, להרמוניה השלמה.

זה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות, על ידי ההשתתפות ברצונות. זה כבר השתתפות בתכונות של כולם, זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע לזה, גם להיות חפץ חסד וגם לאהוב, להיות האוהב, יש כאן פעולות יחידות, וגם אותן אנחנו יכולים לראות כנתונות לנו להפעלה.

איך, מה זה בדיוק לא לגעת בשני, לא לעשות לו רע, באיזו צורה? בקיצור, איפה הפסיכולוגיה הזאת, מה אני צריך לעשות עם עצמי. איפה אני בודק את עצמי כלפי זולת, איך הזולת כלפיי, איך אנחנו מזהים את הדברים האלה. איך אני נעזר כאן בחברה, איך אני מתייעץ ועם מי אני מתייעץ? אני צריך כאן מערכת הפעלה.

צריך לזה ממש בית ספר, אוניברסיטה , נניח שאני מוכן, אז מה הלאה?

ניצה: נכון, בדיוק על זה אנחנו רוצים להתמקד. יש עקרונות, ואנחנו רוצים לעבור ממש עיקרון עיקרון, ללמוד אותו, ולראות איך אנחנו לומדים לעבוד איתו, ובאמצעותו  להתקשר נכון בינינו.

ואחד העקרונות הראשונים בקטגוריה של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", הוא לא לרכל ולא לספר דברים על הזולת.

על לשון הרע כתובים המון דברים, יש כאן ספר מספיק עבה, שנקרא לשון הרע.

אורן: אני אקרא ממנו רק את שני משפטים העיקריים. "לשון הרע זה המספר בגנות חברו, אומר דברים רעים על חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חברו. ומי שמקבל, מי ששומע את הלשון הרע, הוא אפילו יותר גרוע מזה שאומר את הלשון הרע".

שוב, בכל הבירורים שלנו, אנחנו צריכים לצאת מתוך הבנת המערכת הכללית. היא קיימת, לא חשוב אם אנחנו לא מרגישים אותה, את כל מערכת הטבע, ורק עכשיו אנחנו מגלים שאולי היא באמת גלובלית, והיא המערכת היחידה, אבל כך היא.

לכן אנחנו צריכים למדוד ולשקול את הנזק שאנחנו עושים, לא בזה שאני מספר לך או את מספרת לי על מישהו שלישי, נניח על אורן החבר שלנו, עד כמה שהוא כך וכך לפעמים, זה  מה שנקרא "אבק לשון הרע", זה לא חשוב, אלא מה הנזק שאנחנו עושים אחד לשני, וזה באמת נכון שמי ששומע אצלו המצב יותר גרוע מאשר מי שאמר. כי מי שאמר כבר ידע את זה, זו דעתו, ואין כאן חידוש מצדו, אבל מצדו של השומע זאת בעיה. כי בכך הוא נעשה המקבל של הידיעה, ועכשיו מצדו כלפי כל המערכת הגדולה שבה אנחנו נמצאים, בכל הכדור הגדול שנקרא הטבע, בספירה הזאת, הוא מקלקל את היחסים שלו עם כולם, רק ממחשבה אחת רעה שהתעוררה בו עכשיו כלפי החבר.

כי כולנו קשורים באין סוף קשרים, ובמילה אחת ששמעתי רע על מישהו, אני מקלקל את אין סוף הקשרים שלי בכל הכיוונים, עם כל בני האדם. אנחנו יודעים היום מהמחקר שכל האנשים קשורים זה לזה דרך חמישה אנשים, או דרך עוד משהו, הרשת הזאת קיימת בינינו, ודרך אגב, זה לא חשוב אם זה נכון.

ניצה: גם אם זה נכון?

כן, כי אנחנו לא יכולים למדוד אם זה נכון או לא נכון. אני עכשיו מפעיל את הכוח הרע כלפי המערכת עצמה, היא בעצמה נמצאת בהרמוניה, ואני נמצא במערכת שאני בונה בפנים, בתוכה, כאילו יש כאן שתי ספירות, שני כדורים. כדור אחד גדול אידאלי, שלם, הכל קיים בו מתוקן, יפה ומושלם, וכדור שני שאני בונה ביחס הרע שלי לכולם, עם כל מה שאני אומר על האחרים, ואז הכדור השני מאוד שחור, מאוד מקולקל, מלא בקצרים, ואני רק מוסיף בו עוד ועוד דברים.

ניצה: זה כמו מערכת צל.

ולכן לשון הרע זאת לא רק לשון, זה לא רק דיבור אלא גם מחשבה, גם אם זה בכלל עולה אצלי במחשבה ואני עוצר אותה בדרך, כי המחשבות שלנו פועלות בעולם. אם אני כותב ולא מדבר, זה לא כך? אפילו אם כתבתי ולא שלחתי לאף אחד, אבל אני כבר קבעתי זאת בכתב, זה נקרא משהו שכבר מופיע בעולם, ועוד ועוד.

זאת אומרת, שאם כך אני צריך לתקן את עצמי לפני שהמחשבה הזאת תוכל בכלל לעלות בראשי. על זה אני צריך להצטער, "אוי, איך אני חושב על מישהו". כאן צריכה להיות נקודת הבירור והחזרה בתשובה, כאן אני צריך להצטער ולתקן.

ניצה: אז בוא נדבר ונפתח את המנגנון הזה כדי להבין אותו. אמרת שבעצם המחשבה שלי, נניח שדיברתי עם מישהו והוא סיפר לי משהו על גורם שלישי נניח על אורן, איך המחשבות שלנו משפיעות על המערכת?

כולנו נמצאים בה.

ניצה: מחוברים.

בטח, כולנו בתוך המערכת. זה כמו בגוף שלנו, יש לו מיליארדי קשרים, לכן כל תא יודע איך הוא קשור לכל יתר התאים, כל איבר יודע איך הוא קשור לכל האיברים. קיימות בו המון מערכות וכולן נמצאות באיזון, ובקשר הדדי זו עם זו, כך גם כולנו יחד כדמות אדם אחד, כאותו אורגניזם גדול שנקרא אנושות, וכולנו קשורים, רק עכשיו אנחנו מתחילים לגלות את זה, אבל כולנו קשורים. וכך זה גם עם המחשבות, הרצונות וכל הנטיות שלנו.

ניצה: עד היום בעצם חשבנו שרק אם אנחנו עושים פעולה מסוימת, אנחנו מזיקים למישהו.

לא, המחשבות הן העיקר.

ניצה: כשאתה אומר, שהמחשבות הן העיקר, זאת אומרת, אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו כמה שיותר מוקדם איך שהמחשבה מתעוררת?

כן.

ניצה: איך עושים את זה? בוא נחשוב רגע. נניח פתאום עולה בי מחשבה ואני עכשיו הולכת עם הטבע שלי.

לא, אם זה כבר עולה במחשבה, זהו.

ניצה: זה כבר עלה .

אחר כך היא כבר מתחילה לפעול. אמנם זה יותר גרוע כשזה יוצא לפועל בדיבור ובכתיבה, אבל אנחנו צריכים לעשות פעולות כדי שזה לא יעלה לי במחשבה.

ניצה: אבל נראה לי שזה כבר שלב מתקדם. איך עושים את זה, מאיפה מתחילים? או שמתחילים בכלל בלמנוע את זה, נניח עלתה לי מחשבה, "אוי לא נעים".

ואז אני בולע אותה.

ניצה: אבל מה אני עושה עם זה? כי בשלב הראשון היום אני מיד משתפת והולכת הלאה. נניח עלתה בי מחשבה, אני חושבת על זה ואז אני מדברת. האם העובדה שעצרתי, זה אומר שכבר עשיתי איזו פעולה ?

כן ולא, תלוי מה הכוונה, בשביל מה עצרת. אולי את פוליטיקאית? את עסקת בפוליטיקה, אז מצד התפקיד הציבורי שלך היו לך המון מחשבות.

ניצה: שהייתי מעדיפה לא לספר אותן, לשמור אותן לעצמי.

נכון. אז מה? זה יותר טוב או יותר גרוע? לעת עתה אולי נראה לנו שזה יותר גרוע כי את לפחות לא מפרסמת, כמו שאורן קרא לנו, שהשומע מספר לשומע וכולי, זה נכון. אבל בעצם אם כך קורה, אז בכל זאת  אם עלתה לך מחשבה כזאת, אז במשהו את מקולקלת.

ניצה: אבל אין לי שליטה על המחשבות שלי.

אז עכשיו צריך לראות, האם אנחנו יכולים לתקן את עצמנו כך שלא יעלו בנו מחשבות רעות. או שהן יעלו אבל הן לא יהיו מחשבות רעות אלא לצורך התיקון, נניח כמו מחשבות שיש לנו כלפי הילדים שלנו. זאת אומרת, באהבה, שאני אראה בך משהו אבל באור של אהבה כמו שאני רואה בילד הקטן שלי. אמנם אני רואה בו דברים שונים, חלקם אולי נכונים חלקם לא כל כך טובים, אבל אני מתייחס אליו באהבה והולך לתקן אותו לטובתו, אחרת לא. זאת אומרת, שקודם אני צריך להצטייד ביחס של אהבה לזולת. ואז כל המחשבות שיעלו בי עליו, אפילו מחשבות שבהן אני ממש עושה עליו ביקורת חזקה מאוד, יהיו רק לטובתו.

אורן: אמרת שיש פה שני כדורים, אחד בתוך השני.

אני אתן לך ציור אחר. אבל מאוד התחברתי לציור הזה ופתאום באה לי תמונה שאני מטייל על חוף הים, ואני מאוד אוהב את הים, ואני רואה זבל שאנשים השאירו על החוף.

החוף לכשעצמו הוא מושלם. הכל זורם בהרמוניה, הכל מחובר, פשוט מושלם, אין אף מילה אחרת להגיד. ואנחנו באים ומלכלכים ומזהמים. ניצה תיארה שהעניין הזה של רכילות ולשון הרע, זו תרבות שבתוכה אנחנו חיים. התרבות שלנו היום היא תרבות של רכילות ולשון הרע. זאת אומרת, הלכלוך שאנחנו מייצרים על חוף הים, הוא נעשה כל כך נורמאלי וסטנדרטי, באורח החיים שלנו המודרני של היום, שכאילו בתוך אותו חוף הים היפה והמושלם, פתחנו מזבלה ועברנו מרצוננו לחיות בתוכה, כשאנחנו מזינים אותה ומפריחים אותה כל הזמן. כולם מדברים על כולם רע, וזה כאילו הסטנדרט. למה אנחנו כל הזמן מרכלים ומדברים רע על אחרים? יוצא שאנחנו הרגלנו את עצמנו ליהנות מהמיץ של הזבל, כמו חתולים.

תולעים.

אורן: הייתה לנו אפשרות לחיות בגן עדן של חוף ים, אבל אנחנו פתחנו מזבלה ועברנו לגור בתוכה. ויש לנו בתוכה הרפתקאות וכל מיני דברים. מה הרציונל? אני לא מדבר על מישהו, כולנו כך, אולי לא כולם, אני כך. למה המיץ של הזבל כל כך מזין אותנו? למה כל כך כייף לנו ועסיסי לשמוע כך?

דוגמה זרה. אני מסתכל על אחרים איך הם עושים את זה, ואני חייב לעשות עוד יותר טוב מהם. אני צריך מיץ של מיץ מתוך הזבל.

אורן: לא הבנתי בדיוק.

יצר הרע שלנו מכניס אותנו עוד ועוד פנימה לתוך הזבל הזה. ספר ה"זוהר" נותן דוגמה מאוד יפה. כתוב שם, מלאך המוות בא לאדם עם חרב שעל קצהו נמצאת טיפת רעל, ואדם פותח פה ומקבל את הטיפה הזאת ומת. זה מלאך המוות, זה היצר הרע שלנו, זה האגו שלנו.

אורן: אני אמחיש, למה הכי עסיסי זה לראות משהו צהוב בטלוויזיה, באינטרנט? למה זה הכי נוגע בי רגשית?

זה ממלא את האגו שלי בצורה הפשוטה, הקרובה והמלאה ביותר. כי האגו שלנו נהנה מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. בכל הדברים האלה, הוא נהנה אם הוא מרגיש שהוא מתמלא מיד. ומתמלא מיד מהרצונות הטבעיים שלו, האינסטינקטיביים.

אורן: איך זה קשור לרכילות ולשון הרע?

ברכילות ולשון הרע אני מיד רואה שאני שווה יותר מאחרים. מה יכול להיות יותר טוב? בין גברים זה לא כל כך ניכר, כי גברים בכלל לא אוהבים לדבר, אצלם האופי, הטבע, הוא אחר. אבל אצל נשים במיוחד, הן אוהבות להתפלפל, זה בטבע שלהן. אנחנו לא מדברים על להאשים זה את זה, אלא לפי הטבע. הגברים הם יותר בביצוע, הנשים יותר בדיבור. זה תלוי במבנה האסוציאטיבי של המוח שלנו, לא ניכנס לזה.

אבל יוצא שאני נהנה מזה, אני מיד מרגיש את עצמי יותר, ובמיוחד אצל נשים, כי אצלן יש עניין של רגשי נחיתות. בזה שאני מרכלת על מישהי, אני כבר יותר ממנה. זה מה שהיה חסר לה. לגברים זה לא עד כדי כך. שם זה בצורה פשוטה. כמה אני מאצ'ו לעומת מישהו. דברים פיסיים, דברים כאלה, אם יש אז יש, אם אין, אז אין. לעשות השלמה בין הגברים זה על ידי כסף, על ידי הישגים. ואצל נשים זה על ידי השפה. זה הנשק המיוחד שלהן. שפת אימא.

אורן: מה פירוש נשק?

נשק, אם גברים מתווכחים, מתחילים מיד מכות. מה עושות נשים? לפני שהן מגיעות למכות, קודם הלשון, מקללות זו את זו, מרכלות זו על זו. זה הנשק שלהן ולכן זה במיוחד אצל נשים.

אורן: אבל אתה לא יכול לומר שזה משהו נשי, זה היום הפך להיות תרבות.

נכון.

אורן: תרבות שמעצבת לנו את המחשבה. אתה פותח, אם זה תוכנית טלוויזיה, כל דבר. זה כאילו ביסוד ללעוג למישהו, לצחוק על מישהו, להסתלבט על מישהו, ליהנות מזה.

מה אתה רוצה מהאנשים הקטנים האלה?

אורן: אני לא רוצה כלום מהאנשים. אני אדם כזה קטן, אני לא מתייחס לאנשים קטנים. אני שואל אותך כאדם חכם שמבין את הדברים האלה.

אני לא יכול ליהנות מזה, כי אני מבין מאיפה זה בא.

אורן: אנחנו לא מדברים עליך, אנחנו מדברים על "אני אדם קטן".

זה חוסר חינוך. זו רמה כזאת, אם אתה מעלה את האדם לרמה יותר גבוהה, אז אתה רואה שהוא מיד מפסיק עם זה.

אורן: בוא נלך על רמה יותר גבוהה.

ניצה: הנושא הספציפי הזה, פתאום התחלתי להבין שרכילות, או לא לדבר לשון הרע על אחרים, זה משהו שאני זוכרת כילדה קטנה, שתמיד לימדו אותי. גם בבית ספר מלמדים שזה לא יפה, אבל אף אחד לא אמר לי שזה ממש מזיק. זאת אומרת, זה שזה לא יפה, לא מוסרי, בסדר, את זה הבנתי, אבל פתאום אני מבינה עכשיו, מתוך כל מה שאתה מתאר, איך הזבל נכנס לתוך המערכת, ולפי כל התמונה שהצטיירה, אני מבינה שלא מדובר רק במשהו שהוא לא יפה, אלא במשהו שהוא ממש גורם נזק רציני מאוד.

גורם נזק לכל המערכת. אנחנו סובלים בעקבות זה מהבריאות, וילדים סובלים, ובכל דבר. אז מה, זה יעצור את מישהו?

ניצה: זהו שלא, פתאום אני קולטת שהחיים שלנו באמת, בזבל, ואיך יוצאים משם?

כשאני מסתכל על טלוויזיה, או איך מדברים ברדיו או בעיתונות או על כל דבר, במיוחד במה שקורה באינטרנט, אז הרכילות הזאת, ובכלל כל מה שקורה שם, זה מאוד מזרז את ההתפתחות שלנו בהכרת הרע, לכן אני שמח. האנושות לא תגיע לתיקון אם היא לא תגיע למצב בלתי הפיך. אנשים לא יכולים לעצור. האגו שלנו, יצר הרע שלנו, חייב לפתוח את עצמו עד הסוף.

כוח הטבע מחייב להגיע למצב שהאנושות תראה, והאדם יראה, אני שולט עליך במאה אחוז ואני ממית אותך כמו עם אותה טיפת רעל בקצה החרב. ואם האדם, מאין ברירה, נדחק לפינה, אז הוא יוכל לשמוע שיש אפשרות, וחייבים לתקן את עצמנו. רק אז. ולכן כשאני מסתכל איך משתמשים באינטרנט, ובכלל בפלפונים, בכל הדברים, זה כל כך הגביר את קצב התפתחות לשון הרע, בהתפתחות הרעל הזה שנמצא במערכת שלנו, אני מאוד נהנה.

זה אומר שעוד מעט אנחנו, סוף סוף נגיע לסיום, למבוי סתום, ואז נחליט שחייבים להתחיל תיקונים. אין ברירה, בחוף הים הזה אי אפשר יותר לנשום, אין יותר מה לעשות, מתחילים לנקות. לפני זה, לא נגיע.

ניצה: אני מבינה שאני לומדת מהשוואה. תן לי השוואה לדוגמה, לפני מאה שנה, המצב של רכילות ולשון הרע, ואותו המצב היום, תמיד זה לא היה יפה ולא נעים, מה ההבדל עכשיו?

במימדים כאלה, סביב כל העולם? אני פותח אינטרנט, אני רואה מישהו עשה משהו, לזה ולזה, ובכל המדינות, מה זה? קודם כל, אנחנו אף פעם לא רואים דברי אמת, מה שמדובר ומסופר לנו זה הכול בגלל שכדאי למישהו להגיד, כדאי למישהו לפרסם. לפני שיהיה משהו טוב, יש עשרים פרסומות שאת חייבת לראות אותן, לשמוע או במשהו להתכלל מהן. הכול כל כך עמוס בשקר, בזבל מלכתחילה, שהאדם לא רואה שום דבר נקי, הוא לא מגיע לזה, הוא ניזון ממש מהקליפות ולא מעצם הפרי, אף פעם.

אורן: מצטייר לי, ציור כזה, ההבדל בין לפני מאה שנה או מאתיים שנה להיום זה שהעולם, המציאות, החיים, הפכו להיות יותר מקושרים. הכול קשור בכל, הכל תלוי בכל. הכל מיידי און ליין. אנחנו חיים און ליין ואנחנו חיים ברשת.

אם נחזור לדימוי הזה של הזבל, אז לפני מאה שנה, אם הייתי אומר משהו רע על מישהו, אז כאילו זרקתי עוד משהו בתוך פח הזבל בדירה שלי, אבל זה אצלי בדירה. או בבנין שבו אני גר. הייתי מדבר עם ניצה השכנה על השכן, משהו רע, זה כאילו נשאר בתחומי הבניין שלנו. היום בגלל שהכול און ליין והכול ברשת, כל אחד שזורק חתיכת זבל, הוא זורק אותה למקום הכללי. זאת אומרת, הרשת כאילו הפכה לרשת לאיסוף זבל, וכאילו אספו את כל הזבל מהפינה של כל אחד, כמו שזה היה לפני מאה שנה, וזורקים לי בבום. זה לא רק הזבל שמייצרים בבנין שלי, זה בכל העולם, זה כאילו מעצים את הזבל במערכת.

זה נקרא העולם האינטגראלי, העולם הגלובלי.

הקלקול הפוך ממה שצריך להיות. אותה הספרה הפנימית הופכת להיות שחורה והפוכה יותר ויותר מהספרה החיצונית. אז היא צריכה להגיע למצב שהיא כולה תהיה כזאת, שהרע יתגלה במאה אחוז, כמו בגלות מצרים אצל פרעה, עד שלא התגלה כל הזבל, כל הרע, כולל עשר מכות, לא ברחו מזה.

אורן: אנחנו לא חיות. הדבר שמבדיל אותנו, בני האדם, זה שאנחנו יצורים מדברים, אנחנו מדברים אחד עם השני.

בדיוק, זה לשון הרע, זה הדיבור.

אורן: אם אתה תבוא לחיים שלי ותהיה איתי יום אחד עם מצלמה ותבדוק את כל הדיבורים שדיברתי עם אנשים אחרים, ואחר כך תביא לי דו"ח. כמו חוקר שבא ומביא לי דו"ח, ואתה אומר לי "אתה רואה, הנה, זה כל מה שדיברת אתמול. עכשיו תשמע, לפי תיאורית חוף הים ופח הזבל שמתפוצץ ועולה על גדותיו וקובר אותנו בתוכו, 95% מהדיבורים שדיברת היו טעות. עשית טעות במערכת, עשית גול עצמי לעצמך". נניח שאני אעכל את כל מה שלימדת אותי ואני אראה את הדו"ח שלי.

אז מה יהיה לעשות אחרי זה?

אורן: על מה אני אדבר מחר? מה אני אהיה אילם?

כן. "הבולם את עצמו בעת מריבה".

אורן: אז אתה אומר, שבעולם מקושר אנשים לא ידברו?

הם ידברו דברים שצריכים לקשר, שצריכים באמת להעלות את האדם. אתה מדבר לילד שלך לשון הרע? עם מי שאתה אוהב, אתה מדבר עליו לשון הרע?

ניצה:  משתדלים שלא.

איך יכול להיות? לפעמים יש אנשים כאלה.

אורן: אתה מתכוון שאני לא מדבר לשון הרע על מישהו שאני אוהב? אני בהחלט משתף אנשים קרובים לי בדברים רעים שאני חושב על אחרים, זה כן.

על אדם שאתה אוהב, אתה לא מדבר רע.

אורן: על הילדים שלי אני אף פעם לא אדבר רע. זה דוגמה מוחשית בשבילי.

תשאל אותי, אני אגיד לך מה אני חושב על הילדים שלך.

אורן: הכוונה למישהו אחר?

כן. אתה מבין? זאת אומרת, יש כאן שקר, יש כאן שוחד, שהאהבה מביאה עיוורון. גם לרע וגם לטוב, אז איך אנחנו מגיעים למצב של מערכת קשר נכונה?

אורן: על מה מדברים במערכת קשר נכונה?

קודם כל איך מגיעים לזה.

אורן: איך, אולי זו טכנולוגיה, אני פחות רוצה להתעניין בטכנולוגיה ובתהליך, נשים אותו רגע בצד. תקפיץ אותי לרגע, כל כך היינו במיץ של הזבל, בוא נלך למשהו טוב. תתאר לי, נניח ששלושתנו זה כל האנשים בישראל, לצורך העניין מדברים על החברה הישראלית. אחרי שהבנו את כל מה שלימדת אותנו היום, על מה אנחנו מדברים? אם בדו"ח שלי יצא 95% דברים שלא כדאי לדבר, אז על מה נדבר מחר?

פשוט מאוד. קודם כל אתה מדבר רק על אהבה. יש לך מה להגיד תגיד, אין לך מה להגיד לא צריך להגיד שום דבר. העולם יפה, נקי, שקט, הרבה יותר מהיום. אם אנשים נמצאים בדרגת "חפץ חסד" הם כבר לא מדברים, אף אחד לא צריך יותר שום דבר מהשני. מה שאני צריך אני מקבל, אין לי ביקורת על אף אחד, אלא ההיפך, אולי מישהו צריך ממני משהו.

אנחנו מתחילים לספק לאנשים אחרים על ידי היחס שלנו, מילוי כזה, שיש לו ביטחון מלא, שלם. אדם, אם אחרים חושבים עליו, הוא לא חושב על עצמו, הם מנטרלים לו את הדאגה העצמית.

אורן: מה חושבים עליו?

חושבים עליו שיהיה לו טוב. אני רוצה שיהיה לו טוב. ואז על ידי כך אני מנטרל את האגו שלו בכלל, את הרצון שלו לחשוב על עצמו, הוא אוטומטית הופך להיות כמו תינוק על הידיים של אימא, ולא זקוק לכלום. אימא דואגת לו והוא לא חושב על עצמו.

אורן: ואז הוא מדבר על אהבה עם אנשים אחרים?

אין לו על מה לדבר יותר.

אורן: אבל מה זה לדבר על אהבה?

אהבה, זה נקרא על הקשר בינינו. אנחנו דואגים רק להעמיק את הקשר בינינו מלב אל לב, ממחשבות למחשבות. זאת אומרת, להגיע לאותה הספרה החיצונית הגדולה, היפה. הטבע הטבעי, הגדול, המתוקן, השלם ולהתכלל בו. על זה אנחנו מדברים. על עצמנו אין לנו מה לדבר, כי אם כולם דואגים לכולם, לאף אחד אין דאגה על עצמו.

אז על מה יש לי עוד לדאוג? לאף אחד, אלא איך כולנו יחד, בקשר בינינו, מגיעים לרשת היפה הזאת, המושלמת, ובה חיים בהרמוניה עליונה. על זה מדברים. ומזה נהנים, יש בזה התפתחות אינסופית. אל תחשוב שזה מוגבל, כי היום אתה נמצא בתוך הזבל הזה. אתה מתחיל ליהנות מהשלמות, מהקשר שקיים, מההרמוניה הזאת, אתה נכנס לא-לוהות. "א-להים" בגימטריה "הטבע", ושם אתה כבר מרגיש את כולם.

אתה לא חי את החיים הפרטיים שלך, אתה מרגיש את כל המערכת, את כל מיליארדי האנשים, את כל היקום, את כל העולמות, את זה אתה קונה, זה הופך להיות החיים שלך. זה אתה.

אורן: כשאתה אומר שכולנו צריכים להפוך להיות כמו משפחה אחת, זה בעצם שיא ההתפתחות כמשפחה אחת?

כן. ולזה נצטרך להגיע. המשבר הנוכחי, מכאן והלאה אנחנו הולכים רק לקראת זה.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז.

 אני מקווה שלמדנו ונצליח להפנים משהו, ושנהפוך את החיים שלנו מחוץ לפח הזבל בחוף הים היפה, עם הגלים והציפורים, ונחיה טוב ביחד כמו משפחה אחת. עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.

 יחסים מתוקנים: רכילות ולשון הרע ב'

יצר הרע פירושו שאני לא רוצה להתחשב בסביבה, רק בעצמי. נהנה משליטה בכול. אבל כשמתגלה שכולנו קשורים ברשת, יוצא שביחס שלילי אני מזיק לעצמי

 -        חוסר קשר נכון מאיים על קיומנו

-        סדנה לבניית יחסים טובים

-        נדבר על טבע האדם, על תחרותיות. נדמה את המצב הטוב ונברר מה יכול להביא אליו

-        אנו מושפעים מהסביבה. אם חבריי ידברו על חיבור, זה ישפיע על כל אחד מאוד

 כיצד לפתח הסתכלות חדשה על החיים

 -         להשלים בעצמנו את מה שהטבע לא תיכנת בנו

-        מדברים רק על מה שמרבה אהבה בעולם, מגביר קשר טוב

-        עוזבים את משקעי העבר מאחור. רוצים מעתה והלאה להיות טובים

-        א. מעתה והלאה לא נתייחס רע, במחשבה או במעשה

ב. נתחיל לחשוב טוב זה על זה

 לכל אחד לבד אין כוח, אך ביחד יש. לכן כל אחד צריך לתת דוגמה מודגשת לאחרים

 -        כמה טוב להיות בחברה טובה כזו, שנעשית דומה לאהבה שממלאת את כל הטבע

-        חיבור בין נשים יקנה להן יופי, אצילות ועוצמה

-        האישה שתכבוש כל גבר מייד

-        אישה המקרינה שלמות

 לפני סדנה צריך להצטייד באהבה

 -         מתחילים לדבר חיבור עד שמרגישים אותו מעלינו

-        נקודת החיבור מעלינו היא כמו כדור פטל. להתקיים בתוך האהבה

-        כמה זה מנתק אותנו כמה לשון הרע ורכילות מנתקים אותנו זה מזה

-        שיעורי בית: להמשיך להחזיק את החברות בשלט רחוק, ביחס אהבה לכול .

-        אם מספרים לי משהו רע, לא לומר "את/ה לא בסדר", אלא לתת דוגמה טובה

אורן: שלום. תודה שאתם איתנו, אנחנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך ליצור את החיים שלנו כאן בישראל כחברה ישראלית חדשה, איך לבנות חיים חדשים שבהם כל אחד מאיתנו כפרט וכולנו ביחד נוכל להתחיל ליהנות מהחיים, ביחד. לומדים איך ליהנות ביחד, איך לחיות ביחד, מה זו רשת הקשר, מהי רשת הקשר שקושרת בינינו, אילו תובנות היא מביאה איתה, מה כדאי ללמוד ממנה ואיך כדאי לנהל את חיינו בתבונה, כאן בארץ, מכאן והיום. בכל פעם אנחנו לוקחים היבט מסוים של החיים שלנו, ואנחנו היום רוצים להתמקד בקשרים בינינו, בין אדם לחברו, מערכות היחסים בינינו, איך אפשר לקחת אותם למקום מתקדם יותר, משופר יותר, שיתאים לקשרים שכבר קיימים בינינו עכשיו.

ניצה, בואי תפתחי ותכניסי אותנו בבקשה.

ניצה: בתוכנית האחרונה סיפרת לנו על רכילות ועל לשון הרע. ולמדנו שהתופעה הזו שהיא כל כך נפוצה וטבעית אצלנו היא משהו שמאוד מזיק לנו היום, אפילו באופן יותר משמעותי ויותר עוצמתי בגלל שאנחנו חיים באיזו רשת קשר מאוד הדוקה. והבנו שהנושא של לשון הרע ורכילות, מעבר לעובדה שזה לא נעים ולא יפה, כמו שידענו עד היום, זה ממש יוצר נזק נוראי. והכי נורא שזה מזיק לנו. כל אחד מבין שבעובדה שהוא חלק מתוך מערכת שהיא בתוך אינטראקציה של לשון הרע, הוא נפגע, בין אם הוא זה שסיפר או בין אם הוא זה שרק הקשיב, הוא לא עשה פעולה מבחינתו, הוא קיבל מידע וזה כבר נזק.

כשסיפרתי את זה לחברות שלי, אף אחד לא רוצה להזיק לעצמו, אז היה ברור שצריך לעשות איזו שיחה וסדנה. הזמנתי חברות שלי, יש פה עשר חברות, נשים שעוסקות במקצועות חופשיים, חלקן נשואות חלקן לא, והנושא של רכילות ולשון הרע זה משהו שכולנו מכירות מקרוב מאוד. והיינו רוצות לדעת מה אנחנו יכולות לעשות או אילו תרגילים אפשר לתרגל כדי להימנע ממצב כזה וכדי לא להזיק לעצמנו?

הידיעה הזאת שהיצר שלנו הוא רע לא מגיעה לאדם בבת אחת. הרצון זה היסוד של האדם, כי כל חלקי המציאות, דומם, צומח, חי ואדם, המְדבר, הם כולם שונים זה מזה וגם כל אחד שונה מאיתנו. למשל באנושות, בצמחים, בדרגת חי ודומם, כל אחד שונה מהשני בגודל ובאופי של הרצון שבו. הרצון זה היסוד של כל נברא.

והאדם, כמו שדיברנו, הוא לא נמצא באיזון אינסטינקטיבי בתוך הטבע, אלא יש בו רצון שהוא מעל הטבע, כשהרצון הזה הוא הפוך מהטבע, הוא בא כדי להוציא אדם מעל הטבע, שהאדם ינהל את עצמו איך שבא לו, לפי הרצון האישי שלו. זאת אומרת, רצון רע, יצר רע, מוגדר בזה שאני לא מתחשב בשום דבר שקורה עם הסביבה שלי. דומם, צומח וחי נמצאים במערכת ובצורה אינסטינקטיבית הם קשורים אליה, ואנחנו רואים שאפילו שהם אוכלים זה את זה, משתמשים זה בזה, נאבקים זה עם זה, הכל לפי פקודות הטבע שקָמות, מתעוררות בהם ומנהלות אותם.

והאדם, פקודות הטבע שבאות, מתעוררות ומפעילות אותו, הן פקודות כאלו שאנחנו לא רוצים להתחשב באף אחד אחר חוץ מאשר בעצמנו. אז במידה שאני פוחד, שאני מרגיש שזה יכול להזיק לי, שאני רואה את הנזק, במידה הזאת אני מונע את עצמי מלהשתמש ברע שבי. אבל במידה שאני יודע שאני יכול לפרוץ וללחוץ ולנהל ולשלוט, אני משתמש בזה בלי שום מעצורים. זאת אומרת, הנטייה שלי, הדחף הטבעי שלי, מהטבע, הוא כזה שאני רוצה לשלוט בכל. ובשליטה הזאת עצמה אני מוצא את קורת הרוח, את התענוג. ויחד עם זה אני לא מודע עד כמה שאני בזה מזיק לעצמי.

רק בזמן האחרון, כשהקשר בינינו מתחיל להיסגר ואנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו תלויים זה בזה, מתעוררת המחשבה, איך אנחנו יכולים לסדר בינינו קשר כזה שאנחנו תלויים בזה בזה, שההשפעה שלי על הזולת לא תשפיע עלי חזרה בצורה רעה? ואז יוצא שאני רואה את עצמי מיום ליום יותר ברור בצורה כזאת שכל השפעה רעה לזולת חוזרת עלי ולכולם יחד, ומכולם עלי ואני על כולם. אנחנו נמצאים במצב אנוש כאילו. מצד הדחפים הפנימיים שלי אני כל הזמן רוצה לנצל את כולם, כל הזמן רוצה להרע לכולם, להוריד אותם כמה שיותר, להשתמש בהם בלי להתחשב באף אחד. מצד שני, אני מתחיל לגלות שכמה שאני מתייחס לאחרים בצורה כזאת אני מקלקל בזה את היחס שלהם אלי ובזה גם אני בעצמי לא נהנה.

זאת אומרת, אם פעם הייתי יכול להתייחס בצורה רעה הדדית עם כולם, היום בגלל שגודל הרע שבנו כבר הגיע לכאלו מימדים שאנחנו לא יכולים ממש לשלוט, גם הרע הזה שולט עלינו, הרשת סגורה, ואז כל אחד ואחד מתחיל להרגיש שהוא נמצא באיזה מצב שכל רגע יכול להיות איתו כל דבר והוא לא יכול לנהל את עצמו, הוא לא יכול לנהל את החיים שלו, הוא תלוי באלפי גורמים. כל הגורמים האלו, בסופו של דבר, הם גורמים רעים, מזיקים, מאיימים עליו, והחיים שלנו מתחילים להיות חיי ג'ונגל, והלוואי והיו כך, כי דווקא בג'ונגל זה מסודר לפי הטבע. החיים שלנו מאוד מאוד אומללים. אנחנו בזה הורסים את עצמנו, משפחות, חינוך הילדים, עתיד הילדים, האקולוגיה, התרבות, החינוך, הכל נהרס. וכל ההרס בחברה האנושית רק מתוך הטבע של האדם.

לכן הפיתרון בזמן האחרון כאילו מתבקש שאנחנו ניתן לזה פיתרון, בגלל שאנחנו כבר הורסים גם קשרים פיננסיים בינינו, קשרים כלכליים. שאם אנחנו לא נוכל לסדר אותם, לא יהיה לנו מה לאכול, לא נוכל להתקיים אפילו בצורה בסיסית, הכרחית. זאת אומרת, הגענו למצב שחוסר קשר נכון בינינו מאיים על החיים שלנו, על הקיום שלנו. קודם לא חשבנו על זה, ואז בנינו כל מיני חוקים, עד כמה שאפשר "להיכנס" בשני ועד כמה לא, עד כמה זה נקרא רכילות "נורמלית" ועד כמה שכבר פונים לבית משפט ועוד ועוד.

אלא עכשיו אנחנו מדברים כבר על מצבים שאי אפשר לסבול את זה יותר. והאנושות נמצאת במצב מיואש, כמו ילד קטן שלא יודע מה לעשות, הוא נמצא בפחד, הוא נמצא באיום, הוא לא יודע לאן לברוח, כאילו סוגרים עליו מכל הצדדים. קודם לא הרגשנו שזה סוגר עלינו את כל הצדדים, כי לא התגלתה הרשת הטוטאלית הזאת, שקושרת אותנו יחד. עכשיו שזה כך, אז אני רואה שהעולם הוא נורא. קודם זה לא היה כל כך, אבל בכמה עשרות השנים האחרונות אנחנו כבר מרגישים שנורא ואיום.

למרות שיש אנשים שעוד רוצים להרוויח כך או יש אנשים שלא כל כך, "אלה החיים ונמשיך עד כמה שממשיכים". אבל בכל זאת אנחנו מדברים בצורה קצת יותר בוגרת, איך בכל זאת לשפר משהו שלא נידרדר. כי להידרדר יותר זה לסכן את הקיום שלנו, את הקיום של כל האנושות. וכבר אנחנו מדברים בצורה פשוטה על מלחמת עולם, מלחמה אטומית ועוד כל מיני דברים. ושיכול להיות שאנחנו הולכים לקראת מכות טבע כאלו שלא נוכל להתמודד איתן, אנחנו כבר כאילו מסכימים, מה שיהיה יהיה, נזרום הלאה.

אפשר להרחיב בלי סוף, אבל יוצא שהדבר היחיד שהוא גורם רע זה הטבע של האדם, ואם לא נתקן את טבע האדם, אז אנחנו לא נוכל לשרוד. אנחנו התחלנו את הנסיגה מאותם החיים שאפילו היו לפני חמישים, שבעים או מאה שנה, אנחנו כבר צונחים, ובצורה מאוד מהירה. ומה שלפנינו, כמו שאומרים לנו סוציולוגים, מדענים, אנחנו ממש נמצאים באיום גדול מאוד מאותה מערכת שבנינו. כי היא, כמו שאנחנו מגלים עכשיו, גם משפיעה כל כך על הטבע החיצון, שנקרא אקולוגיה בסך הכל, הסביבה הגדולה, שאנחנו נהרוס את עצמנו ממש.

לכן תיקון האדם זו בעצם הבעיה שנמצאת לפנינו. ולא סתם אנחנו רואים שביסוד של היחס הנכון בין בני אדם נמצאת אותה אמרה, "ואהבת לרעך כמוך", אמרה יפה, עתיקה, מתקבלת על כולם ולצערנו לא מתממשת על ידי אף אחד. איך אנחנו מגיעים דווקא משנאה לאהבה? זה בעצם היסוד, הנקודה העיקרית שעליה אנחנו צריכים לחשוב. והאם אנחנו יכולים לגשת לאיזה פתרון גלובלי? שזה לא נראה כל כך מציאותי, אנחנו רואים שהאגו בין המדינות הוא הרבה יותר גדול מאשר אגו בין בני אדם קטנים. ויש הרבה ציוויליזציות ששייכות גם לדתות ויש בזה הרבה מאוד בעיות.

ולכן לגשת בצורה גלובלית ולהתחיל לשנות את זה, זה לא בשבילנו, בינתיים, לפחות באותו גובה השאלה שאת שואלת, שאני עם החברות שלי רוצות איכשהו לסדר את החיים שלנו לפחות, אנחנו קשורות בחיים, אנחנו תלויות זו בזו, אנחנו נפגשות כל הזמן, לכל אחת יש משפחה או שהיא חיה לבד, לא חשוב, בואו נעשה איזו מיני חברה, יש לנו אותה, שאנחנו בה גם מדברות כל הזמן, גם חיות בינינו, שיהיה בינינו יחס טוב, אנחנו כבר נבנה לעצמנו מין חברה שנרגיש את עצמנו בנוחות, ביחס יפה, טוב. ברוגע.

איך לעשות? לזה אני חושב שיכול להיות פיתרון רק על ידי דיבור. שדווקא נשים אוהבות, אבל במסגרת מסוימת, בתכנית הנכונה, שאם אנחנו כך נעשה, אנחנו נגיע לאיזה סיכום יפה, תוצאה יפה. אז אנחנו צריכות קודם כל לדבר על השלבים האלו, על טבע האדם, מבלי לייחס את זה לעצמנו. בכללות, טבע האדם, הטבע הכללי, במה ההבדל בין האדם לטבע? ביצר הרע שבו. עד כמה שהאדם מנוהל רע על ידי הטבע הרע שבו, ברצונות, בהסתכלות, ביחס, בכל מה שהוא רואה בעולם. שהכל הוא רואה בצורה תחרותית, איך להחזיק את עצמו יותר גבוה מאחרים, בדברים האלה.

אנחנו צריכים לדבר, דיברנו על זה כבר הרבה, שקודם כל עלינו לברר, מי אנחנו ובאיזה עולם אנחנו נמצאים, באיזו סביבה? זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים לדבר על המצב הטוב, נדמיין אותו כטוב, יחס יפה לזולת. זאת אומרת, נניח אנחנו, כל אחת לחברות, במסגרת החברה המצומצמת שלנו, איך אני משתדלת להיות טובה לכולן. אז בזה אני מגלה שלהיות טובה לכולן, אני יכולה אך ורק בתנאי שאני מתעלה מעל האגו שלי. איך אני יכולה להתעלות מעל האגו שלי? מי יכול לעזור לי בזה? אני לא מסוגלת, אני כל הזמן מגלה את עצמי שאני כל הזמן בפנים, איך אני מתעלה?

וכאן יש לנו דווקא שיטה מאוד פשוטה, אנחנו רואים עד כמה שאנחנו תלויים בסביבה. אם הסביבה, אם החברות, ידברו עכשיו בצורה של אהבה, של יחס, של התחשבות, של תשומת לב אחת לשנייה. שהן יתנו לי בזה דוגמה שהן ידברו כמה שהדבר הזה הוא נעלה, יפה, אני רוצה או לא רוצה, גם אתחיל לחשוב כך. כי הן ישפיעו עלַי, השפעת הסביבה על האדם היא טוטלית. אין לי שום אפשרות להתגבר על עצמי, אלא רק על ידי הסביבה, שהיא תכריח אותי בהשפעתה עלַי, להתגבר על הטבע שלי.

ולא יהיה לי קשה. הן יעשו לי מה שנקרא שטיפת מוח. אני אקח מהן דוגמה, כי כך אני מתרשמת מהן כל הזמן, אז אני אתרשם מהן לטובה. וכל הזמן אחשוב אז בצורה כזאת. זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים לבנות חברה מלאכותית, כאילו שאנחנו נמצאים כבר בצורה המתוקנת. עשר נשים מתוקנות, יושבות ומדברות על אהבה, על חיבור, השפעה הדדית. איך אני רואה את כולן בצורה יפה, מוצלחות, יפות, נעימות, מסורות לקרובים, למשפחה, לאנושות, לנו, לכולנו, בינינו.

כל הזמן לדבר עד כמה שזה חשוב, עד כמה שזה אפשר. עד כמה שאפשר לתת דוגמה בזה מאחת לשנייה, וזה בהכרח ישפיע על כולן. ולאף אחת לא יהיה קשה לקיים את זה. ואנחנו פתאום נתחיל להרגיש, ביחסים החדשים בינינו, המלאכותיים, שבאמת אנחנו רוכשים שם רגש חדש, תכונות חדשות, הסתכלות חדשה.

זה יתעורר מבפנים, פתאום אני מתחילה לגלות שביחס כזה שאני בהשפעתם מסתכלת על החיים ועליהם בצורה החדשה הזאת, שאני רוצה לתרום, לתת, לעזור, לאהוב, להיות תמיד מוכנה לשרת אותם וכן הלאה. פתאום אני מתחילה להרגיש שיש בזה כוח חדש, יש בזה איזו אצילות, יש בזה משהו גדול, גבוה, מאוד מיוחד. ומקבלים כוחות, כוחות אדירים, גדולים מאוד, מפני שכולם נכללים מכולם, אז אני מקבלת עכשיו כוחות שהם פי עשר יותר ממה שהיה לי, וזה עוזר לי ודאי להתגבר על הרע שבי ולהתקיים בצורה יפה וטובה, בהרמוניה עם כולם.

מה בעצם עשינו? אותו דבר מה שהטבע לא עשה, בכוונה עלינו, על דרגת המדבר, על דרגת האדם, כמו שעשה כלפי דומם, צומח וחי, אנחנו בנינו את הטבע, את הסביבה, בצורה מלאכותית, השלמנו אותה להשפיע עלינו, ואז אנחנו מתקיימים עכשיו בצורה יפה. מה כאן העניין? מאוד מיוחד, שאנחנו בעצמנו כאילו בונים את הטבע בצורה טובה, את הסביבה, שהיא תשפיע עלינו. אני בונה את הטבע. אני בונה את הסביבה, את הטבע, והטבע המשפיע עלַי ואז אני שוב משפיע על הטבע, משנה את הסביבה עוד יותר, והסביבה עוד יותר משפיעה עלַי.

זאת אומרת, אני משלים את דרגת האדם באותו יחס שחסר מהטבע, ובזה אני משלים את כל הבניין הגדול הזה שנקרא "המציאות" או "הטבע הכללי". ובזה אני מתחיל להשיג כוחות, להשיג את התוכנה הכללית של הטבע, להשיג את הפנימיות שלו, להשיג עד כמה שזה פתאום גדול ורחב. אני מקבל מזה כוחות ושׂכל לנהל את עצמי דרך אותה הסביבה, לנהל את כל האנושות דרך אותה הסביבה, ויוצא שבצורה כזאת החיים נפתחים לפנַי, אני בזה פותח כביש כאילו, דרך רחבה, להצליח בכל, להיות מזדהה עם כל המציאות, להיות באמת מעל כולם ולא להיות הכי גרוע והכי ניזוק מכולם, זה מה שניפתח.

סך הכל בקבוצה קטנה, שזה עשרה גברים או נשים, מעורב בינינו, לא חשוב, שהסכמנו להתנהג בצורה כזאת. זה בעצם העיקרון.

ניצה: אם הבנתי נכון, זה בעצם העיקרון הכללי לכל נושא שנרצה לעסוק בו.

אין לתקן, אלא רק בצורה כזאת, כל דבר.

ניצה: אנחנו התאספנו פה בגלל נושא מאוד מסוים, אנחנו רוצות סדנת רכילות, סדנת לשון הרע, בשביל זה בעצם התאספנו. אתה נתת תמונה מאוד רחבה, שבפְנים נכנסים המון דברים.

כולל רכילות.

ניצה: אני רוצה לעשות פוקוס רק על נושא הרכילות ולשון הרע, איך אנחנו מתגברות על זה? הרי זה משהו שהוא ביום יום שלנו, אני מתקשרת לחברה ההיא ומספרת על זו. אפילו דברים טובים.

אם אלה דברים טובים שאת יודעת שמזה את מרבה אהבה בעולם, אדרבא. זה התנאי.

ניצה: אז מה באמת התנאים?

התנאי פשוט. האם בזה אני מרבה קשר טוב בינינו? השפעה טובה? כי כל החברה, מרגע זה והלאה, היא מתקיימת רק כדי להגביר את הקשר היפה, הטוב, בהשתתפות כולם, בינינו. "על כל הפשעים תכסה אהבה". מדברים רק על הדברים הטובים.

ניצה: זאת אומרת, שיש לי סוג של מסננת. לפני שאני בכלל הולכת להעביר משהו, לספר משהו, אני שואלת את עצמי את השאלה, האם במה שאני הולכת לספר עכשיו אני הולכת להרבות את הקשר ואת החיבור בינינו? אם התשובה היא כן, אז אני יכולה לספר. אם התשובה היא לא, אז אני עוצרת, זו בעצם הפעולה שאני צריכה לבצע?

כן.

ניצה: זה נשמע די פשוט.

נשמע.

ניצה: כן, לא בטוח שזה קל לבצע.

בהשפעת הסביבה זה יהיה קל, הסביבה צריכה לדאוג. וכאן אנחנו נוגעים עוד למישור לא מילולי, אלא במחשבות ורצונות. שאם אנחנו רוצות כך, אם אנחנו חושבות כך בינינו, אז אנחנו בזה גם מחזיקות זו את זו, במחשבה. אנחנו כבר דיברנו על זה שכולנו שותפים במחשבות וברצונות שהכל זה רשת אחת, של קשר בינינו.

אם אני חושב טוב, אני בזה עוזר לכולם לחשוב טוב. עד כמה שזה נראה כאילו ילדותי וקטן, זה לא, המחשבה שלנו זה הכוח הכי גדול, הכי חזק שבמציאות. ולכן אם אנחנו מתחילים כך לארגן את עצמנו, אז אנחנו כבר מונעים מעצמנו את כל הרע שבכלל יעלה לנו למחשבה או לרצון.

אורן: כשמדברים רע, כשחושבים רע, אז אנחנו מייצרים זבל בינינו, ברשת המשותפת הזאת. אם נעשה הפוך, אז כשחושבים טוב או כשרוצים טוב לזולת, מה אנחנו עושים?

מתעלים מעל הזבל הזה, אנחנו לא מטפלים בו בינתיים, מתעלים, כאילו אין. "על כל פשעים תכסה האהבה", מכסים אותו הרע הזה בינינו, אין. לא היה. מרגע זה והלאה, רק לטוב. התיקון מתחיל מזה שאנחנו עכשיו רוצים להיות ילדים טובים, מרגע זה והלאה, תעזוב את העבר.

אנחנו לא עד כדי כך מספיק חזקים בטוב הזה, רק החלטנו, אנחנו עוד לא עשינו שום דבר. אנחנו צריכים עכשיו להתחזק בטוב, להתרגל, להביא כוחות חדשים, יחסים טובים, כוחות טובים זה לזה, לבנות בינינו הבנה, הרגשה, רשת כזאת שאנחנו קשורים בצורה הטובה, בהשפעה טובה זה על זה. כשאנחנו את זה מבצעים, שאנחנו כך בינינו נמצאים בזה, אחרי זה אנחנו מתחילים לראות האם אנחנו צריכים לתקן באמת את הרע או לא.

אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה שכל הזמן, כל הזמן, רק לטוב חושבים. ואז אנחנו מרגישים מפעם לפעם, ששוב עולה אצלי משהו רע, שוב אני מרגיש רע, וכן הלאה. ואז, יש לי על מה להתגבר. אז יוצא שאני מתחיל את הזבל הקודם הזה, שמתחיל לעלות בי עכשיו, להפריע לי כביכול לחשוב טוב על האחרים, אני מתחיל לתקן אותו. יש לי כבר כוח טוב שרכשתי, אחרי שרכשתי כוח טוב, חפץ חסד, כשהגענו לזה, שאני כבר לא דורש לעצמי, אני כבר עם הרע שלי, שפעם הייתי ברע אליך, אני עכשיו הופך אותו לטוב.

כמו שהיה מינוס, יחס רע, אני הופך אותו עכשיו לטוב. יש לי כבר אפשרות לעשות זאת עם המכשיר הזה, עם הכוח הטוב שרכשתי. מתעורר הרע, עם הטוב אני הופך אותו לצורה הטובה. רציתי להזיק לך במשהו, לא יודע במה, לשרוף את הדשא ליד הבית שלך, אני לא יכול לסבול שהוא כל כך יפה ואצלי שום דבר לא הולך. ראני וצה לשרוף לך את הדשא, אני עושה את זה בצורה הפוכה. אני חושב טוב עליך, על הדשא שלך, איך לעזור לך מכל הלב, ממש משתדל ומשתדל, ועושה.

זאת אומרת, כל הדברים הרעים שהיו בי, הנטיות הרעות, אני הופך אותן עכשיו לנטיות טובות. ובזה אני מתחיל להזרים ביחס בינינו, את הכוחות הטובים, את כוחות האהבה במקום השנאה. האהבה יכולה להיות רק בתיקון השנאה. ולכן היינו צריכים להגיע במשך אלפי שנים לגילוי השנאה, כמו שהיא חונקת אותנו עכשיו, לא נותנת לנו אפשרות להמשיך.

אורן: אני רוצה לספר לך שני סיפורים שצפו בי כשדיברת. קודם כל בעניין הדשא, כשהייתי ילד, גרתי במושב והיה לנו הרבה דשא בחצר. אבל היה לי חבר שהייתי אצלו הרבה, כמו בן בית, והדשא שלהם תמיד היה יותר רך, היה כיף לשחק עליו כדורגל. כל פעם כשהייתי בא אליו הייתי אומר, למה אצלנו הדשא לא מוצלח ואצלם הדשא כמו משי.

במושב היה כזה ג'וב שאנחנו צריכים לכסח את הדשא, עם המכונה עוברים ומכסחים את הדשא. אז פעם באתי אליו ואמרתי, עכשיו אנחנו מכסחים את הדשא. אמרתי אני אצטרף לעשייה, אולי אני אלמד סודות, איך הדשא אצלנו יכול להיות פרוותי כמו אצלו. אז זה תמונה אחת, אבל היא לא חשובה. 

ניסית לקלקל?

אורן: לא זוכר אם ניסיתי לקלקל, אבל אני זוכר, הצער היה תמידי. כל הזמן חיכיתי אולי פעם לא ייצא להם כזה פרווה, ולא, זה שנים דשא פרווה. עכשיו תמונה אחרת. הבת שלי יום אחד באה מבית ספר, היא נערה, והיא מספרת לי, חברה שלי בבית ספר אמרה ככה וככה, עשתה ככה וככה. היא מספרת לי על משהו רע ואני כאילו לא מצליח לחבר את המילים למשפט אחד.

היא אומרת, חברה שלי מהכיתה עשתה לי, אמרה לי, התייחסה אליי רע. זאת אומרת התרגלנו, ונחזור לסדנה שלנו, אנחנו כאן בתמונה של סדנה של עשר נשים, התרגלנו שהאנשים הסובבים אותנו, שאולי אפילו אנחנו מגדירים אותם כחברים, מייצרים אינטראקציות רעות אחד לשני באופן שוטף.

אני רוצה לעבור מהתיאוריה למעשה. אמרת שהעיקרון שהצבת עכשיו, זה עזבו את מה שהיה. אנחנו לא כאלה חזקים להתמודד עם מה שהיה ולכן אנחנו עוזבים, חותכים את כל מה שהיה לפני הרגע הזה וביחד, עשר בנות, עשר נשים כאן סביב השולחן, מחליטות שאנחנו רוצות להיות בטוב אחת כלפי השנייה. 

וכל אחת עוזבת את הרע מאחור.

אורן: בדיוק. וכאן הבאת לי את השאלה עם הבת שלי. אני אתלבש רגע באחת הנשים. נאמר שאני תופסת את מה שאתה אומר כאן, איך אני נכנסת לתוך הלב שלי ועוקרת משם את כל הדברים הלא נעימים שנניח ניצה עשתה לי אתמול, שלשום, לפני חודש, לפני שנה? אני רוצה לזרום איתךָ, אבל תן לי איזה כלי איך אני נכנסת. זה בפנים, זה יושב לי, מה אני עושה עם זה? עם אחת מעשר הבנות, נניח עם ניצה.

אם כל החברות מחזיקות את החבֵרה האחת להיות למעלה מזה, היא גם תזרום למעלה.

ניצה: איך מחזיקות?

אורן: תסביר את זה בבקשה.

בדיבורים, ביחס. הרי החלטנו שכולן משתדלות. אני לא יודע על הבת שלךָ.

אורן: סתם נתתי דוגמה שמקובל בין חברות. 

עשר נשים כמוה שמתאספות, מלומדות, נשים רציניות, עם משקל בחברה, עם הבנת החיים, עם הכל, שהן יושבות והן מחליטות, "מעכשיו והלאה אנחנו לא במחשבה, לא במעשה, לא בדיבור, לא נותנות ליצר הרע שלנו להתייחס רע לאף אחת ממי שיושבת כאן". זה דבר אחד. ודבר נוסף, אנחנו משתדלות בכל הכוח שלנו לחשוב רק טוב על החברות שלנו.

כדי שנוכל לקיים את שני התנאים האלה, לא רע ורק טוב, זאת אומרת, לעזוב את הרע אחורנית שיהיה באיזה מקום ולהתייחס מעכשיו והלאה רק טוב, אנחנו צריכים את השפעת הסביבה. אין לנו כוח. אם אני לבד, לא. אם אני נמצא בתוך הסביבה, אז אני דואג רק לסביבה, לעצמי אני כבר לא דואג. אני יודע שאני תוצאה מהסביבה. כלום לא יעזור לי להחליט מעכשיו והלאה למשהו. אני תוצאה מהסביבה, אני עכשיו דואגת לכל העשר האלו, שיהיו להן מחשבות טובות.

ואז אני צריכה כל הזמן לדבר יפה וטוב, וכל הזמן לתת להן דוגמה. לא סתם שאני מדברת טוב. אני רוצה להביע בזה שכך אני חושבת, שכך אני רוצה, שכך אני מודאגת. ואני אפילו מראה להן עד כמה שאני מפריזה בזה, עד כמה שאני כאילו עושה דווקא טוב. עובדת על עצמי בזה, כדי להראות להן דוגמה, שהן גם צריכות לעבוד על עצמן כדי להתייחס טוב לאחרות. ולא סתם כי אצלי טבעי. אצלי טבעי, אז הן יחשבו, בסדר, היא כזאת.

אורן: אתה יכול לתת לי דוגמה? הנה, גברת ניצה.

פעם בתור חברה דיברתי עם חברה אחרת על ניצה, כל מיני דברים על השערות שלה, על הגבות שלה, על ההתנהגות שלה, איך היא מתייחסת לילדים ועוד ועוד.

אורן: מה שאתה אומר לי עכשיו, אתה תגיד במעגל?    

אני לא אומר את זה.

אורן: זה לעצמך.

פעם זה היה.

אורן: פעם זה היה, נכון.

עכשיו והלאה לא. על מה אנחנו מדברים?

אורן: כן, אמרת שאתה צריך להפריז אפילו, להפריז בכוונה.

רק על דברים יפים. אילו שערות יש לה, איךו גבות. אני לא יודע על מה נשים מתפלפלות. לא הייתי בחברה כזאת, לא זוכר את עצמי.

אורן: ברור. פשוט הדגשת שצריך ממש להפריז. מה המטרה, שירגישו שאני מתאמצת בשביל זה?

שאני מחזיק בזה, שזה בשבילי הדבר החשוב ביותר, למעלה מהאגו שלי, למעלה מהטבע הרע שלי. יש רע ויש טוב, ואצלי עכשיו הטוב זה העיקר, על פני הרע. אני נותן להם דוגמה, כדי שכל אחד יהיה כך. אני לא סתם מדבר דברים יפים והכל, כאילו אנחנו צבענו את עצמנו וזהו. לא, אנחנו עובדים על זה. אנחנו כל רגע צריכים להתגבר בצורה מלאכותית.

ואז אנחנו משפיעים זה על זה ולא רק מדברים על דברים טובים. אנחנו מדברים על שבח החברה שקיימת בחוקים כאלו, אנחנו מדברים על זה עד כמה שאנחנו בונים עכשיו את עצמנו ברמה חדשה, ברמה שנמצאת בהזדהות עם הטבע הכולל.

אורן: מה פירוש?

שכל הטבע הוא אינטגרלי, ששם הכל נמצא באיזון, ובאיזון זה באהבה כללית. כל היקום הוא מחשבה אחת של אהבה. כולם קשורים, כולם תלויים, כולם נמצאים בזרימה, בהחלפת אנרגיות ובכל הנתונים, אחרת זה לא היה קיים כמנגנון אחד. ואז אנחנו גם רוצים להגיע לאיזון עם הטבע. זה אולי נשמע מיסטי, אבל אלה הוכחות מהמדע. ואנחנו הולכים לבצע את זה, להרגיש את זה, מפני שאין ברירה, אנחנו רוצים לחיות בחברה טובה. להקל לפחות עלינו, בצורה אגואיסטית, להקל עלינו את החיים.

אורן: יש לי שאלה כגבר אל גבר, נצא רגע מהתמונה של סדנת הנשים. נניח שעשר נשים נכנסות לתדר הזה שאתה מתאר פה עכשיו, אם אני כגבר אסתכל עליהן, מה יקרה לי?     

אתה תהיה מושפע מהן עוד יותר מאשר כל אישה מנשים.

אורן: לא במישור הזה אני שואל. אתה מדבר פה על להניע איזה מנוע שכמו עפיפון מעלה אותן לרמת קשר יותר ויותר טובה, עד לזה שהכל אהבה.

הן פתאום מתחילות להרגיש שבזה הן מעוררות בטבע הכללי איזה כוח מיוחד, כוח אינטגרלי.

אורן: על זה אני שואל. אם הן יתחילו את זה, אני כגבר שיסתכל עליהן, תסלחו לי על השאלה, אני אראה אותן יותר יפות? אני אראה אותן כאילו קורנות? 

אתה תראה אותן בעיניים שלך, זה תלוי ברמת התיקון שלך. אבל כל אחת מהן תראה את האחרות כמלכת יופי, הנסיכה, היפה, הטובה, המיוחדת, ממש יהלום. כל אחת. כמו שאתה רואה את הילדים שלך. "על כל פשעים תכסה אהבה".

אתה רצית לשמוע האם הן באמת ייראו יפות? הן ייראו יפות בעיני האחרים, אבל לא כמו שכל אחת רואה את האחרות. כי האחרים עוד לא מתוקנים, אבל הם יראו אותן בצורה הרבה יותר נעלה וגם יפה. היופי הפנימי יתגבר על היופי החיצוני ללא ספק, כי זו גם הסכמה חברתית מה זה יפה, מה זה לא.

אורן: מורגש לי, כשדיברת עליהן קודם, והאינטראקציה החדשה הזאת שנוצרת ביניהן, הרגשתי שיש בזה המון עוצמה. 

הכל. בזה אתה מעורר את הכוח הכללי שבכל המערכת, שעוזר לך לתקן ולסדר הכל. אין כוח אחר. זה הכוח הכללי, כשכל הכוחות האגואיסטיים שלנו נשארים למטה. אתה רואה כמה שכולם משחקים באותו זבל על חוף הים.

אורן: כשאני כגבר אתקל בכזאת אישה, אני ארגיש שיש בה משהו מיוחד?

היא תכבוש אותך תוך כמה דקות, אתה לא תוכל להתנתק ממנה, מאישה שמאירה בשלמות, ביחס יפה וטוב, בהשפעה כזאת, אתה מטעם הטבע דווקא כזאת אישה מחפש, לא אתה, מי אתה? אתה לא שולט על עצמך.

ניצה: למה באמת גבר נמשך לאישה כזאת? מה הוא מרגיש ממנה?    

כי זו שלמות. זו שלמות. הוא מרגיש. היא שלמה. וזה קונה אותו. הוא ילך אחריה כמהופנט. זה מאוד מושך, את כל האנשים. זה לא חשוב גברים, נשים, כל אחד ודאי שמסתכל מנקודת המבט שלו.

אורן: מה קורה אחרי שהוא התהפנט מכזאת אישה?

זה לא אומר שהיא תמשוך אותו מינית, אלא כאישיות.

אורן: ברור. אז היא בעצם הופכת להיות כמו מגנט. יש בה כאילו כוח פנימי.     

"שלמות" זה נקרא.

אורן: אוקיי. אתה אומר שגבר כאילו נדבק לזה.

כמו תינוק באמא.

אורן: למה?

כי היא מקרינה שלמות, כמו אמא לתינוק.

אורן: האמא הזאת בנתה לעצמה קשר חזק עם החברות שלה, הנשים, שממנו היא קיבלה את העוצמה הזאת, את השלמות הזאת, ועכשיו היא נהייתה ממש מושכת פנימית. ונניח שנמשך אליה איזה גבר, איך היא כאישה יכולה, אמרת שהיא כמו אמא והוא ילד קטן, איך היא יכולה לצרף אותו לאותו עפיפון שיש לה?

לאותן עשר נשים?

אורן: לא לאותן עשר נשים. המקום הזה הוא כוח אדיר, זה נשמע לי כמו עמדה של עוצמה וכוח ויכולת השפעה מאוד מאוד חזקה, איך היא יכולה עכשיו באינטראקציה הזוגית שלה עם הגבר שעכשיו מתקרב אליה, איך היא יכולה להכניס אותו גם לסירקולציה הזאת ולעבור מרכילות ורע. 

הוא מיתקן על ידי השפעתה, אם זו משפחה. כי משפחה זו קבוצה.

אורן: זה מה שאני שואל, מה עכשיו היא יכולה לעשות איתו?

כלום.

ניצה: היא לא צריכה לעשות כלום.

לא צריכה לעשות כלום. ביחס שלה לכל דבר, לחיים, אליו, לילדים, הוא מוקרן על ידה, מקבל הקרנה ממנה, השפעה ממנה כך שגם הוא משתנה. והילדים גם כן.

ניצה: כלומר כל המשפחה נהנית מאותה העבודה שהאישה עשתה עם אותה קבוצת הנשים.

כן. כי נניח שהם יחד קיימים, אפילו בלי לדבר איתו, עם גבר רצוי לא לדבר, כי יש כאן כל מיני דחפים של הגבר, שאני הגבר, איך אישה משפיעה עלי, מלמדת אותי? אלא היחס שלה לחיים, לילדים, לבית, לכל דבר, כשהיא מתחילה להשתפר, הוא משפיע על כל המשפחה, כי משפחה זו גם קבוצה. כי היא נמצאת שם באותה סדנה בלתי פוסקת, בדומה לחברות שלה.

אורן: אמרת קודם שכל אחת מעשר הנשים, לבד אין לה כוח, ולכן היא מבינה שלעצמה היא לא דואגת, היא רק דואגת לאחרות, לתשע הנשים האחרות, שיהיו להן מחשבות טובות.

כן.

אורן: אני אגיד מה הבנתי, ותקן אותי אם אני טועה. יש בי משקעים ורגשות עזים לגבי כל אחת מתשע הנשים שפה איתי במעגל, למרות שהן כאילו חברות שלי, אבל יש דברים, לכל אחת. אם אני מבין את ההוראה, את ההדרכה שאתה נותן, אני לא מתייחסת למשקעים שיש בי, שיוצרות הפרדה פנימית ביני לבין האחרות, עוזבת אותם בצד, הם לא נעלמו לשום מקום, פשוט זה לא העסק שלי. מה כן העסק שלי? העסק שלי זה להרים כל אחת מתשע החברות שלי מעל המשקעים שלהן. וכך כל אחת במעגל, עם המשקעים שיש בה היא לא מתעסקת בכלל.

גם עם המשקעים שלהן היא לא מתעסקת. היא מתעסקת רק כדי לתת להן דוגמה ולהרים אותן.

אורן: ברור. לא התכוונתי שאני אתחפר בתוך המשקעים של האחרות, אלא התכוונתי שאתה כאילו עשית פה טריק, הפרדת את הבעיות שיש לי בתוכי, והמקום שאותו הגדרת לי כשדה של עבודה. הגדרת לי כשדה של עבודה לרומם את כולן.

כן.

אורן: ואמרת לי, את מה שמפריע לך עכשיו, את הרע שיש בך כלפי האחרות, תעזוב. וזה הפך להיות בעצם המשימה של האחרות, האחרות צריכות לדאוג לי שאני אתרומם. כאילו יש פה טריק, כמו שמשחקים בגן כיסאות מוזיקאליים, עוברים, עוברים, עוברים. אני משאיר פה את כל הג'יפה שיש בתוכי, עובר. וגם ניצה.

נגיד שכך.

אורן: אולי ניצה תעזור לי להסביר.

ניצה: אני מבינה מה שאתה אומר, כי זו דינאמיקה שונה ממה שאנחנו רגילים. הדינאמיקה הרגילה בדרך כלל זה להתעסק עם הזבל שלנו. ופה אתה בא ואומר, אל תכניסי את האצבעות בכלל בתוך הזבל שלך, תעזבי את זה. תתעסקי בלבנות סביבה כזאת שאת תומכת בנשים האחרות ובזה את כבר עולה מעל הזבל שלך. זה בעצם מה שאתה אומר, שזה באמת משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים ורגילים.

אני לא כל כך מרגיש את הקושי שלכם. אני קודם כל חושב שהדברים האלה צריכים להתברר.

אורן: בשטח.

כן. אבל כל הזמן יהיה לכם ודאי שאלות, ונתקדם עם זה.

ניצה: למשל בקבוצה כזאת, היום הנושא שלנו היה רכילות ולשון הרע, ונניח שדנו בזה וחשבנו על זה ובאמת אנחנו מנסות במהלך כל השבוע הזה, עד שניפגש בפעם הבאה, לדון על הנושא הזה.

איך דנים? קודם כל מצטיידים באהבה, בחיבור. לפני שמגיעים בכלל לאותו חדר ולפני שמתחילים להתיישב. ומתיישבות ומתחילות לדבר רק על החיבור היפה, הטוב, מעל כל אחת, מעל הראש של כל אחת. החיבור צריך להגיע למצב שאנחנו מרגישות לא כל אחת את עצמה, שהיא מתעלה, אלא מתחילות להרגיש את החיבור בינינו. זאת אומרת, אנחנו עשר שמרגישות את האחת עשרה, החיבור בינינו זה המציאות בפני עצמה.

אין כאן בכלל עניין של כל אחת ואחת, כולנו מחוברות. ואנחנו דואגות מעכשיו והלאה רק לחיבור הזה. נקרא לו "כדור הפטל". עליו אנחנו חושבות, בו אנחנו רוצות להתקיים, בתוך האהבה המשותפת בינינו. האהבה לא יכולה להיות בך או בה, היא יכולה להיות רק משותפת. זאת אומרת, אנחנו כל הזמן דואגות לגלובלי, לאינטגרלי. כולנו יחד זה נקרא גלובלי, מחוברות יחד זה נקרא אינטגרלי. לזה אנחנו דואגות.

אחרי שהגענו לזה, שזה הדבר החשוב, נעלה, גדול, עתידי, גם לכל העולם, למה אנחנו צריכים לדבר על זה? כי זה נותן לנו חשיבות וכוח. דיברנו על זה מספיק, העלינו את עצמנו, הצמדנו את עצמנו לאותו הרעיון, עכשיו מהנקודה הזאת נתחיל לחשוב מה הרע שבלשון הרע, ברכילות. במקצת. עד כמה שהיא מכניסה בנו רעל, עד כמה שהיא מנתקת אותנו זה מזה, עד כמה שאנחנו סובלים, עד כמה שאנחנו בפנים מעוררים לעצמנו עצבים, לחץ דם, כל מיני בעיות, זה מקלקל את ההסתכלות היפה שלנו על החיים, על כל העולם, בואו נברר למה הלשון הזו נקראת לשון הרע.

למי הוא רע? לי, למי שאני מדבר עליו, או לכל העולם? למה יש בזה חומרה כל כך גדולה? שזה מביא שנאה בין בני אדם. זה מתפשט כמו בשדה קוצים. כל הדברים האלה. אבל גם לא לעזוב את נקודת האהבה, את כדור הפטל הזה, שממנו והלאה אנחנו מסתכלים על הרע שבלשון הרע. וכך בעצם, כשמבררים אותו, אז מתחילים לראות את כל האופנים שבו, עד כמה שהוא מקלקל, ובסופו של דבר זה מקלקל את היחסים בינינו, שזה הפוך מאותה המגמה שאנחנו צריכים להמשיך בה לתיקון.

ולכן אנחנו קודם כל מסכמים שאין בינינו הדבר הזה. לשון הרע זה נקרא לשון, זה גם דיבור, גם עשייה, גם מחשבה, זה הכל. רק בכללות הוא נקרא לשון הרע, מפני שאנחנו שייכים לדרגת המדבר, רק לנו זה שייך, לאף אחד לא, לאף יצור זה לא אופייני.

אורן: כשמסתיים מפגש כזה ופיזית אנו עומדות להיפרד וכל אחת חוזרת לביתה ולענייניה, נהיה בקשר ודאי, אבל פיזית לא נהיה כאן ביחד, מה המשימה המחשבתית שיש לנו שכל אחת חוזרת למקום שלה?

להמשיך את זה בבית.

אורן: אתה יכול לפרט בבקשה, לתת הנחיה מדויקת?

אני כל הזמן מחזיקה את החברות שלי, בשלט רחוק, שאני יודעת שעל ידי המחשבה שלי אני שולטת בהן, שולטת, שאני על ידי זה מחזיקה אותן שלא ישכחו את המשימה שלנו, כל הזמן להיות למעלה מהאגו, כל הזמן להיות ביחס יפה לסביבה. סביבה זה דומם, צומח, חי ובני אדם, ממש כל הסביבה. לא יכול להיות שאדם שהוא דואג ידאג רק לבני אדם. הוא לא יכול לקלקל משהו, לא יכול, הוא משתנה מבפנים. יחס האהבה יהיה שורה על כל הקומה שלו, גם כלפי דומם וגם צומח וגם חי. זה דבר אחד.

דבר שני, שבזה שאני חושבת עליהן, אני מחזיקה אותן. כל אחת מאיתנו כך חושבת על אחרות. זאת אומרת, אני דואגת שהן לא ישכחו ובעצמן יתקיימו בצורה כזאת למעלה מהאגו, וגם יחשבו עלי, שאני לא אשכח ואחזיק את עצמי ולא אפול לתוך האגו. ואני דואגת גם לכל אחת מהן במשפחה, עד כמה שאני מכירה את המשפחות שלהן, איפה שהן נמצאות, דואגת שכל אחת מהן גם תתנהג בסדר בתוך המשפחה, ואם תקרין יחס יפה נכון, היא תלמד את בני המשפחה בצורה הנכונה. אישה שולטת בבית במאה אחוז, זה לא סוד.

וכך כל אחת, וגם אני כך. יש לי ילדים, יש לי בעל, אני כך מתחילה להציג את עצמי, בלי לדבר איתם על זה, אלא הדוגמה, היחס, פה ושם, קצת, לא להפריז, ואז את נותנת בזה דוגמה לאחרים. רק דוגמאות, כמו שילדים לומדים הכל רק מדוגמאות שלנו, הם מסתכלים על ההורים, אחד אחד, עושים העתק. אותו דבר כך יהיה במשפחה שלי. עשר נשים תיקנו כבר עשר משפחות. זאת אומרת, במקום עשר נשים יש כבר חמישים אדם שהם בני אדם, שהם כבר מתחילים להיות מושפעים מאותו כדור הפטל.

ניצה: איך אני מגיבה אם במהלך השבוע, כשאנחנו עושות עבודה, זה ברור שיש מדי פעם שינויים ואפילו נפילות, פתאום חברה מתקשרת ובכל זאת מנסה לספר לי משהו שאני כבר מריחה עוד לפני שהתחילה לדבר שמדובר ברכילות, איך אני מגיבה?

לא להגיד לה את זה בפנים.

ניצה: איך אני כן מגיבה?

בצורה יפה.

ניצה: איך?

תדברי כמוה, רק דברים יפים, והיא תרגיש את זה ותקבל את זה כדוגמה.

ניצה: זאת אומרת, לא לבקר אותה.

לא, חלילה. כי את מעוררת בזה יצר רע.

ניצה: ולא להגיד לה, אני לא רוצה שתספרי לי משהו רע.

רק לעורר את האהבה. לעורר את יצר הטוב, ולא את יצר הרע. אם אני אומרת לה שהיא לא בסדר במשהו, הכוח ההגנתי מיד קופץ, והיא לא שומעת כלום, "איך אני לא בסדר, ואיך אני לא צודקת?". מובן. במיוחד בנשים, כי דיברנו על זה שיש להן מלכתחילה רגש נחיתות, לעומת הגברים. גם אצל גבר זה כך, אבל הרבה פחות. ולכן אסור לעשות את זה, גם לגבר וגם לאישה. אף פעם לא מצביעים על הטעויות, על הליקויים, רק כנגדם מביאים דוגמה שקטה. זאת אומרת, ללא דיבור. דוגמאות. וכאלה דוגמאות, מזה ילמדו.

אורן: הזמן שלנו נגמר. היה מרתק. תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד לפעם הבאה רק דוגמאות טובות. כל טוב.

יחסים מתוקנים: לא לבייש אדם

החיים ברשת, בעולם מקושר, הם על פי הכללים של התרבות היהודית המקורית

 -        היום מתגלה רשת קשר ודורשת את הכללים העתיקים שהתחיל לגלות אברהם אבינו...

-        כשפוגעים בקשר הטוב ברשת, מכניסים קלקול לרשת וסופגים פידבק רע בחיים

-        לא לבייש מישהו, אפילו אם אני צודק. לתת לו דוגמה טובה, לבנות סביבה שתשמור

 לא להתייחס לאדם באופן אישי, אלא לדאוג לתיקון הרמה החברתית הכללית סביבו

 -        אדם תמיד מצדיק עצמו. כשמביישים אדם, מוחקים את האני שלו.

-        בושה מזמינה תגובה נגדית, הכחשה, הצדקה עצמית. לא תיקון.

-        אדם עושה חשבונות מעבר לגבולות הזמן. מה יאמרו עליי אחרי שאמות

-        המזיק לא אשם בהתנהגותו, הסביבה עיצבה אותו כך. תן לו דוגמה הפוכה, של אהבה

-        אם ביישת אדם, מחקת אותו, הרסת לו את הקשר למערכת ואת האפשרות להיתקן

 המעליב את הזולת, מייצר לעצמו תגובה שלילית מהמערכת, אבל לא מיידית

 -        אם התגובה השלילית הייתה ברורה לנו, לא היה חופש בחירה, אפשרות התפתחות

-        עדיף ליפול לכבשן האש ולא להלבין אדם ברבים, כי הנזק חוזר אליך פי כמה

-        בעצמך קשה לך לזהות שאתה עומד לבייש מישהו. דרושה סביבה שתגביר רגישות

-        האגו שלנו נהנה לבייש אחרים, כי בכך אתה מגדיל את עצמך

-        הרגישות העצמית היא אדירה. מחצי מבט אנו נעלבים. אבל כלפי אחרים, חסר רגש

 כיום אין מה לבוא בטענות לאף אחד אישית, רק להקים מערכת חברתית חינוכית

 -        בחברה משופרת, הרגישות עולה. מרגישים מה שבלב האחר, על מה הוא חושב

-        לא כדאי לבייש אדם כאמצעי חינוכי, עדיף לתת לו דוגמה טובה. רק אהבה

-        אם ביישתי אדם, הכי טוב לתקן את המצב דרך החברה, שתביא לאיזון בינינו

-        התנצלות על פגיעה בפומבי לא מתקנת היחסים, אלא רק מגדילה את האגו שלך

-        אם פגעת במישהו, תבקש מהמכרים שלכם לקיים סדנה משותפת

-        גם במקרה שפגעו בי, אני צריך לבקש עזרה מהחברה שתברר את המצב

אורן: שלום לכם. תודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.

שלום.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן פעם אחר פעם, איך כדאי לנו לחיות היום, במציאות המודרנית המקושרת, בה אנחנו רואים שכל דבר שקורה, משפיע על כולנו, מה שקורה אצל מישהו אחד, מזיז משהו בחיים הפרטיים שלי ושל כולנו כחברה הישראלית. ואנחנו מזמינים אתכם להיות יחד איתנו, יש הרבה מה ללמוד.

בדיון שלנו היום, בתוך ההבנה של איך כדאי לבנות מחדש את החברה הישראלית, הגענו אל התרבות היהודית המקורית. ואנחנו מגלים שדברים שאבות אבותינו, החכמים של פעם, הבינו לגבי החיים, והמליצו לנו לעשות, וקצת התנתקנו מזה עם החיים המודרניים, אלה דברים שנאמרו לפני המון שנים. פתאום אנחנו מגלים שדווקא היום, במציאות הכי מודרנית, אנחנו מרגישים שכל דבר שזז, משפיע על הכל, ואנחנו מוצאים את עצמנו חיים במעין רשת כזאת, שכולנו נמצאים באיזה מקום בתוכה וכל תזוזה ברשת מזיזה הכל. אנחנו פתאום מתחילים לתפוס שהחוקים העתיקים האלה הם החוקים של הרשת, ואם בעבר יכולנו להגיד, "אז החכמים אמרו, אתה רוצה, תעשה, אתה לא רוצה אל תעשה", וזה נתפס כמשהו מוסרי, פתאום היום, דווקא במציאות הכל כך מתקדמת, אנחנו מתחילים להבין שהחוקים העתיקים של פעם זה קוד הקיום היחיד האפשרי ברשת.

נדון באחד הכללים בהתנהגות בין אדם לחברו שנהוגים בתרבות היהודית המקורית, "לא לבייש אדם אחר". החכמים דיברו עליו הרבה. ניצה תכניס אותנו אל תוך הדיון הזה, בבקשה.

ניצה: נתחיל בכמה מהציטוטים. נאמר כך, "אסור לאדם להכלים ישראל וכל שכן ברבים"; "צריך אדם להיזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול"; "ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו". וציטוט משמעותי נוסף מחז"ל, "עדיף שאדם יפיל את עצמו לכבשן האש, ולא ילבין פני חברו ברבים".

  ברור שמעבר למוסריות ולפן ההתנהגותי, יש כאן נדבך נוסף, ערך נוסף לחיים בתוך הרשת. מזוית הראיה שלך, לְמה הם התכוונו בדברים הללו?

החיים בתוך הרשת הם חיים לפי הכללים של ישראל, לפי התרבות היהודית המקורית שנוסדה על ידי אברהם. הוא גילה את המשבר הכללי, הגדול, הידוע לכולם, בבבל העתיקה. המשבר בא לידי ביטוי בגילוי שנאה הדדית, בלל שפות ובלבול בין בני אדם, והם לא ידעו מה לעשות עם זה. אברהם, שהיה אחד הכוהנים של אותה החברה, אמר שפשוט צריכים להתעלות מעל האגו שמתפרץ בינינו, ולמרות שחשים רגשות שליליים אחד לשני, הם לא צריכים לברר מי צודק או לא צודק, מכוון שלא ימצא בזה פיתרון.

הפתרון הוא בהתעלות מעל כל הריחוק, מעל כל הניגודיות, וצריך להתחיל להתנהג לפי קווי אהבה וקרבה בכוח, כי אין ברירה. וכל זמן שהאגו יגדל בינינו, נצטרך כך לעלות מעליו. האנשים שהסכימו לשיטה של "על כל פשעים תכסה האהבה", צריכים להבין שכוח הרע, האגו הרע שמתפרץ בנו, הינו בהתאם להתפתחות מצד הטבע, ואי אפשר להתנגד לו, אלא כל הזמן להיות למעלה ממנו.

היום מתגלה רשת הקשר בינינו, בדומה לרשת באותה ציוויליזציה קטנה בבבל, ואנחנו צריכים להמשיך להיות באותה צורה. אותם האנשים שהסכימו ללכת עם אברהם, באותה דרך, נעשו לעם ישראל במשך ההתפתחות שלהם, והתנהגנו לפי זה בתרבות העתיקה. חוקים אלו הם היסוד של עם ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". האנושות אימצה קצת מהחוקים האלה, אבל לא יכלה לקיים אותם, אלא רק השתמשה בהם כמילים יפות. כל אחד משתמש בהם בהתאם לצורך שלו, לבחירות וכדומה. רק אצלנו קיים הידע, איך לקיים אותם נכון, יחד עם החוקים והצורה הנכונה של ההתנהגות, ואיך לממש את זה בתוך חברה, זה בעצם בכתובים.

אותה רשת הקשר האינטגרלית מתגלה שוב בכל האנושות, כמו שהייתה בבבל. מאז התפזרנו לכל הכיוונים, כל האנושות התפזרה. ועכשיו, למרות הפיזור על פני כל כדור הארץ, אנחנו שוב מגיעים להיות כרשת אחת, כולנו קשורים יחד, ומתגלים אותם התנאים כמו שהיו בבבל. אנחנו צריכים לקום, כמו אבי האומה, אברהם אבינו, ולהגיד "חברים, יש לנו מה לעשות", אנחנו לא רק "כל ישראל חברים", האומה הקטנה, עכשיו אין לנו ברירה, בעצם אנחנו צריכים את כולם. אבל ישראל חייבת לתת דוגמה, זה נקרא "להיות אור לגויים", כי אצלנו הדבר באמת קיים ביסודות שלנו. רק להתעלות מעל השנאה, להבין שהיא באה כהתגלות הרשת הכללית בינינו.

ודווקא כל היצר הרע שבאדם, מופנה רק כלפי היחס שלו לאחרים, ועלינו להצדיק את כולם, בכללות, כי אני לא יכול להאשים אף אחד בזה שהוא רע. הוא רע כתוצאה מזה שכך מתגלה הרשת המקולקלת בינינו, ואנחנו צריכים לתקן אותה. אני לא יכול להתייחס לכל אחד שפתאום מקרין לי שנאה, חוסר הבנה, ריחוק, קרירות, לא. אני צריך להראות לו ההיפך, דווקא כנגד זה יחס אוהד וטוב. ולא לעשות דווקא ההיפך כמוהו, כי בזה מתרבה השנאה בעולם וזה לא לכיוון התיקון. עלי לנהוג הפוך ממנו וזה הכיוון הכללי.

אורן: עם הכיוון הכללי הזה, ננסה להתמקד בכלל שאומר שאסור לאדם לבייש את האחר. לננסה להתעמק ברגש הזה של הבושה, כי זה אחד הרגשות העזים ביותר המוכרים בחיים שלנו.

באחד הציטוטים נאמר, "עדיף שאדם יפיל את עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים". כדי שנבין את העוצמה באמירה זו, אם תוכל להסביר מה זה גורם בתוך הרשת, שעוד לא הבנו אותה בבירור, אם אני למשל, מבייש את ניצה בפני אחרים?

הכוונה, לא בקבוצה קטנה שלומדת לעבוד על עצמה, מדברים על העם. כי אם זו קבוצה קטנה שעושה תרגילים מיוחדים, אז שם יכולים להיות חוקים מיוחדים.

אורן: לא, אני מדבר ברמה הכי רחבה. מטרת הדיון היא להבין איזו חברה חדשה אנחנו צריכים לבנות בישראל. קראת לה בדיונים הקודמים, חברה שבה כולם כמו משפחה אחת. אנחנו מנסים לפרוט לפרטים את הכותרת הזו, כדי שתהייה לנו נקודת אחיזה, להבין מה זה להיות כמו במשפחה אחת, ולאור האיסור לבייש את האחר ברבים בתוך רשת אחת. מהי החשיבות באיסור זה? למה טמונים בה רגשות כל כך עצומים? מה יש במעשה של לבייש מישהו במציאות שבה כולנו מקושרים?

ראשית, אני רוצה להתייחס לזה בלי רגש, אלא מצד המערכת עצמה. אנחנו מדברים על כך שכולנו קשורים במערכת הטבע, תלויים זה בזה, גם ברמת מדינות, עמים, וגם אנשים, ממש כמו במשפחה אחת, כי זהו חוק שמתגלה, חוק הקשר בינינו. בכמה שאני פועל נגד הקשר הטוב, אני מנענע בכך את כל המערכת, אני מקלקל אותה, ואז אני מרגיש תוצאות רעות, תגובות שליליות, בכל הרמות. האקלים פתאום משתנה בכל מיני צורות, חום, קור, גלים, עידן קרח, עידן חום, התפוצצויות הרי געש, צונאמי ועוד.

אנחנו כבר מתחילים להרגיש את זה, באירופה, למשל מרגישים את זה יותר, וזה יגיע גם לאזור שלנו. אנחנו מרגישים את זה בגירושין, ביחס בין בני אדם, בכך שחיות נכחדות, דגים ובעיקר הדבורים, שבלעדיהן לא יהיה לנו מה לאכול עוד מעט, כי הן משתתפות בהתפתחות היבולים. אנחנו רואים שהתוצאה של התערבות האדם כשולט בטבע שהוא נזר הבריאה, היא הגבוה, שהיחסים בינינו ממש משפיעים על כל צורות הטבע, דומם, צומח וחי. כי אדם, כמְדבר, ידו בכל. זה דבר אחד.

דבר שני, שעל ידי זה אני משפיע על היחסים בין בני אדם ואם אנחנו תלויים זה בזה, זה מביא אותנו למצבים שאנחנו לא מסוגלים להבין מאיפה הם נובעים. פתאום יש תאונות דרכים, מלחמות, מהומות. אנשים קמים בלי שהם מבינים לָמה ומתחילים לעשות מלחמות ולהרוג זה את זה. אתה רואה מה שקורה בעולם, ומתחילים להיות יותר אדישים לכל התופעות האלו, "אז תהיה מחר מלחמה, אז תיפול עלי פצצת אטום". ממש כמו שכתוב "נאכל ונשתה כי מחר נמות". אנשים לא מבינים מה הם מכינים לילדים שלהם. אנחנו נעשים אטומים, אנחנו לא מבינים איך אנחנו מתנהגים.

ניצה: זו נקודה מאוד חשובה, כי אנשים מפתחים הרגשה של "נאכל ונשתה כי מחר נמות", רק מחוסר הבנה שהם באמת יכולים להשפיע על המערכת. זה נראה ש"ממילא אני לא יכול לעשות שום דבר, אז בוא נמשיך לחגוג". ואם מבינים את מה שמתרחש בתוך המערכת ואיך אנחנו יכולים להשפיע אחרת, אז אני מאמינה שזה ישנה משהו בתפיסה שלנו, נכון?

נכון. לכן חשובה ההבנה שאנחנו נמצאים ברשת אינטגרלית וכולם משפיעים על כולם, כולם תלויים בכולם וכולם אחראים ומסוגלים לשנות את הכל, ללא גבול. ואת זה צריך להסביר לבני האדם. והדבר הראשון בחשיבות הוא הנושא, לבייש את החבר. למרות שייתכן שאני צודק, הוא אכן עשה איזה פשע כלפי מישהו או משהו, עובדה הברורה לכולם, ואני צריך לנהוג דווקא ההפך. להשתדל כנגד זה להביע אהבה, להביע התקשרות עימו, לבנות סביבו כזאת מערכת, סביבה, שתחזיק אותו בטוב, שלא יוכל לעשות דברים רעים. למרות שהוא פועל מתוך הדחפים שלו, כי האגו גובר בכל אחד, הוא לא יוכל לבצע דבר, לא במעשה, לא במחשבה ולא בדיבור. זה הכל תלוי ביחס שלנו לאדם.

אנחנו לא צריכים להתייחס, אף פעם, לאף אחד ספציפי, בצורה אישית. אנחנו צריכים לדאוג לחברה הכללית, שהיא תקרין על כולם יחס אוהד, יחס טוב. מה זאת אומרת החברה? אתם יכולים להגיד, אבל החברה כלולה מבודדים, אז איך אתה תעורר את כולם? דרך כלי תקשורת, סדנאות, טלוויזיה, כל מיני כאלו אמצעים. אז האדם מתחיל לקבל, לאט שטיפת מוח, איך להתייחס יפה ונכון לאחרים, מפני שעל ידי זה הוא משנה את כל החיים שלו, את ההתנהגות של הילדים, הביטחון של המדינה, הכלכלה, הצמיחה הכלכלית ורמת הבריאות, הכל אנחנו משנים על ידי היחס בינינו.

אדם צריך לקבל על זה הסבר, וגם למצוא כל מיני הסברים רגשיים, שהוא ירגיש ויבין שדווקא בהתנהגות הנכונה כלפי כולם, שהוא חושב רק איך לא להעניש, ולא להראות את עצמו צודק, ודווקא לא להחזיר, כמו שאנחנו בדרך כלל רוצים, אנחנו פועלים אך ורק מתוך התיקון. מתוך זה שהאדם יקבל השפעה טובה מהסביבה, הוא ישתנה. מזה שאני אומר לו במאה אחוז, מאה שנה אני אדבר אליו שהוא לא צודק, ואני אוכיח את זה בכל מיני צורות, ועוד ידברו עליו כולם, הוא דווקא יתגבר ויגיד לא. ואם יסכים לרגע אחד, ברגע הבא הוא יחזור לסורו.

רק על ידי הסביבה אנחנו צריכים כל הזמן להחזיק כל אחד ואחד מאיתנו בגובה, שלא ירצה להתייחס לאחרים לפי מה שהטבע אומר לו, אלא לפי מה שהחברה מסביב כל הזמן מקרינה לו. ואז אנחנו נמצאים במאבק תמידי, בין הטבע הפנימי שלנו שבכל אחד, לבין הסביבה שאנחנו בונים, שכל הזמן מחזיקה אותנו מעל הטבע שלנו, בקשר בינינו.

בעצם אנחנו בונים עכשיו, על פני החברה המקולקלת, האינטגראלית והגלובלית, או בתוך העם שלנו, את הקשר הנכון, הרשת הנכונה. זו עבודה תמידית. בזה אנחנו מתחילים להעלות את עצמנו לרמה אחרת של מוסר, קיום ואתיקה, וככל שנתקשר בינינו בצורה יותר נכונה, נרגיש שיפור בכל שטחי החיים, באופן מיידי, מהיום להיום, אפילו לא מהיום למחר. כי אנחנו מפעילים בזה את הכוח הכי חזק, הקשר. ובקשר הזה שאנחנו מפעילים בינינו, נמצאים גם האקולוגיה, הכלכלה, הבריאות, החיבור במשפחה, חינוך הילדים. כל דבר ניזון מתוך הקשר הנכון בינינו, והכל נרגע. עד הרגע הבא, שבו שוב האגו מתפרץ, ושוב אנחנו צריכים לחזק יותר את הקשר בינינו, וכך עד שאנחנו נגיע לחברה מתוקנת לגמרי.

אורן: אם ננסה לחדור אל ליבו של האדם, ולהתבונן בעולמו הרגשי, הפנימי במהלך מצב  שבו אני נניח מבייש את ניצה, מה הנזק שנגרם?

אתה צודק שאתה מבייש אותה, לפי החשבון שלך. אולי אתה הולך לתקן אותה, להחזיר אותה למקומה, וגם זה לטובתה.

אורן: בתנאי שאני אדם צדיק, אבל יש אנשים פחות צדיקים.

לא. צדיק זאת אומרת, שאתה מצדיק את עצמך.

אורן: יש לי הסבר לעצמי, ולא חשוב מה הוא. אני מרגיש שמן הראוי שאני אבייש את ניצה ברבים. מגיע לה.

מבחינתך בטוח שאתה צודק,  אבל לא מגיע לה. אתה הולך לתקן את המצב?

אורן: אני פחות חשוב. אני רוצה להתבונן על האדם שאותו ביישו, הוא יותר מעניין. נאמר שאני ביישתי אדם אחר בפומבי. והוא כולו נסער וכולו מרוסק, האם אתה יכול לתאר, בצורה רגשית, מה הנזק שנוצר עתה למערכת, כתוצאה מכך שהאדם חש שאש של בושה שורפת אותו מבפנים?

קודם כל מאיפה מגיע לו כזה דבר? כל אדם מרגיש שהוא פועל טוב כלפי האחרים, אז למה מגיע לו יחס כזה? אותו חוק של הרשת, מקרין לכל אחד מבפנים, זו הצדקה אגואיסטית, שאני בסדר גמור עם כולם, שמגיע לי כך להתייחס לאחרים, שבכל זאת אני בסדר. אפילו אם אני הולך לגנוב, מגיע לי לגנוב, מכל מיני סיבות, הם גנבו ממני, כולם גונבים, למה לי אין ולו יש, וכן הלאה. אני המסכן. האדם קודם כל מצדיק תמיד את עצמו, בלי להצדיק את עצמו הוא לא מסוגל לעשות פעולה, כי יש בו את האני שלו, האגו. היסוד של האגו הוא שאני שומר על האני.

ובבושה אתה הורס את האני, אתה הורס את היסוד של האדם. אתה אומר שהוא בעצמו לא שווה כלום, חבל שהוא קיים. בזה אתה מוחק אותו, כאילו מוציא אותו מתוך הקשר עם כולם, כמו שאתה אומר, חברים, הוא המזיק בינינו. מה אנחנו עושים עם מזיקים? מרססים עליהם משהו והם מתים. אתה הורס את יסודו של האדם, ובשבילו עדיף לא להיות קיים, אם לא היה מלכתחילה קיים. וזה פחות ממה שעכשיו אתה עושה. כי הוא הרגיש את עצמו כקיים, בדרך נכונה, ויש לו מקום בחברה, יש לו דעה, יש לו יסוד, הוא תופס נפח כלשהו. הוא תלוי באחרים, וכולם תלויים בו, ואתה מחקת לגמרי את המעמד שלו. אף אחד לא יכול להסכים אם אמירה כזאת. זה דבר אחד.

דבר שני, אתה מזמין ממנו מיד לקום ולהכחיש, כמה שתגיד כל מיני דברים, זה ברור. הוא עכשיו יחפש את כל התירוצים רק כדי להצדיק את עצמו, כי בלי זה הוא חייב להרוג את עצמו, פשוט מיד להעלם מהמציאות. אז אתה לא משאיר לאדם שום דבר, אתה לא מתקן. אתה הרסת אותו, הרגת אותו בעיני אחרים. זה שאתה מצביע עליו שהוא עושה נזק לחברה, זאת אומרת, שעכשיו הוא נעשה כמקור של כל הצרות והרעות שמתגלות בכל אחד. אתה אומר שהוא המזיק.

אתה אומר בין המילים, ואת זה אנחנו לא מבינים, אתה חולה, אתה הפסדת בבורסה, אתה קיבלת מכה ועוד, יודע למה? בגללו, הוא המזיק. מה שאתה אומר בסך הכל זה שהאדם הזה לא טוב לחברה שלנו, אנחנו סובלים ממנו. למרות שאתה מבטא דברים בכיוון מסוים, מאוד צר, כל אחד מפרש את זה לכיוון שלו. כי כל אחד מרגיש את עצמו ניזוק במשהו מהחיים, ויפרש שזה בא כתוצאה ממנו, שהוא הגורם.

אתה מעורר שנאה כללית לאדם מסוים, במקום לעורר אהבה וחיבור. אתה נותן בזה דוגמה להתייחסות לאחר בצורה ישירה, ולא לתיקון אלא להרס. כי זה לא גורם לתיקון, זה גורם להתפרצות שנאה בין כולם. אם אתה רוצה לעשות את זה באיזו משפחה, בחברה קטנה, כדי להדגים משהו, זה כמו במעבדה, זה משהו אחר. בזה אתה בא לפתוח את הפצע. אבל זה אפשרי רק בתנאי שיש לך הכנה, שיש לך שם תנאים לעשות את זה, כדי לגלות את הרע ואחר כך לתקן, יש לך כוח. אבל סתם בחברה, כלפי בן אדם, אסור לעשות זאת, זה לא גורם לתיקון אף פעם.

אורן: אם קרה ומישהו בייש מישהו. מה זה הרגש שהתעורר באדם שאותו ביישו? לצורך העניין, אני ביישתי את ניצה בפני הציבור. ועכשיו ניצה מרגישה את הבושה.

ניצה: אני אתאר את הבושה, הרגשתי שיש כמה עומקים. כשאתה פוגע בי, אני מרגישה כנטולת הערכה, כלומר לא צריך אותי בכלל. ברמה הראשונה אני מרגישה שאין בי ערך, אני לא שווה כלום, אני לא נחוצה בכלל, ואז אין לי מקום בכלל, וברמה השנייה, יותר עמוקה, הרגשתי לא רק שאינני נחוצה ואין לי מקום, אלא אני מזיקה לכל שאר המערכת.

אדם עושה חשבון עמוק, וגם מעל הזמן. גם אם הוא ימות, "מה יחשבו עלי, יצטערו עלי או ההפך", יגידו " יופי, ברוך ה', זהו הלך", או ההפך. אדם עושה כאלה חשבונות לנצח, כי הוא מרגיש שקימת בו איזו נקודה נצחית. מאוד חשוב לנו מה יחשבו עלינו, הילדים, הקרובים ובכלל. אנחנו מאוד קשורים לכולם, ובתת ההכרה אנחנו עושים חשבונות לא פשוטים, על פני השטח, מהיום למחר, אנחנו בסופו של דבר מרגישים את השייכות שלנו ליקום, לכן צריכים להתחשב בזה. התרבות המקורית שלנו נותנת לנו פתרון פשוט כנגד זה, "אסור לבייש חברו בפני הרבים", ולא בפני הרבים גם אסור? לא לבייש, גם לא לבד. תראה לו אהבה, תשבור אותו אם אתה רוצה, אבל באהבה. כששוברים באהבה זה ההפך. זאת אומרת, תעזור לו ולעצמך להתעלות מעל כל הנתונים.

היסוד של הגישה הוא מערכתי. בהבנה שהאדם לא אשם במצבו, שהוא תוצאה של הסביבה. אין לו שום בחירה חופשית, אלא רק בסביבה, ואותה אנחנו צריכים לעזור לבנות כלפי כל אחד, וכל אחד מאיתנו הוא תוצאה של ההשפעה הסביבתית. זה יחזיק אותו ברמה המוסרית שאנחנו נבנה. זה כמו עם ילד, אני קובע מה יקרה לו ואיך הוא יהיה, אם אני בוחר בשבילו את הסביבה שבה הוא גדל.

ניצה: איזה נזק נגרם למערכת במקרה שאדם פוגע בי, בעלבון הוא בעצם מחק אותי? למה יש בזה כזה נזק חמור למערכת? בזה שהוא מחק אותי עכשיו?

כי בזה הוא לא נותן לך אפשרות להתנהג עכשיו נכון, להכיר באותה הזדמנות שמתגלה ברשת. אנחנו צריכים להבין שאין מקרה, זו רשת אינטגרלית, יש לה חוקים, יש לה את החוק הכללי, כל הזמן להביא את עצמה לצורה יותר אחידה. בעצם הוא חותך בזה את הקשרים, ואם זה קורה בפני הרבים, אז זו בכלל בעיה גדולה, ואפילו בארבע עיניים, מה שנקרא. הוא הולך נגד התיקון, הוא הולך נגד התפתחות המערכת לקראת התיקון שלה. כולנו, בסופו של דבר צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד.

אנחנו רואים שכך זה מתגלה עכשיו יותר בעולם, מיום ליום. התלות שלנו מתגלה בינתיים בצורה שלילית, אבל זה על מנת שאנחנו נגלה שאין ברירה, שחייבים להתחבר בצורה חיובית כזאת בנינו. אנחנו לא יכולים לחתוך את הקשר, אנחנו לא יכולים להתרחק זה מזה, אין לאן. אלא מאין ברירה, כמו שמשפחה צמודה, שכולה נמצאת באיזו דירה קטנה, אז אין ברירה, בדרך כלל חייבים למצוא אילו חוקי התנהגות חדשים.

אורן: הייתי רוצה רגע שנתבונן עכשיו על האדם שנעלב. עכשיו התבוננו על זה שהעליבו אותו, בוא נתבונן עכשיו עלי. נאמר שאני העלבתי את ניצה. מה קורה איתי? אני גם חלק מהחברה.

אתה גרמת. ניצה לא עשתה כאן כלום, היא תוצאה מהסביבה שלא חינכה אותה. אז אתה לא פגעת בה, אתה פגעת רק באותה המערכת שלא טיפלה בה, וזו עובדה.

אורן: ואני באתי וביישתי אותה, על משהו כזה. מה האפקט וההשפעה של זה עלי?

     אתה נעשית עכשיו האלמנט המזיק שבחברה. לא עשית תיקון הקשר, לפחות נשארת שותק, וגם זה לא בסדר, כי כתוב על הרגשת שנאה בלב האדם, שגם זה אסור.

אורן: לא תשנא את אחיך בלבבך.

     כן, יופי. אבל אתה גרמת בפועל להתפרצות השנאה, ואם זה גם ברבים, זה לא רק שאתה מכניס רעל במערכת והם לא יודעים, אלא אתה עושה את זה במחשבה, בכוח, ביחס. המערכת הזאת לא קיימת לפי המילים שלנו, היא קיימת מהקשרים הפנימיים בין כל בני האדם. זה מה שאנחנו מגלים, חושבים כאן על משהו, ופתאום בקצה השני גם חושבים על זה. רוצים כאן, גם שם רוצים, הקשר הוא פנימי, זה כמו שורשים מתחת לאדמה, שכולם קשורים זה לזה. אז אתה בזה נעשה לחלק האקטיבי הרע, ההורס את הקשרים שבסביבה, שפועל לחורבן. והיא דווקא לא. היא תוצאה ממערכת שלא השפיעה עליה בצורה טובה. יכול להיות שהיא באמת עשתה משהו שנראה לך רע ולה לא, כי היא לא קיבלה חינוך נכון וכולי.

אורן: תהיה לזה השפעה עלי, יהיה פידבק מהמערכת?

אם אתה נמצא במערכת ואתה החלק המזיק, אז כל המערכת כבר לא יכולה להשפיע עליך דברים טובים. זה אולי לא נראה לך מהיום למחר. אם היה נראה, אז אתה היית מתקיים בדרגה כמו דומם צומח וחי, הם מרגישים מיד "רע לי", "טוב לי" להתקיים כך, או לעשות כך. לאדם יש בחירה חופשית, האדם יכול להזיק ולא להרגיש שהוא מזיק, לא להרגיש את התגובה השלילית מיד. החיות מיד מרגישות תגובה שלילית, לכן הן יכולות לבחור כל מיני דברים, כאן צונאמי אני בורח, כאן צמח טוב אני אוכל, לא כדאי לי לשתות מהמים האלה, הן מיד מרגישות את זה. בעל חיים מסתכל על הסביבה שלו, והוא בדיוק יודע, מחשב תמיד איפה הוא צריך להיות כדי לשמור על עצמו, עוד מעט קור, עוד מעט חום, וכולי. בעלי החיים כל הזמן נמצאים בתגובה ישירה, ואנחנו לא, למה? כדי להתקשר בנינו למרות האגו שלנו במערכת האחידה.

אורן: אתה אומר שבגלל שזו מערכת, ברור שיש פידבק שלילי. אם ביישתי אותה, ברור שיש פידבק שלילי, כי זו מערכת והיא מרגישה הכל, אבל זה פידבק כזה שאתה לא מזהה אותו.

 הוא מטושטש.

אורן: אבל הוא קיים.

הוא קיים כחוק ברזל. לא רק קיים, בטוח מתקיים ומיד, רק כלפיך הוא לא מתגלה. למה? כדי לתת לך בחירה חופשית. וכך כל אחד מאיתנו נמצא באיזה רווח של בחירה חופשית ולכן כולנו סובלים.

אורן: בוא נחזור עכשיו לאותו משפט שמתחיל להישמע לי אחרת. החכמים אומרים, "עדיף שאדם יפיל את עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים".

יותר טוב זה למות, לא להיות קיים באותו רגע, במובן שאתה לא עושה שום דבר במערכת, ממש. זה עדיף מלגרום בה נזק, כי הנזק חוזר אליך כפול מכל המערכת, אתה מבין במה אתה ניזוק? במקום להרגיש את החיים כחיי גן עדן, אתה מרגיש בסופו של דבר אומלל וממש נמצא בפחד, כמו איזה שפן קטן תחת איזה שיח.

אורן: עד כה בררנו מה קורה עם זה שביישו אותו, מה קורה עם זה שבייש. אמרת שזאת מערכת, אז הכל קיים, הכל נשמר, הכנסת משהו שלילי, וזה כמו ברזל שבא עליך.

וזה לא רק במילים, גם במחשבה וברצון, במעשה, זה בכל דבר. אני לא צריך לדבר איתה, אני יכול לעשות משהו , מספיק. אני יכול להגיד למישהו.

אורן: עכשיו באו נלך קדימה. אחרי שהבנו את החוק הזה, זה חוק רשת, מערכתי.

כן. רק מתוך זה שאנחנו קשורים זה לזה. זה מה שמחייב אותנו. זה נקרא, הטבע מחייב אותנו.

אורן: עכשיו בוא נלך לרמה הפרקטית, אחרי שהסברנו את החוק ומה ההשלכות שלו על כל אחד מהצדדים ועל החברה בכלל.  אם, כמו שאתה אומר, זה ממש ברזל, איך אני יודע מה יגרום לך בושה? איך אני יודע לשמור את החוק הזה ברמה הפרקטית? איך אני תופס את עצמי, אורן תזהר אתה עומד לבייש אותו?

   אם אתה שואל אותי שאני השלישי, אני לא בא אליך בטענה.

אורן:  אני מבייש את ניצה ואתה מיצג בשבילי את הציבור.

היא עשתה משהו, ואתה קם כנגד זה.

אורן: אני עוד לא קם, לא תמיד אני יודע לזהות שאני עומד לבייש מישהו.

אתה לא יכול לזהות.

אורן: אז מה אני צריך לעשות?

    סביבה. צריכים גם סביבך לעשות מין סביבה שתחזיק אותך, תעלה אותך למצב שאתה תתחיל להבחין מה טוב ומה רע.

אורן: אתה אומר שחסרה לי רגישות?

מלכתחילה יש לך רק יצר רע. "בראתי יצר רע", חוץ מהאגו אין לך כלום. גם לה.

אורן: שמתוכו מה? אני שמח לבייש מישהו?

בטח, וגם היא. כי אתה מרגיש מכך שאתה גדול יותר, אם אתה מבייש אותה, אז אתה יותר טוב. אתה מרגיש ש"אני קיים, אני בסדר, אני גדול, אני אציל, אני, ואני, ואני".

אורן: זה כאילו שאני מנמיך אותה, אז אני עולה, כמו בנדנדה?

    בטח.  איך אתה יכול לעצור את עצמך מזה?

אורן: עוד לפני להיעצר, איך אני מזהה שהפעולה שאני עומד לעשות, תבייש אותה? לפעמים אני יכול לומר משהו, לא בכוונה לבייש אותה ובפועל היא כן התביישה ואז עולים האש והברזל שתיארת קודם, אם  אני מבין נכון, אתה אומר שאין לך כל כך רגישות.

כן.

אורן: אז בגלל שאין לי רגישות, אני יכול להביא על עצמי נזק.

כך אנחנו עושים כל הזמן.

אורן: אז זאת השאלה, איך אני אדע לפני?

אני רגיש לדברים האלו כלפי עצמי, אבל לא רגיש כלפי אחרים. לא באותה מידה שאני מרגיש ממילה כלשהי שאני אומר למישהו, למשל טיפשון, או משהו כזה, אבל אם יגידו לי, זה ניכנס, זה חודר עמוק מאד, ובלי להתייחס לשני אני לא כל כך מרגיש שאני ניכנס עמוק.

אורן: זאת בדיוק השאלה, איך אתה תדע?

אני צריך לקבל רגישות, התפתחות פנימית, ולפני כן, אין מה לדרוש ממני, לכן אנחנו לא באים בטענה לאף אחד, אנחנו באים בטענה כלפי כולם. אני אומר חברים, אחים, עם ישראל, אנחנו צריכים להקים מערכת שתטפל בנו, אנחנו צריכים להקים מערכת חינוך.

אורן: שתגביר את הרגישות?

שתגביר את הרגישות, לדעת מה בלב חברו, איך אני צריך להתייחס לכל אחד, איך כולם צריכים להתייחס לכולם, שאנחנו נהייה כמשפחה אחת, האהובים, כל ישראל חברים, בערבות הדדית, כאן המילה ערבות היא המפתח, וכל אחד ערב לכולם. אני לא חושב על עצמי, כי אני מתפעל מהסביבה, אני דואג רק לסביבה, כי בטוח שאני אהיה מושפע ממנה.

אף אחד לא חושב על עצמו, אף אחד לא חושב ספציפית על אף אחד, בצורה מסוימת על מישהו, אנחנו חושבים רק על הסביבה, מה משפיע עלינו, איך אנחנו נגיע למצב שאני אהיה מושפע מסביבה נכונה שמעלה אותי, מהבוקר עד הלילה, ומלילה עד הבוקר, כל הזמן. שאני לא אקרא בעיתונות, כמו שסיפרת, במדור הרכילות, או משקרים שמספרים וכדומה, אין דבר כזה. ממה יש להנות?

אני כל הזמן אראה דוגמה איך להתייחס לזולת בצורה יפה. ובנוסף לכך, שאני אראה מהסביבה הזאת, לא רק דוגמה, אלא השפעה שכולם אוהבים אותי, כולם רוצים את טובתי, כולם נותנים לי דוגמה איך להתייחס לכולם. ואז אני כמו תינוק, כמו ילד קטן, לומד את זה בלי שום מאמץ. זה משפיע עלי, משפיע וזהו, אני לא יכול לעשות שום דבר, משפיע. הכל תלוי בסביבה.

אורן: אם הסביבה בישראל, החברה הישראלית, תיקח את עצמה בידיים, ותיכנס לתהליך הזה, נאמר שעשינו תהליכים חברתיים חינוכיים והרגישות הכללית עלתה, וגם בי, כפרט בתוך החברה, הרגישות שלי עלתה, ועכשיו אני חוזר אל אותה ניצה ואלי, אז מה אני ארגיש?

אתה פועל מתוך איך שהמערכת מחזיקה אותך, כמו שיש מעליך מגנט ואתה, כחתיכת ברזל והמגנט מחזיק אותך באוויר, ואתה מתנהג כבר מהמקום הזה, שאתה כבר מעל הקרקע, מעל האגו שלך. אתה לא חושב, אתה לא עושה חשבון, החברה מחזיקה אותך כבר ברמה אחרת לגמרי, אותך, אותי, את כולם.

אורן: מה זה אומר על האפשרות שלי אחרי שכך התרוממתי, שהרמה החברתית הכללית עלתה וגם אני עליתי, זה כמו שמרימים את מפלס המים בבריכה אז אם אני צף, אז אני צף יותר גבוה?

נכון.

אורן: עכשיו צפתי יותר גבוה, האם זה מקנה לי יכולת להרגיש את מה שניצה תרגיש בעוד רגע, למה שהיום אין לי רגישות אליו? מה זה נקרא שהרגישות שלי עולה ביחס אליה?

אתם מרגישים מה בליבו של כל אחד. מה הן המחשבות של כל אחד, מה הרצונות של כל אחד. הרשת מתחילה להיות יותר ויותר ברורה. הקשר, כולם מתחברים כאיש אחד בלב אחד. מתחילים להבין כמו במשפחה. מרגישים יותר ממה שמרגישים אנשים זרים, אנחנו מרגישים את כולם כמשפחה אחת. אותן מחשבות, אותם הרצונות, אותו היחס. לא שהאחד מתנגד לשני, אלא הכל זורם בתוך הקשר בינינו. זה דבר אחד, קודם כל.

ובנוסף לכך, אנחנו צריכים לעבוד כל הזמן על לעלות. ומה קורה עכשיו במשבר הכללי? מתגלה הרשת ואנחנו מנוגדים. זאת אומרת, גילוי הרשת, שכל הזמן מתגלה יותר ויותר, היא לרעתנו. כי אנחנו לא רוצים להיות קשורים זה לזה והרשת מגלה שאנחנו יותר קשורים. כאילו אתה חי באיזו דירה גדולה עם עוד הרבה אנשים זרים ופתאום הקירות מתחילים לצמצם את המרווח הזה, את החלל הפנימי. ואז אתם יותר תלויים זה בזה.

ואז צריך לעשות חשבון, כאן אני אוכל, כאן אני יושב, כאן אני ישן, וכך גם האחרים, יש יותר ויותר בעיות. זה מה שאנחנו מרגישים היום בעולם. כי התלות ההדדית מתגברת בתוך הרשת. אם אנחנו מעלים את עצמנו לקשר יפה, לאהבה, לחיבור, אז למרות שהרשת הזאת רוצה להצמיד בינינו, אנחנו מוכנים לזה, אנחנו לא מרגישים בזה רע, אנחנו מרגישים בזה טוב. הרשת הזאת תומכת בחיבור שלנו במקום להיות נגד הרצון האגואיסטי הפנימי שלנו. ואז אנחנו, מה שנקרא, מתקדמים בדרך טובה, להיות כאיש אחד בלב אחד. אנחנו וכל האנושות חייבים להגיע לזה, בין שרוצים לבין שלא רוצים. ואז אנחנו לא מזמינים עלינו מכות, אנחנו לא נמצאים תחת מכבש ההתפתחות. אנחנו הולכים קדימה עם הטבע בהרמוניה בצורה הדדית, יפה. אנחנו מסכימים עם התוכנה הזאת שפועלת עלינו, כי אנחנו נמצאים בתוך התוכנה, אנחנו נמצאים במטריצה הזאת.

ניצה: האם הסביבה שאמרת, שאנחנו בונים סביבנו, יכולה לעשות שימוש בבושה הטבעית שיש בכל אדם, כחלק מהיסוד שלו, ולהפוך אותה לכלי חינוכי דווקא, האם יש אפשרות להפוך דווקא את הרגש הזה שיש באדם לאיזה כלי כדי לחנך אותו?

יותר טוב לתת דוגמה טובה. יותר מועיל. כי ברגע שאדם מרגיש יחס שלילי, במיוחד שמעוררים בו בושה, הוא נסגר. הוא רוצה לברוח, לא להיות עם מקור הבושה, נניח איתך או איתו, ולהתרחק כמה שיותר, לחתוך את כל הקשרים, לבודד את עצמו אפילו להיעלם מהמקום. בזה אין שום ערך חינוכי. זאת אומרת, מה שיכול להיות בחינוך הנכון, זה רק יחס טוב, אהבה ודוגמה בלבד. זה מה שפועל. ודוגמה, החברה צריכה לתת.

החברה צריכה לשחק ביחס יפה, למרות שהוא עדיין לא קיים, בכל מיני צורות יפות בין אדם לחברו. זה משחק, וממנו אנחנו לומדים. אנחנו רואים איך זה פועל מהטלוויזיה, מכל דבר אחר, מישהו משחק במשהו, אני לוקח את זה כדוגמה. ולא חשוב עד כמה שהוא צודק או לא צודק, עד כמה שהדוגמאות הן יפות או רעות, אני בכל זאת מתפעל מהן.

לכן אין דבר כזה שאני אראה איזו דוגמה ניטרלית. אין אירוע, הכי טיפשי, הכי לא משמעותי, שאני שומע, רואה, ומרגיש שיעבור לידי סתם, שאני לא אתפעל ממנו. אני תמיד צריך להיות בסביבה שמשפיעה עליי כל הזמן דוגמאות טובות, בכל מיני אופנים, שירים, הצגות, יחסים בין בני אדם, בודאי שתוכניות ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט. אנחנו חייבים לעשות את זה כדי להציל את עצמנו.

אורן: בעניין דוגמה, נניח שביישתי את ניצה, ואני מודע לזה, ואני רוצה עכשיו לתקן את המצב הזה. מה אני צריך לעשות?

לא להתייחס לשום דבר ממה שהיה קודם. פשוט להתייחס בידידות, באהבה וזהו.

אורן: אני ביישתי אותה, והיא כולה פגועה. אני רוצה לתקן את זה, אז מה אני עושה?

מה שאנחנו דברנו עכשיו. מה תעשה?  אתה יכול לבוא אליה ולהגיד ולהסביר לה כל מה שדברנו עכשיו, השאלה, אם היא תוכל לשמוע ממך את זה?

אורן: זאת בדיוק השאלה. זה בדיוק הקושי. בפועל אני ביישתי אותה, היא כולה פגועה, שבורה, בפנים. מה אני עושה?

זה תלוי מה בדיוק אופן היחסים ביניכם. אבל הכי טוב דרך הסביבה, דרך האחרים. להשתדל לגרום לזה שאתם תתקרבו זה לזה.  אבל אתה לא יכול בצורה ישירה אולי, כי היא לא מסוגלת להיות איתך בקשר, היא לא יכולה לעלות. אז בינתיים אנחנו צריכים לעשות כאלה הכנות בך ובה, שאתם תוכלו להיות באותה רמה ולהיכנס יותר לקשר. כאן החברה צריכה לעשות איזה איזון ביניכם. אז אתה צריך לבקש מכמה חברים, חברות שלה, שיטפלו בזה.

ניצה: במציאות, ביום יום למשל, אם הוא היה פוגע בי ברבים, אז אני הייתי מצפה ממנו שהוא יתנצל ויבקש סליחה גם ברבים. זה תופס?

ומה הלאה?  נגיד, ומה יש בזה?  האגו שלך נרגע.

ניצה: נרגע.

נרגע. כן.

ניצה: הוא עכשיו התנצל.

כן, פיצוי מלא. מה הלאה מזה? מה יקרה? את בזה רק הגדלת את האגו שלך.

ניצה: הבושה עברה אליו.

כן, ומה קורה הלאה?

ניצה: הנזק עבר אליו כביכול.

אנחנו לא צריכים לשחק עם האגו שלנו, כי בזה הוא כאילו מעלה אותך. זה מה שמקובל ברחוב, שהתנצלות, זה פיצוי.

ניצה: נכון. התנצלות פומבית.

זה הכל שטות. זה לא מתקן את היחסים ממש, אלא רק מגדיל את האגו.  לתקן יחסים זה נקרא לעלות לרמת הקשר, לאהבה בינינו. שנבין למה אנחנו עשינו את הדברים האלה קודם, מי גרם למה שהיה, לכל התקלה הזו בינינו? התקלה התרחשה מפני שאנחנו לא קבלנו הכנה נכונה מהסביבה. אף אחד כאן, בעצם לא אשם. זו תוצאה מהמשבר הכללי, מכללות הסביבה, שכך היא מתנהגת ולא נותנת לנו אפשרות להבין באיזה קשר אנחנו צריכים להיות. מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו, זה לבנות סביבה כזאת שהקשר בינינו יהיה טוב. לכן אני אומר לאורן, זה כמו שהוא אומר מה לעשות.

אורן: כן. אם אני ביישתי אותה?

תפנה לסביבה.

אורן: ומה אני מבקש קונקרטית? אני פגעתי בה, אתה אומר לי תפנה למכרים, מכרות. מה אני מבקש קונקרטית?

סדנה. לשבת יחד עם מי שנכח, ואתה יחד איתה.

אורן: ומה עושים?

ובוא נברר יחד, למה אנחנו כאלה? זה לא רק אני. מחר זה יכול לקרות בין אחרים ולא בין ניצה לאורן, אז למה זה קורה? זה מפני שהחברה שלנו, כל המכרים האלו, כולנו יחד לא מספיק מאוחדים, לא מספיק נותנים דוגמה טובה, לא מספיק לומדים איזו מערכת יחסים צריכה להיות בינינו וזו הבעיה.

ניצה: זאת אומרת שבסדנה אנחנו נדבר על למה זה קרה, למה אירוע כזה התרחש?

לא לשאול למה בינינו, אלא בצורה אובייקטיבית, למה התופעה הזו, קורית בין בני אדם, איך אנחנו יכולים להתעלות מעל זה, מה אנחנו יכולים ללמוד מזה לטובתנו. כל מה שעבר, חלף, נכון. בואו נלמד מזה, ניקח את זה לעלייה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ואז אנחנו בונים בזה, מחזיקים בזה, ומחזקים בזה את הסביבה היפה, הטובה, שהיא מעלה אותנו מעל הפשעים האלו.

אורן: הפוך אני אשאל. מה ניצה צריכה לעשות אם אני ביישתי אותה?

אתם צריכים להתעלות מעל כל המקרה הזה. אתה ביישת את ניצה בגלל שאתה לא קבלת חינוך נכון. לפני זה גם היא עשתה מעשה לא בסדר, לכן אתה ביישת אותה, גם מפני שהיא לא קבלה חינוך נכון. עכשיו אתם דואגים לחינוך הדדי, לחינוך של כולם. שהוא יעלה את כולם. גם אותכם ובזכותכם את כל הסביבה. כך כל החברה מרוויחה.

אורן: אבל יש הבדל ביני לבין ניצה כי אני פגעתי בה והיא המרוסקת, היא הפגועה.

לא, היא לא תרגיש את עצמה פגועה אחרי שאתם תבררו את הכל.

אורן: אחרי, כנראה שהדברים יתקנו. אבל אני שואל על לפני כן, אם עכשיו אני מחליף תפקידים ואני הופך להיות זה שפגעו בו, אני מרוסק עכשיו.

נכון.

אורן: אמרת קודם שאני מעדיף לא להיות במציאות, אם באמת פגעו בי.

רק על ידי עליה מעל לזה.

אורן: אז מה אני עכשיו צריך לעשות? אני לא מחכה לה שהיא תתקן את המצב. אני רוצה בעצמי לקחת את זה קדימה, לצאת מהמצב הזה. עכשיו אני במצב הרוס, פגעו בי, ניצה פגעה בי. תן לי עצה איך אני משקם את עצמי?

קורא לסביבה.

אורן: ומה אומר לה?

שקרה כך וכך. אתה רוצה לברר את המצב, מה לעשות כאן. עכשיו אתה נמצא בפגיעה כזאת שאתה לא מסוגל להתנהג נכון. או שאתה הורג אותה, או שאתה לא יודע מה לעשות. אתה לא שולט במה שקורה. החברה חייבת לדעת מה קורה, אסור להחזיק את זה בפנים, ואז על ידי זה שאתם מעלים את החברה ואת עצמכם, אתם כולכם מרוויחים. רק על ידי זה בונים סביבה טובה.

אורן: הזמן שלנו נגמר, הייתי רוצה בכל זאת שתסכם בכמה משפטים. מה קורה אם אנחנו מקושרים ויש בינינו רשת כזאת שמחברת בין כולנו?

אז אנחנו אף פעם לא בורחים מתוך הרשת. כל התיקונים נעשים בה. כל התיקונים על ידה. אני לא מדבר עליי ועל מישהו בצורה אישית, אלא רק מערכתית. אנחנו כולנו קשורים יחד, אין מצב שאני עושה נזק למישהו ומישהו לי בחזרה, אלא כל הרשת חייבת להיות כאן מונחת בכל החשבון. אין ברירה.

לכן, לפחות אחד מהצדדים או מישהו ששומע ורואה מהצד או בכלל, שאנחנו מדי פעם מתקשרים ונמצאים יחד ודנים על הדברים האלה, הדאגה צריכה להיות כל הזמן על הסביבה, זה המקור היחיד שיוציא אותנו מכל הרע.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו. בואו ביחד נמלא מים בבריכה ונצוף למעלה לחיים חדשים, חיים מחוברים, שיהיה לנו טוב. עד הפעם הבאה, כל טוב ולהתראות.

יחסים מתוקנים: לא לשקר ולא לרמות

לא יעזור לכתוב אינסוף חוקים לגבי איך צריך להתנהג בכל רגע. אלא צריך לתקן את הלב

 -        שיהיו פיו ולבו שווים, זה העיקר. אם היחס לשני הוא ישר, הכול ייצא בסדר

-        ילדים קטנים משקרים מגיל צעיר כי הם מושפעים מאיתנו ברשת. סופגים גלים

-        שקרים גורמים לעיוותים בהתקשרויות שמתרחשות בתוך הרשת, בתוך המערכת

-        מטרת הרשת היא להביא את כולנו להיות כאחד. הרשת סוגרת עלינו, שנתחבר

-        גם הורים לעיתים משקרים לילדים, אבל מתוך כוונה להיטיב להם

-        במקרה של "פיקוח נפש", סכנה, אפשר לשקר כדי להציל אדם. כשאין זמן לחינוך

 אפשר לחיות בלי לשקר? כשיש אהבה, אין צורך לשקר

 -         רשת הקשר דורשת אמת

-        כשרוצים להיכלל זה בזה, להתחבר, צריכים להכיר זה את זה באמת. לא בשקר

-        סדנת אמת ושקר: מהי מידת השקר בנו, ואיך בונים יחס טוב ואמיתי

-        "האחד באפריל" - יום השקר

-        מתיחות בטלוויזיה. אפשר להשתמש בזה באופן חינוכי. להראות הרע שבטבענו. דוגמה: מספר למישהו משהו שקרי על אחר. מצלמים את התגובה, דנים על זה

 אדם שעושה מניפולציות על אחרים, מזמין על עצמו תגובה שלילית מהמערכת

 -        חברה ישראלית חדשה היא חברה שבה כל פרט מסתכל מערכתית, משפחתית

-        בחברה כזו, כשמשקרים למישהו הוא לא נפגע, כי הוא רואה את המערכת

אורן: תודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

אנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן איך לבנות את החיים שלנו טוב יותר, איך ליצור בינינו חיים חדשים, איך ליצור כאן בישראל, חברה שבה כולנו נרגיש כמו במשפחה אחת.

כשנרגיש כמו במשפחה אחת יהיה לנו חם, יהיה לנו טוב, יהיה בינינו קשר, נקום עם אור גדול בעיניים, וזה מה שאנחנו רוצים. ואת מטרת העל הזאת אנחנו מנסים לפרוט לפרוטות בכל דיון, ולהתמקד בהיבט מסוים של אחד מהכללים של איך מתנהגים במשפחה. איך מתנהגים בחברה שבה כולנו מרגישים מקושרים, כמו ברשת אחת גדולה, שכל אחד הוא תא בתוכה, וכולנו ביחד מהווים משפחה אחת גדולה. בכל דיון בעצם אנחנו מתמקדים באחד מהכללים של חוקי הרשת, חוקי החיים החדשים, ומנסים להרגיש אותו כדי שנוכל לבנות אותו כאן בפועל בישראל, ולזכות סוף סוף לטוב, לאושר חדש.

ניצה: היום אנחנו הולכים לדבר על שקר, על רמאות. ואולי קודם נקריא כמה דברים מהמקורות ואז נמשיך.

"לא להונות את הזולת בדברים ולא לצערו בדברים. "לא תונו איש את עמיתו". "יהא תמיד פיו וליבו שווים". "לא יבקש מחברו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל, לא ייתן לו מתנה כשהוא יודע שלא יקבל, וכן כל היוצא בזה, שהוא אחד בפה ואחד בלב. ואין כוונתו שלְמה שאסור, אלא יהא תמיד פיו וליבו שווים, וינהג בשפת אמת ורוח נכון ולב טהור".

זה מאד יפה, אבל כשאנחנו מסתכלים היום על החברה שלנו, על עצמנו, לכל אחד  מאתנו יש פער עצום בין מה שנראה מאוד יפה, לבין הצורה שבה אנחנו חיים. הנושא של השקר והרמאות, בכל מיני מידות, הוא משהו שממש הפך לנורמה חברתית, הוא מאוד מקובל בחברה. וחלק מהתופעות האלה אפילו לא נחשבות לשקר, יש "שקרים לבנים", אנחנו "מעגלים פינות", לא אומרים את כל האמת, מספרים רק חצי מהאמת. זאת אומרת, אלה תופעות שקיימות בחברה ואף אחד אפילו לא מתרגש מזה יותר מדי. למה אנחנו משקרים בכלל? מאיפה בא הצורך הזה?

קודם כל, גם אם ננסה לכתוב תקנון של חוקי התנהגות בחברה,  כל הנייר שבעולם לא יספיק כדי לכתוב את כל התנאים והמקרים, המנהגים וצורות ההתנהגות. אין לזה חוקים, כי בכל רגע ובכל סיטואציה חדשה, ובין כל אחד ואחד, יש עשרות אלפי מקרים למה שאפשר לעשות.

ולכן אם אנחנו מעבירים את זה במילים, כמו הפסוקים שהקראת עכשיו, אני לא זוכר משם אף מילה. אני רק יודע שמי שכתב את זה היה אולי חכם גדול, פסיכולוג טוב, אבל שזה לא בשבילי.

אני לא יכול ללכת כשבידי ספר של חוקים להתנהגות יפה וטובה, וכל הזמן לבדוק איך אני צריך להתייחס לזולת, ולפני שאני פותח את הפה, או מסתכל עלייך, או אפילו מתחיל לחשוב לכיוון שלך, אני צריך קודם כל למצוא את הסעיפים ותתי הסעיפים על כך. זה לא עובד בצורה כזאת. לכן אנחנו צריכים לדאוג שהדברים האלה יהיו אצלנו בצורה טבעית, ואז אנחנו לא נצטרך לפרט אותם ל"זה מותר, וזה אסור. ואל תיתן לו מתנה, מפני שאז הוא מקבל או לא מקבל, לכן אל תביא אותו למצבים כאלה, וגם אל תחשוב על כך". אין לזה סוף.

חכמי המוסר כתבו על כך המון דברים, ואנחנו לצערנו או לא צערנו, רואים את התוצאה, שאף אחד לא יכול להתנהג לפי כל אוסף החוקים האלה. ולא מן הסתם יש את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שאנחנו צריכים לגרום לאדם רק מחשבות טובות כלפי השני, ובכללות ליחס יפה. כמו שאני לא מתייחס רע לקרובים שלי ולילדים שלי, ולא חושב, "איך אני צריך להתנהג, כך או כך?", אלא האהבה והיחס היפה מחייבים אותי. כך גם צריך להיות כאן.

אם אני לא אהיה מתוקן בפנים, לא יעזור לי שאני אחשוב קודם, "אולי כדאי לי לעשות כך או לא, אולי להגיד זאת כך או לא, להסתכל עליו ואולי לא", וכולי. זו רק פוליטיקה, זה לא יחס מלב אל לב, ולכן זה לא מתקיים ולא יתקיים. ולכן החינוך האינטגראלי מדבר על כך שאנחנו מרימים את האדם למעלה מהאגו שלו, כך שהוא לא צריך לעשות חשבון, כי החשבונות האלה הם תמיד בתוך הרצון שלנו, "איך אני מרוויח ואיך הוא מרוויח ואיך אנחנו מתחילים".

אם אנחנו רוצים להיות מקושרים, אז אנחנו עובדים על הקשר בינינו, על הכוונות הקשר, ואז בכמה שאני מסוגל, בכמה שאני מבין כנכון, כך אני מתנהג. והשני מבין שאני מתנהג בצורה יפה.

כמו ילד קטן שמוציא את המוצץ מפיו ורוצה לתת לך אותו, האם פעם לקחת את המוצץ הזה ממנו? לא. ומבחינתו הוא נותן מכל הלב, זה כך בצורה טבעית. מפני שהוא נהנה מהמוצץ, אז הוא רוצה שהשני ייהנה גם. בצורה כזאת אנחנו צריכים להתנהג וזה הכל, ואז אין חשבונות כמו, "האם לתת לו מתנה, ואולי את המתנה הזאת הוא לא ייקח, ומתנה אחרת כן".

כמו ספר "לשון הרע", כמה שהאדם לומד, אף אחד לא יכול להשתמש בו. כי "על כל פשעים תכסה האהבה"[1], רק לזה אנחנו צריכים לדאוג, ולא לחשבון הנכון כמו בבית משפט, כדי שאצא זכאי. לכן הגישה שלנו היא דווקא הרבה יותר פשוטה, הרבה יותר מעשית, ואפשר בקלות לממש אותה, וליישם אותה. אנחנו בונים יחסים טובים בינינו, ולא עושים חשבונות, לא עם העבר ולא עם הווה. כי על פי חשבונות האלה לא יהיה מי שצודק אף פעם, וגם אם נישפט מול אלף שופטים, עדיין שום דבר לא יקרה. אנחנו כבר יודעים מה יוצא מכל זה, הם רק "חולבים" אותנו.

לכן אנחנו צריכים רק לדאוג איך להעלות כל אדם ואדם, כך שיהיה מעל האגו שלו, ואז בטוח שידע להתקשר לשני בצורה נכונה. ואם לתת מתנה, או לא לתת מתנה, הוא תמיד יידע לעשות את הדבר הנכון.

אולי כדאי שתקראי שוב את הפסוקים, התנאים והחוקים האלה, אני למדתי את כל הספרים האלה, והם ממש לא ניתנים למימוש.

ניצה: "לא תונו איש את עמיתו. יהא תמיד פיו וליבו שווים. לא יבקש מחברו שיאכל אצלו כשהוא יודע שלא יאכל, לא יתן לו מתנה כשהוא יודע שלא יקבל, וכן כל כיוצא בזה שהוא אחד בפה ואחד בלב, ואין כוונתו שלְמה אסור אלא יהא תמיד פיו וליבו שווים".

"פיו וליבו שווים", זה העיקר.

ניצה: "פי וליבו שווים, וינהג בשפת אמת ורוח נכון ולב טהור". 

אם אני מתייחס בצורה כזאת לשני, אז לא צריך לעשות חשבונות. כי החשבונות הם במקום שבו אנחנו משתמשים בפוליטיקה, בהתקשרות שהיא לא כל כך ישרה. אם "פיו וליבו שווים", אם היחס לשני הוא ישר, אז אין שום בעיה, כי כל דבר שאני עושה, אני עושה מכל הלב, בכמה שהוא טהור, לפי הדרגה שלי. נקווה שיהיה כך יותר ויותר, וכך אנחנו גם תמיד נבין האחד את השני, וגם כשהוא יתנהג אלי כמו אותו התינוק שמביא לי את המוצץ, אז אני אבין אותו, וארגיש שהוא עושה זאת מכל הלב.

ניצה: אם אתה מדבר על תינוקות, ויש מחקר מאוד מעניין שעשו דווקא על ילדים קטנים בני שנתיים ושלוש, וגילו להפתעתם הרבה שהם מתחילים לשקר אפילו עוד לפני שהם נגמלים מהחיתולים. נראה שזה נובע ממש מהטבע, זאת אומרת, כמו שאמרת קודם "אחד בפה ואחד בלב". אנחנו חושבים שתינוקות הם טהורים, שהלב שלהם עדיין טהור, ומסתבר שהם משקרים כבר מגיל מאוד צעיר, עוד לפני גיל שנתיים אפילו.

נכון. כי זה הטבע, "יצר האדם רע מנעוריו", זה ברור. אבל הבעיה היא, שהם גם קולטים זאת מאתנו, הם נמצאים באותה הרשת כמונו. למרות שהם לא יודעים לדבר, והם עדיין לא מבינים, אבל הרשת נמצאת, והם נמצאים באותו העולם יחד אתנו, וסופגים מאותם הגלים שנמצאים בינינו, שקושרים אותנו. זה כבר נמצא בהם, הם מתחילים לספוג את זה כבר מהרגע שהם מתחילים להתפתח בתוך הרחם של האם. אנחנו חושבים שאימא נותנת להם רק מזון והם גדלים, אבל לא נכון, כשהם גדלים בתוך אימא, הם סופגים ממנה את כל מה שעובר בה בראש ובלב.

אנחנו צריכים לחשוב על התיקון הכללי של החברה, ובזה הכל יהיה מתוקן. זאת אומרת, גם את העם אנחנו לא יכולים ללמד את כל הפרטים האלה "תעשה כך, ותחשוב כך, וזה לא, וזה כן", מי ילמד את זה, מי יוכל לקיים את זה לפי הסעיפים? הרי מי לומד את חוקי המדינה, חוץ מהשופטים ועורכי הדין? אולי פוליטיקאים, או מי שרוצה להשתמש בזה לטובת עצמו. אבל חוץ מהם, אף אחד, כי אי אפשר להתנהג על פיהם.

ניצה: וגם אם אתה לומד, אתה לא יכול ליישם אותם?

לא.

ניצה: אני חושבת שהמחקר הזה הוא הוכחה מאוד יפה, המחקר הזה מראה שזהו הטבע הבסיסי שלנו.

החכמים כתבו את זה נכון, הם כתבו על כך מאותו הגובה שבו הם נמצאים, אבל הם קודם הגיעו לזה, ואחר כך פרטו את זה לפרטי פרטים וכתבו. אבל לא כדי שאנחנו ניקח את הדברים האלה ולפי הפירוט הזה נתחיל לקיים ואז נעלה לגובה שלהם. אלא התיקון שלנו הוא לא בכך שסתם נקיים משפט גולמי כמו "שאסור לי לעשות כך, אז אני לא עושה. וכך מותר לי לעשות. או כך צריך לעשות, אז אני אעשה". בכך אני לא מתקן את עצמי. אני אולי אעשה איזו פעולה חיצונית שהם אומרים לי שהיא נכונה, אבל התיקון עצמו צריך להיות בלב.

כל השיטה היא איך לתקן את הלב, וזה לא תלוי בשמירת החוקים האלה בצורה חיצונית. אלא אני צריך סביבה שתחזיק אותי, שתשפיע עלי, שתיתן לי דוגמא יפה, פשוטה, איך להתנהג למעלה מהאגו שלי בכל מצב, ביחס יפה לזולת. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"[2] קודם כל, ואחר כך "ואהבת לרעך כמוך"[3].

אורן: לָמה בכלל אנשים משקרים?

כי לפי האגו שלי אני תמיד חייב להחזיק את עצמי בצורה נעלה יותר, גבוהה יותר, חזקה יותר מהאחרים. אני תמיד בודק את עצמי או שוקל את עצמי כלפי האחרים, ואז לצורך זה, אם אני צריך לשקר, אז אני משקר, או שאם יש לי צורך אחר, כמו להטות אותך מהדרך במשהו, או להפיל מישהו. אבל בזה אני עושה נתק במערכת שאני לא מרגיש.

אורן: הסברת למה אני משקר, אני משקר כדי להיות יותר מאחרים. האם זו השאיפה התמידית שלי, האם אני תמיד שואף להיות יותר מאחרים?

כן. כך זה מצד האגו שלנו.

אורן: זאת אומרת שזה הטבע שלנו. ואתה אומר שכדי להשיג את המטרה הזאת, כדי להיות יותר מניצה למשל, אני צריך לשקר לניצה, אז אני אשקר לניצה. עד כאן זה מובן. ועכשיו הוספת משהו שלא הבנתי, אמרת שברגע ששיקרתי לה, גרמתי לנתק במערכת, מה הפירוש?

מפני שכבר אין קשר נכון, כי אני משקר.

אורן: לאיזו מערכת הכנסתי נתק, ומהו בדיוק הנתק? 

אל המערכת שנמצאת בינינו. יש במערכת כל כך הרבה צינורות בינינו, אם במחשבות, ברצונות, בכוונות, בכל דבר ודבר. ואם אני העברתי לה איזה מידע שהוא לא נכון, אז היא מתחילה להתנהג לפי המידע שהעברתי, היא לוקחת בחשבון את הנתון השקרי הזה, ולפיו מתחילה להתנהג עם העולם, עם האחרים.

נאמר ששיקרתי לה לגביך, ואמרתי לה כל מיני דברים לא נכונים, היא כבר מתייחסת אליך על פי זה בצורה מסוימת, בצורה שקרית, לא נכונה ובזה קלקלתי את המערכת. אבל אני כן יכול להגיד עליך דבר טוב שאין בך למשל, כי בזה אני מרבה אהבה, והיא תתייחס אליך יותר טוב ממה שמגיע לך. אבל דווקא כך אתה תראה דוגמה יפה, לצורה שאתה צריך להתנהג, כי אז זה מכוון למגמה של תכלית הבריאה, לקראת המטרה שאליה שצריכים להגיע.

אורן: מה היא המטרה?

המטרה היא שכולנו נהיה כאחד.

אורן: ברשת?

בוודאי. הרשת הזאת כל הזמן סוגרת וסוגרת אותנו, מחייבת אותנו בטוב או ברע, להגיע לחיבור. מטרת ההתפתחות שלנו היא שאנחנו נסכים לחיבור, שנרצה להיות בחיבור, שנקיים את החיבור.

ניצה: כלומר, שקר זה בעצם סוג של איזה עיוות?

כן, עיוות במערכת.

ניצה: זה ממש כמו שאני מזרים איזה מידע לא נכון למערכת.

זה כמו במשפחה, אם אני משקר למישהו מבני משפחה, אז אני מעוות את היחסים בין כולם.

ניצה: אם ניקח את הדוגמה הכי פשוטה שיכולה לתאר את זה, נניח שמישהו נתן לי מידע לא נכון לגבי הרכב שקניתי, ושמתי בו דלק לא מתאים והרכב כבר לא נוסע יותר. זאת אומרת, הזרמת מידע לא נכון, יכול פשוט לשבש את כל המערכת.

נכון.

ניצה: וזו כביכול "התרומה" של השקר למערכת. ולכן זה בעצם עיקרון בחיים שברשת, כי שקר יוצר עיוות. מה שמעניין הוא, שאותו הצורך לשקר הוא צורך בסיסי שקיים בנו, צורך כל הזמן לעוות ולסדר כביכול את המערכת אחרת. מדוע זה כך, האם כדי שהיא תתאים לי יותר? אני מנסה להבין לַמה בעצם יש לאדם צורך לעוות כל הזמן את המערכת, למסור מידע לא נכון?

כדי להעמיד את עצמו בצורה יותר רווחית.

ניצה: כלומר, אם אני עכשיו חלק מהמערכת, אז זה עושה אותי יותר חשובה, יותר גדולה, יותר שולטת במערכת?

ודאי, כל הזמן. הכל בא מהדחף של האדם להצדיק את עצמו, לחזק את עצמו, להעלות את עצמו.

אורן: הזכרת משפחה, ואנחנו יודעים שכהורים, כסבים, סבתות, הרבה פעמים כדי לקדם את הילדים, אנחנו בהחלט משתמשים במניפולציות או שקרים קטנים.

אם זה נעשה כלפי הילדים, זה לא נקרא "שקרים", אלא אתה נותן להם דוגמאות, זה נקרא "משחק". נאמר שאני רוצה להראות לילד עד כמה שאני רציני, עד כמה שאני דואג למשהו במיוחד, אז אני משתמש בהפרזה בפעולות כלשהן כדי לתת לו דוגמה. זה לא נקרא "שקר", אולי תקרא לזה "שקר מועיל", אבל זו בעצם דוגמה, זה "משחק". בכך אני יותר מעורר בו וביחס בינינו את הקשר. לכן זה לא נקרא "שקר", אלא אני רוצה לטובתו, ונותן לו בזה דחף ויכולת להתפתחות.

אורן: האם אתה יכול להמחיש לי את זה על ידי דוגמה מעשית, כדי שאוכל להרגיש את זה?

ודאי. נאמר שאני רוצה שהילד שלי יקרא ספר, והוא לא רוצה לקרוא, הוא רוצה לשחק כדורגל.

אז אני אדאג לקחת ספר לקריאה כדי שהוא יראה אותי, ואז אבקש ממנו לבוא לשבת איתי, ואנסה לעניין אותו במה שכתוב בספר. וכך דרך כל מיני מעשים אשתדל לעניין אותו בקריאה. ודאי שאני לא עושה את זה בתום לב, אבל אני יודע שאני עושה פעולה חינוכית.

וזה בסדר, כי זה נקרא שהילדים מחנכים את הגדולים. כי בזה הילד מחייב אותי להיות גם בעצמי יותר טוב.

אורן: יש סיפור ידוע על אבא שהבן שלו היה מאוד עצלן, עם שאיפות מאוד נמוכות, והוא עבד במפעל כפועל פשוט. לבן יש ראש קטן, הוא לא רוצה כלום, לא ללמוד, ולא להתפתח. והאבא היה בצער גדול על כך שיש לבנו פוטנציאל והוא לא מממש אותו. ואז בלי לספר לבן, הוא הולך לבעל המפעל שמעסיק את הבן, ומשלם לו על מנת שיפטר את בנו. וזאת כדי שמהמצב שבו כבר לא תהיה לו את העבודה הקטנה והבטוחה הזאת, בנו יוכל ללכת ללמוד ולהתפתח.

אם אני מסתכל על הסיפור הזה עכשיו, במשקפיים של הדיון שלנו, של לא לשקר, ולא לרמות, האבא בהחלט עשה פה איזו רמייה, גם אם זה נובע ממקום טוב, ומדאגה של אב לבנו. אני מביא את זה כדוגמה נוספת, ליחסים שבין הורים לילדים. איך אתה מתייחס לאבא הזה? הרי הוא עשה משהו לטובת בנו, בזה אין ספק.

זה לא תיקון, וגם הדוגמה של האב שנותן לילד דוגמה שצריך לקרוא, אלא התיקון הוא רק דרך החברה. לעת עתה אנחנו רק מדברים על איך צריכה להיות ההתנהגות בבית לפי החוקים שניצה הביאה, אבל זה לא תיקון.

התיקון הוא על ידי כך שתהיה חברה שכל הזמן תעלה לילד שלי את החשיבות לקריאה, שאחרי שעה של משחק כדורגל היא תגיד, עכשיו בוא נלמד, בוא נצייר, בוא נעשה משהו אחר, ולא רק משחק בכדור. וכך גם לגבי העבודה. זה טוב שאתה עובד, אבל החברה צריכה גם קצת לעודד אותו להתפתח על ידי הסביבה, כי בזה הוא מפתח קשרים, בזה הוא מעלה את עצמו כלפיהם והם כלפיו. כך זה נעשה בהרמוניה, בהתאם לחוק הטבע. אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק את עצמנו, אם אנחנו  הולכים לפי חוק הטבע, וחוק הטבע הוא שכולנו נהיה קשורים "כאיש אחד בלב אחד".

אורן: האם זה המבחן, זה הסרגל שבו אני מודד אם משהו הוא שקר או אמת?

כן, זה המדד.

אורן: אם אני חוזר לכלל שנתת קודם, שהוא בדיוק אותו הכלל רק במילים אחרות, אמרת שדבר שיוצר נתק בקשרים בין אנשים הוא דבר מזיק. אני מקיש מכך שמה שיוצר חיבור בין הפרטים הוא דבר מועיל. זאת אומרת, באופן כללי אם אני משקר, אני מכניס עיוות במערכת. האם יש מצבים שבהם אני אשקר ואני לא אכניס עיוות במערכת, אלא אקרב את הרכיבים ברשת להתקרב אחד לשני?

לא רצוי להתנהג בצורה כזאת, אלא רק אם קיימת סכנה של פיקוח נפש. נניח במצב שהחברים כל כך שונאים זה את זה, שעלולים אולי להרוג אחד את השני. אז אני לא מחכה ומסדר את החברה שתתחיל להשפיע עליהם, אלא אני פועל כך מתוך לחץ, אני חייב לסלק את האיום. רק מצב של פיקוח נפש דוחה את הכל ואם לא, אני חייב לדאוג לחינוך. ובמצב של פיקוח נפש אין זמן לחינוך.

ניצה: אתה בעצם אומר שבכלל לא בטוח שיש לאורן את היכולת לשפוט אם זה נכון, או לא נכון. ולכן צריך תמיד לפנות לחברה, אלא אם כן זה מצב של פיקוח נפש.

דרך החברה זה תיקון, כי אנחנו גורמים ליתר קשר. ולא מדובר על מצב שבו שיקרתי קצת פה ושם, ואז הם מתקשרים ועושים איזו "סוּלְחַה". אלא אנחנו מדברים על הקשר בין חלקי המערכת, שהם יתחברו יחד יותר ויותר, ויחזיקו אותו. כי אנחנו כל הזמן צריכים להחזיק את עצמנו ברמה שהיא מעל האגו שלנו. האגו נשאר למטה כל הזמן, ובוער ממש כמו הר געש שעומד להתפרץ, ואנחנו כל הזמן מכסים ומכסים אותו בקשר יותר חזק בינינו, כדי שלא יתפרץ.

אבל לפעמים קורה שיש תקלה כל כך גדולה ביניכם, שממש גורמת לקצר בין חלקי המערכת. אז אני נכנס באמצע, או שחותך את הקשר הזה ואומר, "רגע חברים אני רוצה שנהיה בזה שלושה, לא רק שניים, בואו נפריד ביניכם ונעשה נתק לשבועיים כדי לחשוב קצת". שבועיים לא מתקשרים, ולא מדברים, ואחר כך נקבע פגישה וחשוב על משהו". זאת אומרת, אני כביכול לא פועל כאן לתיקון, אלא אני מנתק, אבל אני מנתק חלקים שלא יכולים להיות בקשר טוב, זו מצווה, זה מה שצריך לעשות.

וכך יש לי זמן לטפל דרך הסביבה, על ידי הסביבה בלבד. כי אותה הרשת שפועלת עלינו חייבת לקבל מאתנו פידבק, אני רואה אותה, אני רואה את כל "קורי העכביש" שנמצאים בינינו. אנחנו צריכים לדאוג לכך שהכל יהיה בהרמוניה, בהדדיות, במנוחה.

אורן: כשאתה אומר הרמוניה, הדדיות, האם זאת אומרת לפי תפיסת העולם שלך, שאנשים יכולים לחיות בלי לשקר?

בשביל מה לשקר? לצורך מה? אלא ההיפך, אם אדם אוהב את השני, לַמה הוא צריך לעשות עמו מניפולציות, הרי הוא רוצה לטובתו? אני לא רואה סיבה לזה. אילו מקרים במערכת מחייבים אותי לשקר לזולת, להשפיל אותו, להוריד אותו, לעבוד עליו? איזו סיטואציה יכולה להיות שבה כדאי לי לעשות זאת? אולי רק במקרה חריג כמו בפיקוח נפש, נניח אם הוא חולה מאד, אוב כל מיני מקרים כאלה. אבל במצב רגיל, לַמה לו? אני הרי רוצה ממנו תגובה טובה, נכונה, מהרֶגש, מהשכל, ושאנחנו נתקשר, שנהיה בהדדיות, ממש כמו מערכות שמתקשרות, ומה שיש באחת, יש גם בשנייה. ואז אנחנו נמצאים בקשר. ואם אני עושה איזה עיוות, אנחנו כבר לא נמצאים בקשר.

זו מערכת שכל הזמן מתגלה, ולכן אנחנו מרגישים את המשבר המתגבר, היא כל הזמן מתגלה יותר ויותר, ואנחנו לא תואמים לקשרים שמתגלים, לכן אנחנו רואים שאנחנו כל הזמן צונחים.

אורן: האם הקשרים שעכשיו מתגלים בינינו יותר ויותר דורשים אמת? מה הם דורשים?

הם דורשים אמת, הדדיות, חיבור, אהבה. הם דורשים התכללות זה בזה.

אורן: מה זה "התכללות"?

זה שאני נכלל במה שיש לך, ואתה נכלל במה שיש לי. איך יכולה להיות קומוניקציה, קשר, הדדיות, אם האחד לא יֵדע מהשני? אלא רק בצורה שבה הם יודעים זה את זה, הם נכנסים לקשר. כמו הקשר בין בני זוג, אם אני לא יודע מה האופי שלה, אם אני לא מכיר כמה דברים שהיא אוהבת, או שהיא שונאת וכולי, אז אני לא יכול להיות אתה בקשר הדדי. וזה מה שאנחנו רוכשים במשך הזמן. הרי מה אנחנו יודעים אחד על השני כשאנחנו מתחתנים, אבל יש לנו נכונות להכיר זה את זו במשך השנים. וכך אנחנו מתרגלים אחד לשני, וגם כאן יש את העיקרון, "על כל פשעים תכסה אהבה". האם זה אומר שאנחנו מלאכים? לא. אלא אנחנו עושים וויתורים זה כלפי זה, ועל ידי כך מתקדמים.

ניצה: מה סביבה שבאמת רוצה לחנך לדרכי אמת, צריכה ללמד את אותם האנשים שמגיעים לסדנה, או לדיון שעוסק בנושא של אמת ושקר? איך מתחילים לברר את זה, ומה הסביבה הזאת צריכה ללמד את האדם?

קודם כל יש את הכלל, "סור מרע ועשה טוב". זאת אומרת, בלי הכרת הרע אין תיקון הרע, ואין מתוכו יכולת לעשות משהו טוב. לכן הדיון צריך להיות קודם כל על השאלה, מה היא מידת השקר בנו? למה היא נמצאת בטבע שלנו? איך השקר הזה מתקיים וממש מנהל אותנו? איך אנחנו משקרים בידיעה, ושלא בידיעה? לברר את כל זה בקצרה, ולא להיכנס לדיון עמוק ולהתחיל לטעום את זה מכל הצדדים, אלא רק על מנת להבין.

וזה פחות או יותר כל הדיון על נושא השקר, ולעשות חתך ברור ומדויק, באילו מקרים השקר יכול להיות הכרחי. נניח כשאנחנו אומרים לילד, "יש דוב בחוץ", שזה שקר, אבל אין לי ברירה, אלא אני צריך להגיד לו כך שהוא יבין שעכשיו אסור לצאת החוצה כי חשוך ומסוכן, או שהוא חייב לישון וכן הלאה. כאן אין לי ברירה, כי אני מחנך אותו, עד שהוא יהיה מסוגל להבין, עד שהקטן מגיע לחינוך. יש מושג שנקרא "מסוגלות". ועד אז אני מדבר בשפה שהוא מבין.

ושקר לגדולים, רק במידה שהם נמצאים חלילה במצבים של סכנה, או שיש להם מחלות מיוחדות, אז אני לא מספר להם. היה לי מקרה כזה עם החבר שלי כשהיינו סטודנטים. אמו נפטרה שעה או שעתיים לפני מבחן מאוד חשוב שהיה לו, ולכן לא סיפרתי לו. מה יכולתי לעשות? הרי זה היה ממש מנתק אותו מהמבחן, ואז הוא היה נאלץ להישאר ללמוד עוד שנה, עד ששוב היה יכול לחזור להיבחן. לכן סיפרתי לו על כך אחרי המבחן. יש מקרים מיוחדים, אבל צריכים להבחין, באלו מקרים כן, ובאלו לא. איפה נמצא הגבול? הגבול הוא בזה שאנחנו מתחשבים בשני בלבד, או בתינוק שצריך לישון או בחבר שנמצא לפני מבחן, או במישהו שחלילה חולה. אנחנו מתחשבים בו מתוך אהבה אליו,] אמנם שאנחנו מצטערים שאנחנו משקרים, או שלא אומרים את כל האמת. אבל בכל יתר הדברים אנחנו מטפלים, רק על ידי המערכת שמחזיקה אותנו ומחדשת את הקשרים. ולכל השקרים במקום שאין סכנה, אנחנו לא יכולים לתת זכות.

ניצה: זהו החלק הראשון של סדנת אמת ושקר.

עכשיו, איך אנחנו מחזיקים את כל הדברים האלה? על ידי בניית סביבה.

ניצה: את העיקרון "סור מרע" הצלחתי להבין, אבל איך אנחנו נותנים אחד לשני בפועל דוגמאות של "עשה טוב" בתוך הסביבה? 

בכך שאנחנו לא מדברים על מה הם שקרים, או מה לא שקרים, אלא אנחנו מדברים על היחס הטוב. והיחס הטוב הוא בלהיות ישר, ובזה שאני רואה את האדם שלפניי כאהוב. ובכך שאני לא יכול לשקר לו מפני שאני אוהב אותו, מפני שאני רוצה להיות ביחס הדדי אתו, בקשר דרך צינור פתוח, ישר, בינינו, ולא מעוות, ללא פוליטיקה.

ואם אנחנו מפתחים כאלה יחסים, אז למה לנו לחשוב על שקרים? לכן  לא יהיו שקרים. למשל, זוג שמאוד רוצה לבנות יחסי אהבה ביניהם ולהיות כזוג יונים, האם הם חושבים על שקרים? לא, אלא ההפך, הם חושבים שהכל צריך להיות פתוח, ללא גבולות. לא צריך לדבר על שקרים, במקום שיש בו אהבה, שיש נכונות לחיבור. לכן הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל, כי הוא כולל בתוכו את כל התיקונים האלה. ולכן, לא יועיל לנו לפתוח ספר ולפי זה לבדוק אם זה מותר או אסור לומר, ואם זה נקרא שקר או לא, כי כאן ספר חוקים לא יעזור.

אורן: בתרבות שבה אנחנו חיים היום יש לנו יום שנקרא "אחד באפריל", ואני זוכר שבא אלי לפני זמן מה ילד ילד ממש צעיר שאני מאד מיודד אתו, הוא בן של חבר שלי. הוא בא וסיפר לי משהו, ולאחר מכן פתאום אמר לי "אחד באפריל".

האם ילדים עדיין משחקים בזה?

אורן: לא רק ילדים, הרי הוא לא קלט את זה מבטן אמו. זאת אומרת, הוא שם לב שכך עושים, וקיים את המנהג. ואני שואל, מה זה המנהג הזה?

אני אף פעם לא לזה התייחסתי חשיבות. אולי זה נובע מאיזה מקור עתיק, על אחד מהאלים שהיו בזמנו.

אורן: מה זה אומר עלינו כחברה אנושית, שעד היום אנחנו ממשיכים עם המנהג של "יום השקר"? כאילו שבשאר ימות השנה אנחנו דוברי אמת.

הכוונה היא שביום הזה מותר לך לשקר בפרהסיה, בגלוי, שאתה כביכול צוחק על השקרים עצמם. יכולה להיות בזה איזו הצדקה בכך שאנחנו  צוחקים על השקרים.

אורן: יש עוד מושג כזה שנקרא, "מתיחוֹת", שעובדים על מישהו, "מותחים" אותו, ובסוף כולם צוחקים. יש על כך ג'אנר שלם עם רייטינג מאד גבוה בטלוויזיה.

מה מניע אותנו לעשות כך? למה אם אני ואתה רימינו את ניצה למשל, אחרים מסתכלים על זה, וזה מצחיק אותם?

כפי שאני הבנתי, אני חושב שאנשים צוחקים על הטבע שלהם, ולא דווקא על ניצה, הרי במקומה יכולה להיות גם מישהי אחרת. נניח שאישה עוברת ברחוב, ועושים לפניה איזו סצנה של אדם שכביכול הורג אדם אחר, או מרביץ לו, או צועק עליו, והיא מגיבה בצורה מסוימת, בצורה טבעית בהתאם למצב, ואז היא מגלה שזו הייתה הצגה שעשו לפניה.  העניין הוא לא שהיא כזאת, או שהם רצו לבייש אותה, אלא שרצו בזה להראות לאנשים מי אנחנו. זה כמו סוג של תיאטרון שדרכו ניתן לברר מתוך האדם את התכונות שלו. ולכן האדם גם בדרך כלל צוחק מזה. מצד אחד, הוא צוחק מכך שהאיום שהיה נראה לו מאד מוזר או מסוכן, עבר, ואחר כך נעשה מזה פתאום "צחוק גדול". ומצד שני, הוא לא חושב שהמתיחה היא על חשבונו, כי למעשה הוא רק אחד מהעוברים ושבים, והיו יכולים לתפוס גם מישהו אחר במקומו וברור גם שהוא היה מתנהג אותו הדבר.

זאת אומרת, אנשים מבררים בזה מיהם. ואם לא הייתה גניבת דעת, ועוד כל מיני דברים שיש כאן, הייתי אומר שיש בזה דווקא משהו מהפן הפסיכולוגי, ואם נאמץ את זה, אפשר יהיה ללמוד מזה הרבה על התכונות של האדם.

אורן: האם אפשר להשתמש בכלי שביסודו יש רמייה ושקר, כדי לקדם אותנו כחברה למצב שבו שנרגיש קרובים אחד לשני כמו משפחה אחת?

יכול להיות. אבל רק אם אנחנו עושים את זה בסדנה, במערכת סגורה.

אורן: אנחנו מדברים על שימוש במדיה, ונתנו דוגמה של תכניות המתיחות בטלוויזיה. נניח שהחברה הישראלית מאמצת את תפיסת העולם החדשה שאתה מציע, ורוצה לקדם את עצמה ולהיות כמו משפחה אחת. האם אפשר לייצר בטלוויזיה תכנית מתיחות שיש ביסודה רמייה ושקר על מנת לקדם את המודעות החברתית שלנו?

יכול להיות שכן, כי זה כבר נעשה מצד הלימוד. דרך הלימוד אתה יכול להעביר כל מה שאתה רוצה, יחסים טובים, אהבה, חיבור, ועוד המון דברים חיוביים. אבל לפעמים יש גם צורך להראות את הדברים השליליים על מנת לתקן אותם. כי אם אתה רק מכסה אותם, אתה לא נוגע בהם מספיק. אתה לא נותן לאדם מספיק אחיזה בטוב, אם לא תהיה לו גם אחיזה ברע, זה כנגד זה נעשה בטבע.

ולכן יכול להיות שבסביבה גדולה אנחנו יכולים לברר בליווי מומחים, כל מיני סצנות. לדוגמה, אנחנו אומרים להם שקרה משהוא לא טוב, ואז רואים את התגובה שלהם. ואחר כך אנחנו מספרים להם שזה לא נכון, אבל הם יודעים מראש שעלול להתרחש כאן משהו. ואז אנחנו יושבים ומתחילים ללמוד ולברר, למה יש באדם תגובה כזאת? איך יכולנו להגיב בצורה אחרת? וכן הלאה.

זאת אומרת, לעשות כמו אותן המתיחות שעליהן דיברנו קודם, אבל כאן זה לצורך הלימוד, כדי להדגים להם את התכונות שלנו, ושאנחנו צריכים להתעלות מעליהן. לכן יכול להיות שאנחנו צריכים לפעמים להשתמש בדברים כאלה, מפני שבלי זה הם לא יסכימו שיש בהם מצבים כאלה, בלי זה לא יהיה להם מספיק רצון להתעלות, ולשים תשומת לב לכל מיני דקויות של צורות ההתנהגות, וכן הלאה. כל זה צריך להתבאר דרך החינוך האינטגרלי, בתהליך המימוש שלו.

אורן: האם אתה יכול לתאר לנו איזו סצנה שהיית בוחר ככדאית לעשות, שדרכה אפשר לעשות לימוד אדיר על טבע האדם?

ניצה: אני חושבת שכדאי גם להוסיף את הצד השני. זאת אומרת, את מי שעושה את דבר השקר. יש את מי שעליו בדרך כלל צוחקים, אבל לא צוחקים על המשקר, אלא רק על התמים, על הפתי שבלע את השקר. זאת אומרת, יש פה שני כיוונים בתוך התהליך הזה.

נאמר שאתה מספר לניצה שאני כביכול אמרתי עליה משהו רע. ואז תבחן את ההתנהגות שלה, את התגובה שלה. תתבונן איך היא מגיבה על מה שאני כביכול אמרתי, והאם היא מאמינה לך, איך היא מתייחסת למה שמסרת לה, האם היא מצדיקה אותך או לא. ותרשמו את כל המכלול הזה ואחר כך נדבר. קודם כל, האם היא צריכה להתייחס אליך יפה כשאתה מספר לה את זה או לא? האם היא מגיבה נכון? האם היא משתדלת להצדיק אותך ולהצדיק אותי? ואם זה באמת קרה, האם היא מחפשת את הסיבה לכך שהיא הזמינה בי כאלה מחשבות עליה? או שאני בכלל לא שייך לזה, אלא זה קרה משום שיש איזה זלזול של מערכת החינוך כלפי, שהסביבה לא דאגה לי מספיק.

יש כאן מה ללמוד, זו פעולה מאוד בסיסית. אנחנו הרי כל הזמן שומעים דרך מישהו שזה אמר כך על זה, וזה אמר כך על ההוא, ומגיבים לא נכון.

אני בעצם צריך כל הזמן לראות את עצמי כנמצא מול המערכת. בשבילי אתם לא קיימים, אני נמצא מול המערכת, וכלפי המערכת אני מגיב ופועל. ואך ורק כלפי המערכת.

אני עושה חשבון עם המערכת כולה, עם כל בני האדם, ועם כל העם. ואז באיזו צורה אני נמצא איתם באינטראקציה הנכונה, בהדדיות, באהבה, בקשר, מצדיק אותם, מעביר להם אהבה. וכשאני שומע דבר כזה, אני קודם כל צריך להתעלות מעל התגובה השלילית שלי, ושוב לאהוב. עכשיו אני צריך לחשוב איך אני אפעל כך שלא תהיה עלי שמועה רעה, ולא בגלל שאני לא רוצה שידברו עלי, אלא אני רוצה שכולנו נעלה. ואז אני מודה על כל גילוי הרע, שיחזק אותנו ויעלה אותנו לטוב. יש כאן תהליך, שרשרת תגובתית, עד שאנחנו ממש מגיעים לתיקון.

לצורך זה אנחנו יכולים לעשות תרגילים למיניהם כדי ללמוד את זה. כי זה נושא מאוד רחב, מאוד פנימי, מאוד עמוק, וחייבים לעשות על זה תרגילים בינינו, עד שזה נהיה להרגל.

ניצה: תוך כדי השיחה, אני חושבת על כך שהיום אנחנו אפילו לא קוראים לדברים האלה שקרים, ששקר זה משהו שהוא נחלת העבר, והיום כבר לא שקרים, אלא יש כבר מניפולציות. היום הכל הפך להיות מניפולטיבי וכל כך מתוחכם.

 אני לא מרגיש את זה, כי לפי האופי שלי, אני אדם מאוד מאוד פרימיטיבי. לכן אני לא מסוגל לכך. אבל יש אנשים שנולדים בצורה כזאת, ואז הם כל הזמן עושים מניפולציות זה עם זה. ואני לפי האופי שלי מאוד בודד, אני נמצא לבד בחדר וזהו. ואם יש לי בחדר את כל מה שאני צריך כדי לחיות, אני יכול לא לצאת משם כל החיים.

זאת אומרת, להתחבר עם אנשים, ובכלל להיות איתם בכל מיני מקומות, זה לא בטבע שלי, ולכן אפשר "לסובב" אותי מאוד בקלות, כי אני לא מנסה להיכנס לפרטים, ואם אומרים לי משהו, אז אומרים. אבל מתוך הלימוד של המערכת, בכל זאת התרגלתי לראות לפני את המערכת בלבד. זה לא אומר שאני מתייחס לכולם יפה וטוב, אבל אני מתייחס לכולם מתוך כך שאני חושב על הנזק בצורה מערכתית, או ההיפך, בכמה שמוסיף למערכת. הכל נמדד רק כלפי המערכת, האדם הוא לא אדם, הוא לא קיים.

אנחנו אומרים, "כולנו משפחה אחת", במשפחה אין אחד בפני עצמו, אלא בכל מה שהוא עושה, הוא משפיע על כל המשפחה. כך אני מתייחס לאדם, אני חייב לקבל אותו בצורה כזאת. ובהתאם לזה גם התגובה. כשרואים את המערכת, אז התגובה חייבת להיות בהתאם לכמה שאתה פועל על האדם כדי לנענע אותו להיכנס למערכת, ואיך שאתה בעצמך משתתף בזה כדי שהכל יקבל את צורת האיזון. כך אנחנו צריכים לראות את המציאות, ואף פעם לא לראות אדם אחד כי הוא לא קיים. אלא אנחנו כולנו חלקי המערכת האינטגרלית.

אורן: בציור שתיארת את המשפחה, כל תנועה שהפרט עושה, משפיעה על כל המשפחה. זה מאוד מאוד ברור. זאת אומרת, הישות הזאת שנקראת משפחה, היא יותר גדולה מכל בן משפחה.

גדולה פי כמה. ולא ביחס של כמה חברי משפחה יש, אלא הרבה יותר מזה, כי האיחוד זה כוח נעלה, זה כוח יותר גבוה מהם.

אורן: כשאתה אומר שהעתיד של החברה הישראלית תלוי בזה שהיא תצליח להפוך למשפחה אחת, אז כשאתה אומר להסתכל בצורה מערכתית, אם אתרגם את זה, זה כמו להסתכל בצורה משפחתית, אלא שהגבולות של המשפחה מתרחבים לכל החברה. ואם אנחנו נצליח ללכת עם החזון שאתה מצייר לנו, אז כשנצליח להתקשר כמשפחה למערכת עצמה, מה זה יעשה לחיים הפרטיים שלנו? איך זה משפיע רגשית על החיים שלנו כפרטים? כי אתה בעצם מביא לאדם משקפיים חדשות שדרכן הוא מפרש כל דבר בחייו לא מהמקום המקורי שלו כפרט, אלא מתוך המקום החדש, הגבוה שבנינו, מתוך המשפחה.

כל החושים שלו משתנים, חמשת החושים שלו מתחילים לקבל צביון אחר. הוא מתחיל לראות את העולם דרך משקפיים חדשות, דרך המטריצה, דרך אותה המערכת שהוא פתאום רואה, למעלה מזמן, ומקום. הוא מתחיל להרגיש עולם אחר.

אורן: האם כשמשקרים ל, הוא נעלב, הוא נפגע?

לא.

אורן: למה?

כי הוא לא לוקח את זה על חשבון עצמו. כי מי שמשקר בעצם מזיק לעצמו, הרי הוא עושה עיוות במערכת הכללית. מי שעושה רע, הוא עושה רע לעצמו, מפני שהוא משפיע על המערכת, והמערכת מחזירה לו את זה. אך מתוך העיוות שלו, מתוך הקלקול שלו, הוא אפילו לא מרגיש עד כמה שהקלקול הזה חוזר אליו ולא על אף אחד אחר. יש כאן חוקים אחרים לגמרי, חוקים של העולם האינטגרלי. וזה אותו העולם, אותה צורת היחסים, שנקרא העולם שאליו אנחנו באים עכשיו.

ניצה: ואם ניקח אדם שנחשב כאיש מתוחכם, כמניפולטור, שעושה המון תרגילים, ונניח שאתה מעלה אותו פתאום לנקודת המבט העליונה הזאת, מה הוא קולט?

הוא כבר לא יוכל לעשות שום דבר מהפעולות הקודמות שעשה. כי הוא רואה עד כמה שהוא עושה נזק בחברה הכללית, ולעצמו. הדבר היחידי שאפשר לעשות לטובת החברה, זה הקשר. דרך החינוך האינטגרלי שאנחנו צריכים להחדיר לתוך החברה, היא כבר תעלה ותשקם את עצמה.

אורן: אמרת שבמידה והתחברתי לראייה הגבוהה יותר, המשפחתית, המערכתית, אם מישהו ישקר לי, אני לא אפגע מזה.

נכון, אבל אתה תרגיש צער מכך שהוא שיקר, מכך הוא עשה נזק לעצמו ולכל החברה. אבל אתה אישית לא תפגע. אמנם שוודאי שאתה גם נפגע מזה אישית, כי אתה נמצא כחלק מהמערכת.

כמו שבגוף שלי כל האברים קשורים זה לזה, ואם הכבד מתחיל לתפקד לא טוב, אם הוא "מזייף" בעבודה שלו ולא רוצה להיות בקשר הדוק עם כל יתר האברים, האם כל יתר האברים לא ירגישו את זה? וודאי שירגישו.

ניצה: מי יסבול הכי הרבה?

האברים הכי עדינים הם אלה שיסבלו יותר.

אורן: אם אני מצליח להסתכל על החיים מתוך המשפחה, מהראייה המשפחתית המערכתית,

זה אומר בעצם ששום אינטראקציה שלילית שמישהו עושה כלפי, לא נוגעת בי אישית?

אין כאן נטייה אישית, כי אתה כבר חלק מהמערכת. אתה מקבל את כל המערכת, כאתה, הרי מה זה נקרא, "אחד", "משפחה אחת", "לב אחד"?

אורן: מה זה "פיו וליבו שווים"?

שכל הלב שלי, המוח שלי, המחשבות והרצונות שלי, נמצאים בתוך המערכת ופועלים אך ורק לטובת המערכת הכללית. זה מאוד פשוט, לכן אני לא חושב שאנחנו לא צריכים להיכנס לכל הפירוט שהבאנו.

אורן: אתה אומר שמספיק לנו ללכת לפי הכלל "פיו וליבו שווים".

כן. אבל כדי לממש  אותו אנחנו צריכים עוד לדבר.

[1] ועל כל פשעים, תכסה אהבה. (משלי י',י"ב)

[2] אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך (דעלך סני לחברך לא תעביד, שבת לא, ע"א)

[3] ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח)

נשים בולטות בתרבות היהודית - א'

תפקיד האישה לשמור על המשפחה

• חווה דרשה מאדם לדאוג יותר למשפחה
• למרות שמשפחה היא יסוד העולם, פחות מתחתנים, פחות מולידים ילדים...
• חווה גילתה לראשונה שהאגו מפריד בין בני משפחה

 בטבע הכול מחובר בהרמוניה. מטרת ההתפתחות היא שכולנו נהיה משפחה אחת

• היום המשפחה שלנו הרוסה. צריכים אישה שתגיד "די. בואו נסדר כבר את הבית!"
• שרה ואברהם חיברו את כל תלמידיהם למשפחה אחת. חסד הדדי, אהבת הזולת
• התפקיד הבולט ביותר היה למרים. היא הנהיגה את הנשים ביציאת מצרים.
• במעמד הר סיני נשים חייבו גברים להתחבר כאיש אחד בלב אחד. להפוך למשפחה
• נשים תמיד קמו בנקודת מפנה, כדי לנענע את כולם.
• פעולתן של ארבע האמהות
• מרים הצליחה לסחוף את כל הנשים

  אישה מגדירה שדרוש חיבור והגבר מבצע

• חווה גילתה לראשונה את הצורך בתיקון הקשרים, ומאז הנשים הגדולות דחפו לזה
• מרים לא בלטה עד יציאת מצרים. רק כשנרגיש הכרח בחיבור, יתגלה כוח שנקרא "מרים"
• דבורה הנביאה: הדוגמה לכך שאישה יכולה להתעלות יותר מכל גבר
• דבורה קמה בזמן פירוד בין השבטים, ואמרה "כך לא נוהגים".
• הפילוג בימינו
• דבורה מחזיקה את ברק בן אבינועם. בלעדיה הוא לא מסוגל ללכת למלחמה

 יש שילוב עדין בין גבר לאישה, כמו פלוס ומינוס הבונים את כל הטבע

• גילוי חיים חדשים
• העולם במשבר כי אין חיבור. צריכים להפוך למשפחה.
• אחריות נשית גורלית

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף לדיון שלנו. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל כמו משפחה אחת גדולה. מה זה כמו משפחה? שאתה קם בבוקר ומרגיש שאוהבים אותך, שרוצים בטובתך, שחושבים עליך טוב. לקום עם אור גדול בעיניים, כל אחד במשפחה הפרטית שלו. ויותר חשוב, כולנו ביחד כחברה ישראלית חדשה שבונה לעצמה חיים חדשים כמו של משפחה.

כדי להבין מה זה כמו משפחה, בכל דיון אנחנו משתדלים לבחור היבט מסוים מתוך התרבות שלנו הישראלית, לפעמים הולכים קצת יותר אחורה, עד התרבות היהודית שלנו, ורוצים ללמוד מתוך הדברים שהיו, איך אנחנו צריכים ללכת היום קדימה בעתיד. ואת הדיון היום אנחנו רוצים להקדיש לזווית מאוד מאוד מיוחדת, אנחנו רוצים לבחור דמויות נשיות בולטות בהיסטוריה היהודית שלנו, ודרכן להבין את התכונות, את המאפיינים, את הדברים המיוחדים שיש בכל אישה, שיכולים היום לשמש אותנו בצעידה קדימה אל חיים חדשים.

ניצה, תתחילי את הדיון ותכניסי אותנו אל עולם האישה המשמעותית.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על ההיסטוריה שלנו היהודית, אנחנו רואים שיש לא מעט נשים שהובילו שינויים משמעותיים בחברה ובעם, חלק ממש הצילו את העם בשינוי גורלו. אנחנו נרצה להתבונן ולראות מה אפיין אותן, מה היו הקווים שהנחו אותן, מהן התכונות המיוחדות שלהן. נשים אלה מהוות מעין דוגמה וסמל, ואפילו מופת לחברה. אנחנו היינו רוצים לצלול פנימה וללמוד מהן, אבל לפני ההתבוננות פנימה, אולי נשאל שאלה יותר כללית, על תפקידן של הנשים באותה המערכת שנקראת משפחה אחת, באותו חזון מיוחד של משפחה אחת, מה תפקיד האישה, כפי שאתה רואה אותו?

תפקיד האישה זה לשמור את המשפחה, את המסגרת המשפחתית ולפתח משפחה. לעורר את הגבר לזה, לכוון אותו, וכך להמשיך. כי בסך הכל במשך כל ההיסטוריה מאז שהיינו במשפחה הטבעית, כשחיינו במערות וביערות ועד היום, אנחנו נמצאים בתהליך בלתי פוסק של בניית המשפחה.

עד האדם הראשון חיינו בצורה טבעית במבנה המשפחתי. פעם ראשונה שהתגלה האגו בין גבר ואישה, בכל אחד מהם, זה היה עם מקרה האדם הראשון, שאנחנו לומדים אותו לא בצורה כזו, אבל אני לא רוצה עכשיו להתחיל בביקורת השוואתית וכולי.

מה בעצם רצתה חווה מאדם? שיהיה יותר צמוד למשפחה, ויותר דואג למשפחה, כאשר היא גילתה שביניהם נכנס הנחש, האגו. וכל אחד הוא עם הרצון, עם האינטרס האישי שלו, ומשהו קורה ביניהם, איזושהי תקלה, שהוא לא דואג מספיק, ואולי גם היא לא כל כך. אבל הגילוי הזה בא מצד האישה. ומאז והלאה אנחנו רואים שמשפחה זה מאמץ. צריכים את זה לבנות, זה לא בא בצורה טבעית כמו אצל החיות.

עד אז זה היה כך, שכל אחד הרגיש, "היא מתאימה לי, כי לפי מה שאני, כך גם היא, באותו גובה, אותו טעם, אותו כיוון, מאותן המשפחות". זאת אומרת, הכל היה ברור, והיצר האגואיסטי לא היה בוער ביניהם, שכל אחד רוצה לנצל את השני וכולי. ואילו מימי האדם הראשון והלאה, גם בתוך המשפחה, ולא רק בין בני האדם, נכנס האגו ומשחק תפקידים, וכל אחד רוצה במקצת, במשהו לנצל את השני.

ומאז והלאה ועד ימינו, זה הגיע למימדים שהיום אנחנו בכלל לא רוצים משפחה. לא רוצים להתחתן, לא רוצים להתחייב, לא רוצים ילדים, לא רוצים כלום. בשביל מה לנו את זה? עברו  כמעט ששת אלפים שנה, אבל למרות זאת המשפחה זה יסוד העולם.

ואנחנו רואים שאם זה כך יימשך, אז זה יגיע למצב שפרט למספר ציוויליזציות שהן עדיין נמצאות בהתרבות, כמו האיסלם, כמה מדינות באפריקה ואולי בעוד כמה מקומות בעולם, כל יתר הציוויליזציות נמצאות בצניחה. זה קורה באמריקה, בדרום אמריקה, על אירופה בכלל אין מה לדבר, אבל זה גם קורה ברוסיה וגם בסין. ואפילו הערבים שהולידו פעם שמונה ילדים היום מולידים שלושה.

ויש בזה גם הרבה בעיות כלכליות, בעיות עם הפנסיות למבוגרים, כי אין מספיק צעירים שעובדים ומממנים את קופת הפנסיה. בקיצור, המון בעיות. זאת אומרת, אנחנו רואים שהאגו הוא הסיבה לזה, הוא פועל בצורה כזו שהוא מרחיק בין בני האדם, אפילו בתוך המשפחה. פעם היה המושג "ביתי הוא מבצרי", והיום זה כך אם אני לבד. ואם אני עם משפחה, אז כל האויבים נמצאים בבית, "אויבי איש יושבי ביתו"[1], כך זה יוצא. אין מה לעשות.

את זה גילתה בפעם הראשונה חווה ולכן היא אם האנושות המודרנית. אמנם עברו כבר ששת אלפים שנה, אבל אותן הבעיות, אותן הצרות, וכל מה שהם גילו, זה היא גילתה. והגבר כרגיל, כנראה שלא ראה כלום. אני חושב, שאנחנו מסכימים לכך שהרבה דברים הוא לא רואה, במיוחד ליקויים במשפחה והאישה כל הזמן אומרת, אנחנו צריכים לדבר על היחסים בינינו. כך היה, וכך גם היום.

אני לא יודע אם אדם סירב לזה או לא, אבל הנשים התחילו לטפל בזה מאז ולתמיד. ואנחנו רואים שזה בתרבות של כל עם ועם שהולכים לחכמים, כדי שיהיה שלום בית, ומאז והלאה כבר אפשר להגיד שזו משפחה. משפחה זאת אומרת, חיבור בין האנשים שכל אחד מהם מרגיש שאם לא היתה ההתחייבות ההדדית, הוא לא היה שייך לשני. כלומר, יש כאן משהו מעבר לטבע הבהמי, הגשמי שלנו, ושזה באמת מחייב. אז ילדים, משק בית, החברה, היו מחייבים בני אדם במשך המון דורות. ואנחנו רואים שבזמן האחרון גם זה נשבר. זה לא מחייב אותי ואני יוצא. נעשתה איזה קלות בזה, והאגו לא מאפשר לנו יותר. אבל האישה בכל זאת תמיד היא זו שהייתה מעוררת את הדברים.

ומפני שמטרת הבריאה, אם אנחנו מסתכלים על הטבע, שכולנו נהיה משפחה אחת, אז במיוחד היום אנחנו מגלים, בזכות המשבר שאנחנו עוברים, שחייבים להיות מחוברים יחד, כמו שכל הטבע הכללי, ולהיות בהרמוניה עם הטבע, כי רק אז אנחנו משיגים יכולת לשגשג בכל שטחי החיים. והחיבור מתחיל במשפחה, שהיא בעצם אותו יסוד של כל האנושות. ואחר כך ממשפחה למושבה, לעיר, למדינה, ובין המדינות, עד לכל העולם.

היום אנחנו מגלים רשת קשר בין כל בני האדם שבעולם, ואנחנו לא יכולים לברוח מזה, ואם אנחנו מסתכלים על כך בצורה גלובלית, אז אנחנו משפחה אחת, אמנם הרוסה, שכולם בה מתקוטטים זה עם זה, למרות שאנחנו אחים.

ואני חושב שגם כאן, אם אנחנו כבר קופצים לסוף הסיפור שלנו, גם כאן צריכה לקום אישה, דמות אישה, אולי ארגון נשים גדול, שינענע את עניין ויגיד "מספיק" אנחנו צריכים שוב לבדוק מה קורה במשפחה שלנו, אנחנו צריכים לראות מה קורה כאן בבית שלנו ובואו ונסדר את הכל.

והאישה כרגיל, קוראת לגבר, לדמות הגבר הכללית, ולילדים, כי היא מרגישה את עצמה כבעלת הבית, ואנחנו יודעים שבמושג הבית האישה שולטת, ושם היא קוראת את כולם לסדר. אז אני מאוד מקווה שבעתיד הקרוב אנחנו נראה דמות כזו של אישה שקמה, באיזה ארגון בינלאומי גדול שקם, ואומרת, זהו, דיינו, אנחנו חייבים לסדר את הבית. למרות שבינתיים הנשים לא נמצאות בשורה הראשונה של כל ההתקדמות האנושית.

אחרי חווה, אנחנו רואים שזה קרה פעם שנייה לתפקיד האישה, שגם היא תפקדה בצורה מאוד בולטת, זו שרה אמנו, שפעלה במקביל לאברהם בקומה זקופה, ופתחה גם היא אוהל משלה וקיבלה את כל הנשים, ואברהם קיבל את כל הגברים, וכך הם חיברו את כולם למשפחה אחת. היא מצד הנשים והוא מצד הגברים. וכשהייתה להם כבר קבוצה גדולה, שכולם החליטו להיות ב"ואהבת לרעך כמוך", בחסד הדדי. הוא לימד את הגברים והיא לימדה את הנשים, והם התחברו והתחתנו והביאו הרבה ילדים, וכך מהקבוצה הזו תוך כמה דורות נעשה עם ישראל.

שרה עבדה בצורה ברורה ובולטת ליד אברהם וניהלה תהליך משלה. זה באמת תפקיד מאוד גדול, בפרט כשאנחנו יודעים שלעבוד עם נשים לפעמים זה יותר קל, תלוי במה עוסקים, ולפעמים זה יותר קשה.

ולכן אפשר להגיד שבזכותה קם עם ישראל. כי אימא זה אימא. אנחנו יודעים שכמו במשפחה הכל תלוי באמא, האבא לא מסוגל לעשות שום דבר לחינוך הילדים, לתחזוקת הבית, לחיבור, ללימוד. ובפרט אז, שלא היו בתי ספר, לא מערכות ולא כלום, הכל היה תפקידה של האישה. אישה זה קרן הפנסיה, ואישה זה הבריאות, ואישה זה המטבח ואישה זה האוכל וגם סביבת הבית הכל. זה הכבשים, הפרות, זה אפילו חקלאות קטנה שהייתה אולי, הכל זה רק אישה, אישה, אישה ואין משהו ששייך כל כך לגבר. ולכן אנחנו צריכים לראות את תפקידן שהוא היה מאוד מאוד יסודי וקובע.

ואחרי שרה אלה האמהות ואני לא רוצה עכשיו להיכנס יותר פנימה, לרבקה, רחל, לאה, אסנת. האשה הייתה בתפקיד גם מצד הטוב וגם מצד הרע, תלוי על מי אני אנחנו מדברים.

היתה אשת פוטיפר וליד זה אסנת ואחר כך בתיה בת פרעה שגידלה את משה, אחר כך ציפורה אשתו של משה שגם עזרה לו הרבה וחינכה לו את הילדים. והתפקיד הבולט ביותר, היה של מרים שעזרה למשה לגדול ואחר כך עזרה לו במשך כל הדרך שלו, והייתה מנהיגה לידו, כשהיא מנהיגה של כל הנשים במצרים וביציאת מצרים.

אנחנו לא כל כך רואים את זה, כי אישה תמיד פועלת ביתר צניעות מהגברים, אבל בעוצמת יתר מהגברים. וכמו שאנחנו גם היום אומרים, שאחרי כל גבר מוצלח עומדת אישה. כל ההצלחה שלו זה בגלל שישנה אישה שמכוונת אותו ואומרת לו ונותנת לו טיפים. יש לו וודאי עוצמה והכל משלו, אבל בלי התמיכה שלה אין דבר שיצליח.

ומרים כאן זה קודם כל נביאה, כמו האמהות שלנו. "נביא" נקרא אדם שנמצא בקשר ישיר עם הבורא, עם הכוח העליון, עם הנהגת העולם ומכיר את הטבע. אני לא מדבר בדרגה דתית אלא גם בדרגה החילונית, תלוי איך שכל אחד רוצה לראות. זהו אדם שמכיר את הטבע, מכיר את המנגנון הזה, איך זה פועל, איך כל הדומם, הצומח, החי, המדבר, כל היקום, לפי איזה תוכנה הוא מתקדם לאותה המטרה שהכל יהיה בהרמוניה. הטבע כולו נמשך לאיזון, להרמוניה. זאת אומרת משפחה אחת. אז אישה מרגישה את זה מתוך בטנה, הגבר לא כל כך, לכן צריכים לכוון אותו לזה.

לכן "שמע בני תורת אמך". זה "תורה" שבאה מאמא, וכוח ההגבלה איך לסדר את זה בא מהאבא. ומרים עשתה ליד משה את כל העבודה הזאת. אנחנו כרגיל לא רואים את זה, אבל במעמד הר סיני הנשים עמדו סביב הגברים והן בעצם חייבו אותם לבנות עצמנו כמשפחה אחת. כי מה הם דרשו מהם במעמד הר סיני? להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", להיות בערבות הדדית, בעצם זה משפחה. הגברים עמדו סביב ההר וסביבם נשים וילדים, והן ממש דחפו וחייבו את הגברים לקבל את התנאי הזה, שבלעדיו אנחנו מאבדים את עצמנו, אנחנו כבר לא עם ישראל.

עם ישראל זה לפי מה שאברהם אבינו לימד אותנו, שאנחנו משפחה למרות האגו שגובר. אז יש בינינו עכשיו הר סיני, פרעה, כל האגו הגדול פורץ בינינו ואנחנו נמצאים בקטטות ובכל מיני חשבונות זה עם זה וזה עם זה. זה נקרא, שרק עכשיו התפטרנו קצת ממצרים, אבל עדיין אנחנו נמצאים ממש בצורה כזאת. גם כל עבודת מצרים זה להתחבר בינינו ופרעה בכל פעם מפריד, אנחנו רוצים להתחבר והוא כל פעם מפריד. זאת אומרת, הייתה כאן עבודה הדדית של גברים ונשים להיות מחוברים, לשמור על אותו עקרון של משפחה אחת.

בכלל צריך לראות את כל האנושות איך היא מתקרבת ליום הדין, וכמו במעמד הר סיני שנשאלו "האם אתם רוצים להיות משפחה אחת?". ועכשיו במיוחד אנחנו נמצאים באותו המעמד. 20:54

אם להתעמק במה שקרה לנו אחר כך בהיסטוריה, אפשר לספר על הרבה דברים שגרמו הנשים להיסטוריה גם לטובה וגם לרעה. הנשים תמיד היו קמות ומתגלות, כדי להיות נקודת המפנה, השבירה. וכשקמה אישה, אז היא מנענעת את הכל, ואומרת "זה הדבר הנכון", כשכבר היא לא מסוגלת לבלוע בפנים ואז היא כאילו מתפרצת. אנחנו רואים את זה במשפחות. בדרך כלל יש שקט והגבר לא רואה ולא יודע כלום, ופתאום האשה מתפרצות. הוא לא מבין מה קרה, בעניו הכל היה בסדר ואצלה עד שזה התפרץ היתה אש בוערת בפנים. משהו כמו זה אנחנו רואים בהיסטוריה.

אנחנו רואים נשים בולטות בנקודות זמן בהיסטוריה, שהיתה שם אש בוערת בפנים, ואחר כך קמה אישה ובזכותה מתהפך משהו וממשיך בדרגה חדשה. בכל התנ"ך כשמספרים לנו על נשים, כך הן מופיעות. וברור שהתהליך שנקבע על ידן, זה כבר דרגות גדולות רוחניות, שהיו משפיעות לתיקון העם. נניח בפורים גם כאן צריכים להתאחד יחד וכולם להתפלל. ואסתר המלכה אומרת למרדכי, ומלמדת אותו, "לך לעם ותגיד לו שיתפללו ואני אסתדר עם המלך. אם הם יתמכו בי הכל יהיה בסדר". זאת אומרת, אנחנו רואים שהיא הקובעת.

ניצה: לפני שנתקדם הלאה, יש לנו כמה דמויות וכל אחת מהווה דוגמה וסמל לתכונה, לאופי, או למשהו מיוחד באישיות שלה.

אנחנו יכולים לדבר הרבה על האמהות, כי שם זה יותר נסתר איך כל אחת פעלה לצד ימין, לצד שמאל, איך לחבר את המשפחה שיש חסד, דין, רחמים. איך כל אחת מהן פעלה בצורה אחרת, כדי להביא את המשפחה ליסוד אחד. אבל נלמד אותם בצורה נפרדת בהמשך.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על מרים אנחנו רואים שהיא הייתה דמות מאוד מעוררת השראה ומאוד כריזמטית. אחרי קריעת ים סוף היא לקחה תופים ויצאה במחולות וכך היא סחפה אחריה הרבה מאוד נשים. מה יש בתכונה הזאת? איך היא הצליחה לעשות את זה ומה המשמעות של זה היום, לגבינו בחברה הישראלית?

אנחנו צריכים ארגון נשים גדול, יפה, וחזק, שהוא יהיה בתפקידה של מרים, ויעורר את  כל הנשים לעבודה מיוחדת של חיבור בין הנשים. וחיבור זה לא סתם, חיבור בין הנשים זה דבר מאוד מאוד לא מובן וקשה, כי זה לא לפי טבע האישה. אלא החיבור ביניהן הוא כדי לחייב את הגברים להיכנס לחיבור הדדי שאנחנו צריכים כדי להגיע למשפחה אחת.

יש כאן חלוקת תפקידים מאוד ברורה. אישה שדורשת את החיבור וגבר שמבצע את החיבור. אם הם מתבלבלים בתפקידם, הם לא מסוגלים לעשות את זה. כי האישה מרגישה שחייב להיות כאן חיבור והיא דורשת מהגבר. והגבר טוען, "מה את רוצה ממני, מה את צריכה?" הוא לא מרגיש דבר.

אם יהיה קשר בין זכר ונקבה, כניסה הדדית זה בזה, נפשית, רצונית, רעיונית, אבל הבעיה היא שמה שהיא מרגישה כחיסרון אני צריך להרגיש, ומה שאני יכול לבצע היא צריכה לקבל, כאילו זה לא ילך באחד. אבל הבעיה היא שבדרך כלל אני שומע "היא תסתדר" או "למה שהוא לא יעשה?". זאת אומרת אישה דורשת מהגבר משהו לבצע והוא לא מרגיש בכלל חיסרון בזה, הוא לא יודע אפילו מה לעשות, הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו. כי אם היה מבין, היה מבצע.

אז אנחנו כאן צריכים להבין שחייבת להיות ביניהם קומוניקציה מיוחדת, התקשרות כזו, שהוא ירגיש בחיסרון שלה. וגם שהיא תבין שבלי שהיא תעבוד על המצב, כדי שהוא ירגיש את החיסרון שלה, הוא לא ידע מה לעשות.

זה כמו ילד שעד שלא מסבירים לו בדיוק הוא יידע לעשות, אבל זה מה שאנחנו צריכים להכניס בו. זו איזושהי מכונה גדולה, חזקה, בלי בטרייה, או מחשב גדול עם בטרייה בלי תוכנה וצריכים להכניס לו את זה ואז הוא יבצע.  לב הגבר הוא כן להיות מופעל על ידי האישה, אין כאן בעיה. ואם הוא נפעל, אם הוא מרגיש חיסרון הוא יעשה את זה. אין גבר שלא יעשה, זה בטוח, כי זה הטבע, ואין כאן שאלות. השאלה היחידה היא בקשר ביניהם, שאחד לא מעביר לשני את החסרונות.

אורן: מה זה חסרונות?

חסרונות לתיקון המשפחה בכל מיני האופנים, לתיקון הקשר, לתיקון החיבור.

אורן: המילה חסרון שהשתמשת הרבה זה מלשון מה חסר לי? מה אני רוצה?

כן. כשאישה כך אומרת לגבר הוא המום, עומד כמו תינוק גדול ולא יודע מה היא רוצה ממנו, מה אמא רוצה ממני, באמת כך. ואת זה צריכים להבין, ולכן כל החסרונות האלה מגיעים מהאישה עד היום הזה, מחווה והלאה.

ניצה: מה צריך לעשות כדי לכוון נכון את הגבר?

זה לימוד שלם. אבל עד היום זה לא תוקן ולכן היום אנחנו מעדיפים להתגרש, להתרחק, כל אחד בפני עצמו. תראי עד כמה הגענו בהתפתחות שלנו, שאותו החיסרון הראשון שחווה העירה, כל יתר הנשים שלנו הלכו לכיוון התיקון. חווה גילתה את זה והלכה לכיוון התיקון, והיו שם הרבה מאוד תקלות שהיא גילתה בעבודה שלהם יחד. ואנחנו ממשיכים את זה עד היום, אבל אנחנו רואים שבכל המקומות אנחנו בינתיים מפסידים ואפשר להגיד שאין משפחות מאושרות.

כל אישה ואני חושב שבטוח גם כל גבר היה מרוצה מזה, אבל הוא לא יודע בכלל מה לעשות כאן. כל אישה נמשכת לזה וכל אישה הייתה מאוד רוצה את זה, רק הבעיה היא בהתקשרות. זה כל הבעיה של העולם שאנחנו נמצאים מול המערכת הגדולה שזה המערכת של הבית שלנו, שהוא כל העולם, ואנחנו לא יודעים איך לקשור את כל הדברים האלה בגבול, במסגרת אחת שנקראת "בית" פשוט על הכדור הארץ בית אחד שלנו, אחד לכולם.

אורן: הייתי רוצה להתעמק עוד קצת בסיפור הזה על מרים, לא כל כך בעבר שלו אלא יותר מהבחינה של התכונות, הכוחות והיכולות הנשיות המיוחדות. הייתי רוצה שננסה להמחיש לעצמנו ולכל אישה ששומעת אותנו, איך היא יכולה בתוכה להתחבר לאיכות הזו המיוחדת של מרים. ואשאל כך, כתוב שמרים, הדבר המיוחד שבה, שהיא הצליחה לסחוף אחריה את כל הנשים. וכמו שאמרת קודם, לנשים לפעמים הולך קל יותר עם נשים ולפעמים גם הולך קשה. ומספרים על מרים שהדבר המיוחד לה שהיא הצליחה לסחוף אחריה את כל הנשים ויצאה בתופים ובמחולות, וההנהגה הזאת שלה, היכולת להנהיג ולמשוך לטוב ולהוביל אחריה לכיוון חיובי את כולם, זה אני חושב הדבר הבולט ביותר בסיפור של מרים.

השאלה היא, איך אני כאישה היום בחיים המודרניים, יכולה לקלף מעלי כל מיני כיסויים וקליפות שמפריעות לי להתחבר אל האיכות הזאת הנשית המיוחדת, שהייתה למרים בצורה בולטת, כאיזה סמל ואת אותה עוצמה לרכוש בחיים שלי ולהוביל ולמשוך אחרי לכיוון חיובי.

נשים, חברות שלי, מכרות שלי שאני פוגשת במקום העובדה. אולי לא רק נשים, גם גברים. איך אני יכולה את הסיפור הזה להפוך למציאות חיי? איך אני יכולה לעורר בתוכי כוחות נפש כאלה? בסיפור הזה של מרים, מורגש שיש בה משהו ממגנט. הסיפור אומר שהיא סוחפת אחריה את כולם. אז איך אני כאישה היום, יכולה לפתח את המגנט הפנימי הזה בתוכי?

   קודם כל צריכים להבין שהמעמד הוא מאוד מיוחד. מרים לא הייתה בולטת עד יציאת מצרים. אמנם היא באה מאותו מקור כמו משה, מאותה משפחה והיא אחותו הגדולה, אבל כשהיא יצאה לתפקיד, היא יצאה בכורח, אחרת לא הייתה יוצאת, כמו שקודם הייתה די בהסתרה. אמנם היא תמכה במשה ובאהרון ובכל התהליך, אבל לא התגלתה כלפי העם כמו שהתגלתה ביציאת מצרים.

אנחנו צריכים להבין, שכאשר נגיע למצב שכולם יראו שאין ברירה, שאנחנו חייבים להתעלות מעל האגו, כדי לבנות את עצמנו כולנו כמשפחה אחת, כי רק כך נהיה בהרמוניה עם הטבע, ואז נצא מכל הצרות, הבעיות, המכות והאיומים הגדולים שמתגלים, אז גם בנו יתגלה כוח "מרים".

יש מושג כזה "באר מרים", זה דברים עמוקים. אבל זה עוד יתגלה. אני לא חושב שבמצב רגיל שלא מרגישים איום, הנשים מסוגלות להתחבר סביב אישה לפי הרעיון של חיבור, אלא רק בגילוי הכרת הרע, בחיסרון חזק שיהיה מצדן. וכשאין ברירה, כל אישה ואישה תגיד, למען המשפחה שלי, למעני, למען העם שלנו וכן הלאה, ואז היא תקבל על עצמה את אותה מנהיגה שתתפקד כמרים.

אנחנו צריכים כאן לראות עד כמה אנחנו מקולקלים ובמיוחד טבע האישה שלא להיות נכנעת כלפי מישהי. אלא אם כן זה בחסידות.

אורן: רציתי לשאול בהקשר אחר, יותר על המישור הבין אישי, לא דווקא במישור הציבורי של אישה שמנהיגה ומלכדת את כל ציבור הנשים אחריה, אלה דברים גדולים. אני רוצה לשאול על המישור הבין אישי, איך למשוך את היכולת הזאת שסוחפת לטוב של מרים.

על פני הרע, לא לפני זה.

ניצה: איך אישה מעוררת את המנהיגה הפנימית הזאת של מרים בתוכה?

אורן: כן, איך האישה מעוררת את האיכות המיוחדת הזאת כמו של מרים בתוכה? לאו דווקא באמת בהנהגה ציבורית, בדברים גדולים. אלא שתהיה לה יכולת לעזור לסובבים אותה לעכל את המצב. אתה אומר שכל הקיום האנושי זורם כמו נהר אל עבר מטרה מאוד נעלה שבה כולנו מתאחדים להיות כמו משפחה אחת.

איך אישה יכולה לעורר בתוכה, בקרבה את התובנה הזאת, את ההרגשה הזאת בכזו עוצמה ובכזה כוח פנימי, כך שהיא תוכל להקרין אותה אפילו בלי מילים. שיהיה בה משהו, שיוכל למשוך את האנשים הסובבים אותה אל הכיוון הזה? אמרת שהאישה היא המכוונת, היא המלמדת. אני לא מדבר דווקא מבחינה מילולית, או מבחינה בולטת בצורה כזו או אחרת. אלא איך היא יכולה להיות כמו מגנט שמושך לכיוון הזה, האם הכוח הפנימי שלה יכול לעזור לסובבים אותה להתחבר לכיוון הזה של ההתפתחות הטבעית? מה היא יכולה לעשות כדי לחזק את הכוח הזה בתוכה?

זה קשה, אנחנו מדברים על עם שנמצא במצב כמו כל העולם. אין נביא בעירו, היום אנשים מסתכלים זה אל זה ומראש מזלזלים זה בזה, אני לא רואה איך זה יכול לקרות. העולם שלנו מתפקד לפי כוח, ולא לפי הגדרות נעלות, כוחות, ויחס מיוחד בין אדם לאדם. איפה אנחנו יכולים לראות דוגמאות כאלה? איפה אישה כזאת שבאמת רוצה לעשות למען הציבור יכולה להביע את עצמה כך שיבינו אותה נכון? אם יחד עם הנטייה שלה למשפחה, לצניעות, פתאום היא תתחיל לבלוט, ולעזור לכולם, יחשבו שהיא רוצה להיות מנהיגה במשהו. פרקטית אני לא רואה איך מה שאתה אומר יכול להיות אפשרי.

אורן: לא, אתה מתייחס לכך במישור הציבורי, אני לא התייחסתי למישור הציבורי, התייחסתי למישור הבין אישי. כאנשים אנחנו נמצאים במערכות יחסים, בקשרים עם אנשים, יש אדם שיכול למשוך אחריו את האנשים הסובבים אותו לכיוון רע, ויש אדם שיכול למשוך את האנשים שסובבים אותו לכיוון טוב. בשבילי בסיפור הזה מרים מסמלת את היכולת לכוון לכיוון החיובי של ההתפתחות, למשוך אחריה אנשים לכיוון החיובי של ההתפתחות. והשאלה שלי היא לא לגבי דברים גדולים, ציבוריים ופומביים, אלא דווקא לגבי אינטראקציה בין אישית. איך אישה יכולה לכוון את העוצמה הפנימית שלה אפילו בלי מילים, ברחשי ליבה. איך היא יכולה לכוון את האנשים שהיא באה איתם במגע?

זה מאוד אישי, אנחנו מדברים על תיקון הלב. אחרי שיש תיקון כזה, כבר מוצאים את הדרכים ואת הצורה. אפשר לעזור זה לזה בצורה הדדית וקרובה בין השכנות באותה העיר. אבל אני לא יודע איך לענות לך.

אורן: בוא נמשיך קדימה ואולי זה יתבהר בהמשך.

אני חושב שאם אישה רוצה להפעיל יחס טוב לאחרים, לנשים אחרות, זה יהיה מורגש. אין כאן שום מניפולציות שהיא צריכה לעשות, הכל תלוי בתיקון הפנימי שלה. והתיקון הפנימי אפשרי אך ורק על ידי החינוך האינטגרלי.

ניצה: אולי נמשיך לדמות הבאה. הדמות המאוד משמעותית הבאה היא דבורה הנביאה. המיוחד שבה שהיא חייתה בתקופה מאוד מיוחדת שבה השבטים היו במצב של פילוג, כל שבט דאג לעצמו ולנחלה שלו, כבר לא היה קשר ביניהם, והיא עושה מאמצים כדי בכלל לעורר, לחבר, ולאחד את אותם שבטים. ויש פה משהו מאוד מעניין, רואים שיש לה הרבה תפקידים, היא הייתה גם שופטת גם נביאה, וגם משוררת, היא כתבה את השירה המיוחדת שלה. מה אנחנו כנשים היום יכולות ללמוד מאותה דמות, מאותו סמל של דבורה?

זאת אישה שעלתה מעל כל הגברים בדורה. בדור שלה לא היה אף גבר יותר חכם, יותר צדיק ממנה. היא ממש שופטת, שופט זה המצב הכי גבוה, כמו שלמה המלך, אין יותר ממנו. השופט הוא כמו הבורא, הכוח העליון בעולמנו. וזה היה תפקיד של אישה.

מכאן אנחנו רואים שאישה יכולה לעלות מעל גברים, אין הגבלה בין אישה לגבר אם בדור אין גברים שיכולים לעלות. בדרך כלל התיקון נעשה על ידי גברים, העניין הוא שהדור הזה היה דור מאוד מפולג ולא היה בו כוח תיקון, כוח גברי אחד. את הכל אפשר היה לעשות רק מצד הגבורה, מהצד של החלק הנשי. זאת אומרת לגלות את הרע, זאת הייתה תקופה של גילוי הרע. יש את גילוי הרע, סור מרע ועשה טוב, יש כאלה תקופות. היא חייתה בדור של גילוי הרע וסור מרע, זה מה שבא מצד האישה. אחר כך בא החלק הגברי שהוא עשה טוב ומתקן. לכן היא תפקדה כך.

ניצה: מה זה אישה גיבורה?

גיבורה זה שהיא מתגברת. גם בזכות הגברים, כי כולם תמכו בה. כל הגברים הגדולים היו באים אליה לשאול ולהתייעץ, אבל היא הייתה מעליהם כי זאת הייתה תקופה שבה דווקא אישה הייתה צריכה להיות יותר בולטת מגבר.

ניצה: מה שהבנתי ממה שהסברת זה שהגבורה של האישה היא בכך  שכשהיא רואה שהמצב כבר ממש קטסטרופה.

כמו במשפחה.

ניצה:  היא נעמדת על שתי רגליים ואומרת, "עד כאן".

כן.

ניצה: שאי אפשר להמשיך יותר.

זה לא היה רק מצב מקרי, אלא תקופה ארוכה שבה העם חי בריב גדול והיא השתדלה  להשלים ביניהם. אני לא יודע איך זה בעדות המזרח, אבל בדרום רוסיה, יש מנהג שמגיעים לאימא, משתחווים לפניה, שואלים אותה וכל מה שאומרת הוא קדוש. המושג של האישה שם לפי מה שאני יודע, מאוד חזק. אני חושב שאנחנו אבדנו את זה, אבל בכל זאת גם היום אצל היהודים המושג של ה"אימא" יותר רחב וכבד מהמושג של ה"אבא". יש בו משהו, אישה היא הבית, והבית זה כלי הקיבול של כל הדברים, זה המקום שבו כולנו נמצאים, וכאילו כולם נמצאים תחתיה.

ניצה: כשאני מנסה לעשות אנלוגיה בין התקופה של דבורה והפירוד הגדול הזה לבין התקופה שלנו, לחברה הישראלית היום, אני מרגישה שיש משהו שמאוד מזכיר, ודומה ביניהן. גם היום אנחנו נמצאים בפירוד טוטאלי כזה.

שום דבר לא השתנה.

ניצה: אבל התחושה היא שבעצם אנחנו כנשים זורמות בזרם של החיים כמו שאורן תיאר, יש מין זרימה כזאת ואף אחת לא באמת קמה, עוצרת ואומרת, "רגע". זה לא שצריכה להיות מישהי מסוימת אלא כל אחת בתוך עצמה צריכה לבוא ולהגיד, "רגע, במשפחה שלי זה לא יכול להמשיך כך. זה לא יכול להיות בחברה שאני חיה. אני לא מסכימה שכך יהיה בדור שבו אני מגדלת את הילדים שלי". במקום הזה, מה יכול לעורר בנו, בכל אחת ואחת מאיתנו את אותה דמות, את אותה דבורה שאומרת, "סליחה, עד פה".

אני חושב שזאת דוגמה מצוינת במיוחד למה שנשים צריכות לעשות. כי אנחנו נמצאים במצב של פילוג בעם לא פחות ממה שהיה אז בין השבטים, בין האחים. אני רואה לפעמים ברחובות שזה ממש כמו במלחמת אחים, יש מהומות, בין דתיים וחילוניים, בין ימניים ושמאלנים, חסר לנו עוד את האתיופים והרוסים ועוד משהו או מישהו. אפילו אם אין מלחמה, יש מין ריחוק, ולפעמים אפילו שנאה ובטוח זלזול.

אם אנחנו באמת חייבים להתקרב למושג של משפחה אחת, זה מתחיל להיות מאוד לא במקום ומאוד מדאיג. אם כך אנחנו מתייחסים, "טוב, כך זה בכל העמים, תראה את אירופה או את אמריקה, שם בכלל כולם מצפצפים על כולם". לא, אם אנחנו מדברים על מטרת החברה ובמיוחד ביציאה מהמשבר, אם אי פעם נוכל לצאת ממנו, זה יהיה רק אם נתקדם למושג של "משפחה אחת".

במושג הזה של משפחה אחת, עם ישראל חייב יהיה לתת את הדוגמה לפני כולם, אנחנו צריכים לדאוג שיהיו לנו גם את מרים, גם את דבורה, וגם את כל האימהות הגדולות, שהן יגלו את הרוע הזה שבינינו, את הרעל שחווה גילתה בפעם הראשונה. שהן יחייבו אותנו, יחברו את עצמן, וידרשו מהגברים. אנחנו יודעים, שאם אישה דורשת מהגבר, הוא לא יכול לעמוד נגדה. אם הן היו מתחברות ודורשות מהגברים בכל זאת דין וחשבון ותיקון, הגברים היו חייבים לעשות את התיקון.

הכל תלוי באישה. האישה חייבת לעורר את הגבר לעבודה, לתיקון. לכן מאחורי כל גבר מוצלח עומדת אישה שדוחפת אותו לזה. בלי הדחיפה הזאת הוא לא יכול, הוא לא יקום. לא יהיה לו מספיק גירוי כדי לקיים את זה. הוא חייב את זה, כמו לפני אימא שכל הזמן מכוונת אותו

ניצה: זה הזכיר לי, שכמו בכל בוקר, תמיד יש את האימא שמשכימה קום, מתעוררת ראשונה, מכינה את הסנדביצ'ים, מכינה את הכל לקראת היציאה לדרך. זאת אומרת, האימא באיזה מקום היא מעוררת, היא מכוונת.

הכל זה היא. האבא יודע מה קורה עם הילדים, מה קורה בבית ספר הוא לומד איתם?

אורן: יש פה עוד משהו מעניין בסיפור של דבורה, אתה אומר שהאישה היא זו שדוחפת את הגבר. הסיפור של דבורה מאוד מיוחד בזה, והכתוב אומר כך, שדבורה שולחת וקוראת לברק בן אבינועם ואומרת לו שצריך לצאת למלחמה. היא דוחפת אותו, "קום, צא למלחמה", והוא אומר לה, "ויאמר לה ברק, אם תלכי עמי והלכתי, ואם לא תלכי עמי, לא אלך"[2].

וזה אחד הסיפורים הבולטים אולי ביותר במקרא, שהגבר כאילו אומר, אני תלוי בך. אם את באה, אני הולך אחרייך למלחמה הזאת.

לא אחרייך, אפילו לפנייך, אבל את מאחור. את מחזיקה אותי, את דוחפת.

אורן: כן, ואת תגידי מה לעשות. ואת גם המתכננת ואומרת לו מה לעשות וכן הלאה וכן הלאה. מה הסיפור הזה בא להראות על העוצמה הנשית, על היכולת?

הכל, מה זאת אומרת? אני בתור ילד פחדתי מאימא ולא מאבא. אם חזרתי מבית הספר והציון לא היה כל כך טוב פחדתי מאימא. עשיתי שיעורי בית, ומשהו לא היה בסדר, לכלכתי את הדף, היא הייתה קורעת את הדף הזה ואומרת,"עכשיו תרשום שוב". היא מאוד דרשה ממני. אימא היא הלוחצת. אבא יעשה מה שהיא תלחץ עליו והוא יחלץ על הילדים. בלי זה אין לו כוח.

ממי אנחנו מקבלים את כל ההשראה העליונה? מאימא, "אימא עילאה" זה מושג. ממנה יש כל החיים. היא מולידה ומניקה ומספקת הלאה, הכל באותה הדרך ממנה.

אורן: מצטייר מכל מה שדיברנו, שכאילו האישה והגבר הם כמו איזה שילוב.

שילוב מאוד עדין. כדי לחבר אותם למשפחה אחת, אנחנו צריכים כאן להבין איפה ואיך הם משלימים זה את זה שיהיה כדור. אבל בכדור הזה, בכל מקום יש חלקיקים של הגבר וחלקיקים של האישה. ואז, הם מחוברים כך ביחד כמו פלוס ומינוס בכל מקום, כמו בכל תא שיש אלמנטים חיוביים ושליליים, שאחד מושך ואחד מוסר, אחד בכניסת החומר ואחד בהוצאת הפסולת וכן הלאה, בקיצור, הכל חייב להיות מחובר בצורה השלימה.

כך זה בטכניקה, כך זה בכל הרמות. כך זה באטום, אלקטרון פוזיטרון. כך זה במולקולות פלוס ומינוס איך שהם מתחברים בערכיות שלהם. כך זה בחילוף החומרים, בזרימת החומרים בתאים של הצומח והחי. כך זה גם במחשבה וברצון שלנו בדרגת המדבר. בתוכנה, פלוס ומינוס או אפס ואחד. רק שניהם קיימים, ובשילוב הנכון ביניהם באה זרימת החיים. או ההיפך, נסתם ואין החיים, כי חיים זה זרימה.

ובכל הדברים האלה, מה שמקיים את החיים זה הרצון של אישה, "מלכות". היא רוצה משפחה, היא רוצה להוליד ילדים, היא רוצה להיות אימא, ולכן הרצון הזה הוא שקובע את המשך האנושות, והגבר מבצע. אנחנו רואים את זה עד היום, כך זה.

רק איך לתת לכל אחד לתפקד נכון, את זה החינוך האינטגרלי בא ואומר איך להשלים. ולהשלים זאת אומרת, ממש להתאים ולהשלים, שיהיו שלמים רק יחד, "איש ואישה, שכינה ביניהם". מה זאת אומרת? גילוי החיים.

ניצה: עוד נקודה חשובה על דבורה, לפני שנעבור לדמות הבאה. בשירת דבורה, היא אמרה דברי שבח לשבטים שהצטרפו וגם נזפה בשבטים שלא הצטרפו. ממש כך, חינכה ואמרה, "אתם לא בסדר", ממש כמו אימא שבאה ואומרת לילדים, "אתם לא התנהגתם כמו שצריך, אתם לא התנהגתם בערבות הדדית, באחריות הדדית, אתם כאילו נשארתם בצד", שזה גם איזושהי תכונה מאוד יפה שבעצם אימא כמחנכת היא מורה. היא מורה מה נכון וגם מה לא נכון, איפה צריך לתקן.

לכן אני חושב שאנחנו צריכים לבנות ארגון חזק מאוד של נשים שיתנו דוגמה, חינוך ומסגרת נכונה לכל אישה ואישה, שהיא תדע איך אנחנו יכולים להתקדם לאותה "משפחה אחת" שבה אנחנו נרגיש חיים שלווים.

אורן: לגבי בנייה של ארגון, אלה דברים במישור יותר ציבורי. אנחנו מתקרבים לסוף התכנית, ואנחנו נעשה דיון נוסף, כי יש עוד המון מה לדבר בתחום. אבל את הדיון הזה אנחנו עומדים לסיים, והייתי רוצה שנסכם אותו לא בפנייה ציבורית אל החברה הישראלית, להקמה של ארגון נשים שייקח אותנו קדימה, אלא הייתי רוצה שנצייר לעצמנו עכשיו אישה אחת, ששומעת את הדיון שלנו היום. איך אנחנו יכולים לפנות אליה ולומר לה, לדבר ישר אל תוך הלב שלה, באופן שהיא תרגיש ותתחבר אל היכולת שלה לקדם את הסובבים אותה, אל עבר הכיוון הזה של "משפחה אחת". חוץ מהעשייה הציבורית והארגון, איך כל אישה יכולה במעגלי ההשפעה שלה, והם רבים, לקדם את החזון הזה הנפלא שאתה מצייר, לבנות כאן חברה חדשה שתהיה כמו משפחה אחת. בוא דבר אליה לסיכום הדיון הראשון בנושא.

אולי אגיד את זה בצורה מאוד כללית ולא פרטית לאישה. אני הייתי אומר כך, אנחנו נמצאים בכל זאת במשבר כללי, שאולי לא כל אחד ואחד חש את זה, אבל אנחנו כולנו נרגיש את זה בזמן הקרוב שזה כך. המשבר הכללי הזה הוא מפני שאנחנו לא משפחה אחת, ואנחנו לא מחוברים יחד. זה הסיבה למשבר.

המשבר הזה התחיל מימי האדם הראשון והוא צריך להסתיים מתי שאנחנו מסיימים אותו, או כמו שכתוב "ששת אלפים שנות העולם". אם נמשוך את זה, זה יתקיים עוד כמה מאות שנה, אבל האם כדאי? אנחנו יכולים להגיע לתיקון. זאת אומרת, לא שהעולם לא יתקיים אחרי ששת אלפים שנה, אלא התיקון חייב להסתיים, אבל הוא יסתיים או בדרך מאוד קשה, ואנחנו נכנסים עכשיו למשבר יותר יותר עמוק, בכל מה שאנחנו נמצאים, או שאנחנו נתקן. והתיקון הוא בעצם, להביא את כולם לדמות משפחה אחת.

אם אנחנו מסתכלים על זה, אנחנו מבינים שהתפקיד העיקרי בזה חל על הנשים. ולכן כל אישה חייבת להבין שתיקון העולם, המחר הטוב, האור למשפחה שלה הפרטית ולכל העולם, שתלויים אלו באלו, לילדים שלה, לנכדים שלה, הכל תלוי איך היא תעורר את לבן של הנשים, לזה שיהיו אחראיות על עתיד העולם.

אז לא הדור הצעיר ולא הגברים ולא כלום, אלא הנשים, שזה יותר מחצי העולם, שיקומו הן וידרשו מהגברים סוף סוף. כמו שאישה אומרת במשפחה, "מספיק, אני לא יכולה כך יותר, הכל חייב כאן להשתנות. בוא נתקן את המצב, בוא נסדר אותו אחרת, צריכים לעשות כאן סדר". היא זו שצריכה לדרוש ותמיד הדברים האלה באים מצד האישה ולא מצד הגבר. הגבר הוא תמיד פסיבי בזה.

והוא ילך אחרי האישה, כמו שבכל משפחה ומשפחה. בכל תרבות, בכל מה שיהיה. זה בא מהטבע, זה לא חשוב באיזה דת, איזה לאום ואיזה ציוויליזציה, תמיד האישה בפנים בתוך הבית היא שקובעת מה זה נקרא בית. ועכשיו כשכדור הארץ הופך להיות לבית לכולם, אישה חייבת את זה לקבוע. לא שאנחנו הגברים יכולים להוריד את זה מעצמנו וללכת לנוח עד שהיא תעיר אותנו בכוח לקום מהספה ולעשות משהו, אלא אנחנו צריכים ההיפך, לתת לה את כל האפשרויות לנענע את כל העולם לתיקון. גם במסגרת הקטנה שלה, בחינוך בני ביתה וגם במעגלים יותר רחבים, עד תפקידה של מרים, בכל העולם.

אורן: הזמן שלנו הסתיים. אני מאוד מאוד מודה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם ולכן שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

[1] אויבי איש אנשי ביתו. (מיכה, ז)

[2] שופטים, ד', ח'

נשים בולטות בתרבות היהודית - ב'

יעל, אסתר - שימוש בתחבולות ובעורמה נשית. אישה הפועלת מאחורי הקלעים

• הגבר מביא הביתה כוח גולמי, כמו כסף. האישה הופכת אותו למשהו שמאפשר חיים
• צריך תחבולה, כי אי אפשר לתקן קלקול באופן ישיר. צריך לשחק בלהיות טובים

 התעצמות האגו הביאה להרס התא המשפחתי

• אביגיל ודוד: אישה קרובה לטבע, מרגישה מבפנים, ולכן היא יכולה לכוון את הגבר
• הכוח נמצא במקום אחד, החכמה איך להשתמש בו נמצאת במקום שני
• גבר ואישה
• חנה: עניין העקרוּת מסמל שהעולם לא מסודר כמשפחה, ולכן אני לא יכולה ללדת
• תפילת חנה: מאוד רוצה שיבוא תיקון לעולם
• אישה מתפללת לשלום בית, שכל בני ביתה יהיו מאוחדים בקשר חם.
• הודיה: חנה מודה, מרגישה קרובה לכוח העליון של הטבע, כוח החיים.
• רות המואביה: אם ישראל נותנים דוגמה של חיבור ואהבה, נמשכים להצטרף אלינו

 אישה מסוגלת להתמודד עם כל הבעיות בדרך

• אישה יכולה לזהות את הרע ולחייב את הגבר להתעלות
• המהפך בא תמיד מהאישה
• אשת לוט: יש באישה גם כוח שנמשך כל הזמן לאחור. צריך לשחרר פרדיגמה קודמת
• איזבל ועתליה: עבודה זרה, הרס ההרגשה שכולנו משפחה אחת. רכילות ולשון הרע
• דלילה, סוכנת חרישית: אישה יכולה להתלבש בהרבה דמויות. ערמומיות נשית
• אשת חייל. האישה היא כמו אימא אדמה, רק ממנה יכול לצאת איש חייל, לגדול אדם

 סיכום: החיים הטובים שלנו תלויים בך, האימא הגדולה, האישה החכמה

אורן: שלום לכם, ןתודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", בסדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מנסים ללמוד הפעם מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החברה שלנו בישראל, את החיים הפרטיים במשפחה של כל אחד מאיתנו, וגם עם חוג מכריו וידידיו, כמו במשפחה אחת גדולה. במשפחה אנחנו מרגישים חום, אנחנו בטוחים, דואגים לנו, אוהבים אותנו. כך אנחנו רוצים לחיות, וכך ראוי לנו לחיות.

הרב לייטמן לוקח אותנו הפעם למקום מיוחד בהוויה הישראלית, ובתרבות היהודית. התחלנו דבר על כך בדיון הקודם, ואנחנו רוצים להמשיך ולפתח דיון נוסף בנושא הכל כך מעניין והמגוון הזה. אנחנו רוצים להתבונן בנשים הבולטות בהיסטוריה היהודית, ולמצוא בכל דמות תכונה ייחודית שאפשר להשתמש בה היום בחיים שלנו כאן, ובעיקר בציבור הנשים בישראל. והכל כדי להוליך את החיים של כולנו למקום חדש, אל עבר אותה משפחה אחת.

ניצה: נתבונן ונלמד מהנשים הגדולות כיצד הן פעלו, כיצד הן התנהגו כדי להוביל בסופו של דבר את העם למקום טוב יותר, ואת החברה למצב של חיבור, של איחוד.

הרב לייטמן, בתכנית הקודמת סיפרת לנו על חוה ועל שרה, על מרים ועל דבורה. הפעם אני רוצה לברר עיקרון מסוים, איזה מוטיב שחוזר הרבה אצל נשים, והוא עניין הצלת גורל באמצעות תחבולות. הרבה נשים השתמשו בעורמה, גם חנה ואסתר. כשיעל הרגה את סיסרא היא השתמשה בתחבולות, היא קיבלה גם תשואות מדבורה, אבל האם היא קיבלה באמת הכרה כלשהי. מה הן התחבולות האלה, איך אנחנו יכולות להשתמש בתחבולות בצורה חכמה?

זה מעיין כיסוי, כי בכל זאת אישה פועלת בנסתר, מאחרי הקלעים. היא אוהבת להיות קצת מוצנעת. אומנם הרצון שלה חייב להתממש, אבל הרצון שלה כמו שאנחנו רואים מתממש בילדים שלה. היא דוחפת אותם, היא מכינה אותם לפעולות, להצלחה, היא נהנית מזה שהם מצליחים. אישה לא צריכה להיות בולטת, המימוש שלה בילדים, המימוש שלה בגבר שלה, באחרות, באחרים, ואנחנו רואים שזה כך.

אם ניקח לדוגמה את מרים, אז נראה שהיא כל הזמן פועלת למען המשפחה. כשמשה נולד היא דואגת לו בזמן ההנקה, היא דואגת שבתיה, בת פרעה, תעביר את משה הקטן בחזרה לאמא שלו, ואחר כך היא מחזירה אותו אליה בחזרה. היא כל הזמן כאילו מתווכת בין בית פרעה לבין בית אימו של משה. גם אחר כך, למרות שמשה גדֵל בבית פרעה, הוא בקשר עם מרים ועם אהרון. משה לא מכיר סתם באהרון כאח, אלה גם אחרי שהוא היה ארבעים שנה אצל פרעה, ואחר כך ארבעים שנה אצל יתרו, בכל זאת הייתה קרבה משפחתית, הרי היה ידוע שהוא בא היהודים.

גם מרים כבר לא צעירה, נראה לנו כאילו שהיא לוקחת את התופים ומתחילה לרקוד, אבל על מי אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על אישה מאוד מבוגרת. משה כבר בן שמונים, ארבעים שנה הוא היה בבית פרעה, ארבעים שנה היה בבית יתרו, ועוד ארבעים שנה היה אחר כך במדבר, עד מאה ועשרים. מרים הייתה יותר מבוגרת ממנו, אנחנו מדברים על אישה מבוגרת ובכל זאת חזקה. היא כל הזמן מובילה ברוח חזקה, היא עומדת אחרי שני האחים כאחות הגדולה ומטפלת בהם, היא תומכת בהם ובכל הדרך שהם עושים. אומנם הם מנהלים את העם, אבל כמו שאז היא דאגה למשה הקטן, כך היא דואגת גם למשה הגדול, כל הזמן. אנחנו רואים את זה בכל מקום. גם אסתר עומדת אחרי מרדכי ואחרי כולם, היא מקשרת בינו לבין המלך. והמלך, כמו שאומרים לנו חז"ל, זה הכוח העליון.

מצד אחד לפנינו דמות מאוד נסתרת, ומצד שני היא מובילה, ממנה אנחנו מקבלים את כל הכוח, גם את ההכְוונה וגם את המילוי. מה סך הכל הגבר מביא הביתה? הוא מביא כסף, הוא מביא כאילו כוח גולמי, והאישה הופכת אותו למשהו שאפשר לחיות ממנו. היא הופכת את הכוח הגולמי הזה למזון, לחום, למה שנקרא בית, היא מארגנת את הכל. זאת אומרת החיסרון שלה פועל על הגבר כדי שיביא כוח, ומהחיסרון שלה, מהכוח הזה, היא בונה את הבית. לכן תפקיד האישה הוא כוח מוביל, הוא כוח שדוחף קדימה, ואחר כך הכוח שמארגן את כל המשפחה.

לכן אנחנו צריכים באמת לראות שלמרות שזה נעשה בצניעות, ואנחנו כביכול לא תמיד שמים לב לזה, אבל עלינו לגלות יותר ויותר מה תפקיד האישה. במיוחד בתיקונים שאנחנו צריכים לעשות עכשיו בחברה האנושית, ובמיוחד בעם ישראל, כי נדרש מאיתנו לסדר גם את עצמנו. וגם בגלל שהמשבר הוא גלובלי, עלינו להיות אור לגויים ולהראות שכן, אפשר לבנות את החברה כמשפחה אחת. בקיצור תפקידה של האישה הוא תפקיד ראשי.

אורן: בוא נתמקד בתחבולות שבאות לידי ביטוי בהרבה דמויות נשיות נוספות. מה הצורך של יעל להשתמש בתחבולה, האם זה מצביע על העוצמה שלה או על החולשה שלה. הרי תחבולה היא כאילו תוספת לכוח מסוים שכבר יש לך, ואתה כאילו מקבל תוספת כוח. על מה זה מצביע, האם לצורך העניין יעל היא חלשה או חזקה. מה זה אומר שהיא משתמשת בתחבולה?

אנחנו לומדים על כך אפילו מאדם וחוה, כי אי אפשר לגשת לנחש, ליצר הרע שהתגלה בצורה ישירה. זאת אומרת אם התגלתה תקלה ביחסים בין אדם וחוה, בין גבר ואישה, בין בעל לבין אשתו, אז אי אפשר לגשת בצורה ישירה, כי אז לא יהיה מגע זה עם זה, לכן אנחנו לא מסוגלים, אלא אם נשחק. כך גם בחיים שלנו, אם אנחנו רוצים להתקדם לדרגה טובה יותר, אז אנחנו צריכים לשחק את הדרגה היותר טובה. כשאמא אומרת לילדים שלה "תהיו ילדים טובים", הם עונים לה " אבל אנחנו ילדים טובים". מה היא אומרת להם בעצם? תשחקו יפה, תנסו, ואז תגלו כמה זה טוב, ועד אז אתם צריכים רק קצת להתגבר, וקצת לשחק בצורה טובה. כך זה באמת, הגישה של הנשים לחיים היא דרך איפור, משחק, שירה, ריקוד, לבוש, על ידי זה הן צובעות את החיים שלנו במשהו טוב יותר. אם אנחנו מסתכלים על החיים האלה בעזרת משחק יפה יותר וטוב, על פני החיים שלנו שהם לא כל כך טובים, אז אנחנו מתחילים להרגיש בהם את היופי, את הכדאיות, ואז מממשים את כל זה בפועל בינינו. זה נקרא שהרגל נעשה טבע שני. בצורה כזאת אנחנו נכנסים להילוך חדש, למצב חדש.

גבר לא מבין זאת, הגבר מידי פשוט, הוא לא נמשך למשחקים, הוא לא מכיר את הדברים האלה. הגבר מסתכל על החיים בצורה חדה, ישירה, ואילו האישה לא. האישה מלמדת את הגבר, זה נקרא שהנוקבה סובבת את הזכר, כך כתוב. היא מלמדת אותו, היא מזמינה ממנו "פלירט", איזה משחק. זאת אומרת למרות שאין עכשיו בינינו קשר נכון, בוא נשחק כאילו שהוא קיים, ואז נגיע אליו בצורה נכונה. כי אם יש בנו רע, אז איך אנחנו יכולים להתעלות מעליו? רק על ידי משחק, וכאילו שהרע לא קיים. מה שאישה מציעה לגבר לעשות זו באמת חכמה גדולה, כי בצורה כזאת אנחנו יכולים לבנות את העתיד שלנו. עם האגו שלנו אנחנו לא יכולים לעשות כלום, כבר ניסינו הרבה פעמים, אנחנו לא יכולים להשלים זה עם זה.

מה עשינו משך כל ההיסטוריה, ובמיוחד בהיסטוריה המודרנית, נניח במאה או מאתיים השנים האחרונות? הוצאנו מהמשפחה את כל אותן המערכות שהמשפחה סיפקה לנו. נניח בריאות, במקום להיות מקושרים דרך משרד הבריאות והמרפאות, הרופא היה מגיע אל המשפחה הביתה. הפנסיה, נופש, חופש, חינוך, בית ספר וגן הילדים, היו קרובים אלינו, הם היו בתוך משפחה. אנחנו אלה שפיזרנו אותם, הוצאנו את כל האחריות הזאת מתוך המשפחות. למה? כי בעולם היו כאלה אנשים שרצו להשתמש בכל הגברים והנשים כמו בעבדים. רצו שנהיה קשורים כל היום למקומות העבודה, מהבוקר עד הלילה. שהמשפחה תהייה בשבילנו כדבר זניח, כמשהו צדדי, ואפילו טוב יותר אם לא נחייה במשפחה. כי אם נחייה בצורה כזאת אז כל אחד מאיתנו יצטרך טלוויזיה, מכונת כביסה, מקרר וכולי. זאת אומרת אנחנו ניצרוך פי שניים, והם יוכלו לייצר כפול. הם שברו את המשפחה בזה שלקחו מתוכה את כל המערכות שהיו קימות, ובמקומן הקימו את המערכות המדיניות. האוכל כבר חצי מוכן, נותר לנו רק לחמם אותו במיקרוגל. הגבר כבר  לא צריך אישה, יש מכבסה, כל הדברים קיימים.

זאת אומרת הקלקול נעשה בכוונה על ידי יצר הרע של האנשים שרצו יותר ויותר להרוויח. אבל מי באמת מרוויח מזה, הרי עכשיו מתגלה לכולם שאף אחד לא מאושר מזה.

עלינו להחזיר למשפחה את הצביון שהיה לה. לא סתם אנחנו חוזרים עכשיו למצב שהאנשים יהיו מחוסרי עבודה. אם יעבדו שלוש או ארבע שעות, אז תהייה עבודה לכולם, אחרת לא. מה יעשו ביתר הזמן? הם יהיו בבית. אתה יכול להגיד, איך זה אפשרי, איך אמלא את השעות האלה, בכל מיני חיכוכים? לא נכון. אנחנו צריכים למלא את השעות האלה דווקא בלימוד, המשפחות צריכות ללמוד איך ליהנות ממושג המשפחה.

אומנם ההורים שלי חיו בצורה כזאת, אבל הסבא וסבתא שלי כן. סבתא כל הזמן הייתה בבית, וסבא הלך לעבוד, ואפילו יום שלם. כיום אפילו לגברים אין כל כך עבודה, לכן נראה לי שרוב הנשים, או חלק הגדול מהן תצאנה ממקומות העבודה ותטפלנה יותר בילדים. גם הגברים, הם יטפלו גם בעצמם, הם יהיו מקושרים ביניהם, וגם בבניה של יחס חדש במשפחות.

אורן: אני רוצה לצרף לשיחה שלנו שתי דמויות נשיות שקשורות לעניין התחבולות, הרי ממש תופעה נשית.

הזכרנו קודם את אסתר. גם אסתר עושה משתה, ובמשתה היא מבקשת את מה שהיא רוצה. דמות נוספת זו אביגיל, לפני שאביגיל הייתה אשתו של דוד המלך, דוד בא להרוג את בעלה, את נבל הכרמלי. הוא יוצא לקראתו עם ארבע מאות וחמישים איש. אבל כפי שאנחנו יודעים אביגיל יוצאת לקראת דוד ומדברת אל ליבו, היא משכנעת אותו. בקיצור אנחנו תמיד רואים שהגישה אל הגבר היא דרך החוכמה הנשית, בעורמה מסוימת, הדרישה היא אף פעם אינה דרישה ישירה. תמיד יש איזה גבר חזק בסיפור, וכשהן קונות את ליבו בצורה כלשהי, בתחבולה, הן גם מצרפות לזה בדלת האחורית איזו בקשה קטנה. כמו אסתר שמבקשת מאחשורוש, כמו אביגיל שמשכנעת את דויד, ובסוף של דבר הוא לא הורג את בעלה. התכונה הנשית אף פעם לא באה בצורה ישירה, כאילו ראש בראש, אלא קודם היא קונה את ליבו של הגבר, ואחר כך היא גורמת לו לעשות את מה שרצתה מלכתחילה, בעוד שהגבר מרגיש שזה לטובתו, שכך נכון לעשות. בכל הדמויות האלה, גם ביעל, גם באסתר, גם באביגיל, ועוד בהרבה סיפורים, יש את עניין התחבולה.

 כשהגברים רוצים להשיג משהו בחיים, הם ניגשים לזה בצורה ישירה, אלא בהתנגשות. והתכונה הנשית לעומתם מחליקה את הדברים, מסובבת אותם, ובסופו של דבר מביאה תוצאה, וכפי שאנחנו יודעים מבחן התוצאה הוא החשוב.

מה אתה יכול ללמד אותנו על היכולת הזאת, על החוכמה הנשית העמוקה. איך היא יכולה לעזור היום כשאנחנו רוצים לקחת את החיים שלנו למקום חדש, לקשר טוב, ליחס טוב בין האנשים?

העניין הוא הקירבה למערכת החיים. האישה מרגישה בצורה פנימית שהיא קרובה לטבע, כי היא יולדת. היא מרגישה את הבריאה בפנים, בתוך הרחם שלה. היא מרגישה שהיא חייבת להעניק, היא חייבת לתת. היא חייבת שיהיה לה ילד על הידיים, ושיהיו כמה ילדים, שתהיה משפחה, שיהיה לה גבר משלה. זאת אומרת היא המרכז, וכולם חייבים להיות סביבה. היא חייבת לספק להם, אחרת היא לא ממלאה את עצמה. המילוי שלה הוא בזה שהיא נותנת, היא מולידה, היא מניקה, היא מבשלת, היא תורמת, כך היא מרגישה שהיא מקיימת את עצמה, זאת האישה.

הגבר לעומתה פועל ככוח גולמי, איך שתסובב אותו כך הוא ילך. הוא כמו ילד קטן שאימו מכוונת אותו ומלמדת אותו את תורת החיים. הרי תורת החיים באה מאימו, גם הכוחות, הכל. כמו שאמרנו קודם, האבא מביא כסף, והאמא הופכת את הכסף הזה לבית, לחום, למזון הנכון, ללבוש, לטיפול, לכל הדברים האלה.

לכן עכשיו, כשאנחנו נכנסים למסגרת של העולם הגלובלי, או למשפחה אחת, אז יחסר לנו יותר ויותר אותו כוח, אותו היחס של האישה לסדר שצריך להיות בבית. מה שחסר זה שהגברים יבינו שאנחנו צריכים להתחיל להתנהג בצורה מדינית ובצורה עולמית כמו במשפחה, כמו שהאישה רוצה לסדר את הבית. עלינו להקשיב יותר לאישה, כי אצלה הכל בא בצורה טבעית.

לא סתם נאמר לאברהם, בזמן שרצה לבנות קבוצה של תלמידים, של אוהדים, מאותם אנשים שהתנתקו מבבל והלכו אחריו לארץ כנען, שמע מה שאומרת לך שרה. התורה באה דרכה. הוא רצה לבנות מהם משפחה, "להיות כאיש אחד בלב אחד", בחסדים, ב"חסד אברהם". ממנו בא הרעיון, ראיית הדרך, אבל איך לממש את הדרך בצעדים קטנים, איך לפרוט אותה, זה בא משרה.

ניצה: העורמה הזו, הסיבוב הזה?

זו לא עורמה, זה מפני שאנחנו לא יכולים לגשת בצורה ישירה אל האגו שלנו, מה שנקרא עם הראש בקיר, כמו הגברים.

ככה זה, יש כאן חלוקת התפקידים, במקום אחד כוח, ובמקום השני איך להשתמש נכון בכוח הזה. אני חושב שמה שהציל אותנו עד היום, ובכלל את כל העולם, זו הצורה של משפחה. כי בכל זאת הגבר שמע במקצת, במשהו הוא נכנע לאישה. האישה אומרת לגבר מאחרי הקלעים איך נכון להשתמש בכוח שלו, היא מסובבת אותו איכשהו, ובזה היא מוסיפה לו את השיטה.

ניצה: היא כאילו מתכננת, מבשלת את הכל מאחור.

כן, כך זה קורה. אבל העיקר שאצלה זה בא בצורה טבעית, זה בא מהטבע, לכן היא לא טועה. מי שטועה זה הגבר, במידה שהוא מנותק מהשיטה של האישה.

ניצה: איך אני משתמשת עכשיו בצורה פרקטית בתכונה המיוחדת שיש לאישה?

רק בהדדיות, בוויתור הדדי ובהבנה הדדית. עלינו לעלות למעלה מהטבע הגשמי, קצת למעלה ממנו, למקום ששם אנחנו יכולים להשלים זה את זה.

ניצה: אתה מדבר על היחסים בין גבר ואישה.

בחינוך האינטגרלי אנחנו לומדים איך להתקשר נכון בינינו. זו בעצם כל הבעיה של העולם, הקשר הנכון.

ניצה: נעבור לדמות נוספת, לחנה. סיפור חנה מפורסם בעיקר בגלל שהיא הייתה עקרה, והיה לה צער מאוד גדול. דרך אגב, גם נושא העקרות הוא מוטיב מסוים שחוזר.

הסיפר מסופר בצורה כזאת שכאילו אין לה ילדים והיא לא יכולה ללדת, אבל זה בא מתוך הרצון שלה להעניק, לכל לעולם. מדובר על דמויות, לא מדובר על סתם אישה, כמו אישתו של אברהם, ועוד.

ניצה: מה בעצם מסמל לנו מוטיב העקרות בחברה של היום?

שהעולם לא מסודר, שהמשפחה לא מסודרת, שהעולם כמשפחה לא מסודר. אין לאישה את הגבר המתאים, את הגבר הנכון שאיתו היא יכולה להוליד ילדים ולהקים בית, זה מה שקורה היום.

ניצה: חנה מתפללת, היא נושאת תפילה ומתחננת להרות וללדת. ואכן היא יולדת אחר כך את שמואל שהופך להיות שמואל הנביא. מה אנחנו יכולים ללמוד היום מחנה, מהדרך שלה, ומה היא בכלל תפילת חנה?

תפילה זה חיסרון, זה גילוי החיסרון שמאוד רוצה להגיע לתיקון העולם. שמואל גרם להרבה מאוד תיקונים בעם ישראל. הוא פעל בצורה מאוד חזקה לאיחוד העם, הוא הוסיף חוכמה גדולה לקיום העם, לזה חנה התפללה. זאת אומרת, לא מדובר על אישה שחסרים לה ילדים, התורה לא מספרת לנו על זה. אלא כל הדמויות האלה, כמו אסתר, ועוד, כולן פועלות לאיחוד, לחיבור. כי זה מה שחסר, וזו הדרישה של כל הנשים הנביאות. הדרישה שלהן היא לאיחוד, לחיבור.

מאברהם והלאה, העם שלנו דאג רק להחזיק את עצמו כמשפחה אחת. כלפי הדמות הזאת, כלפי הדוגמא היפה והנעלה הזאת תמיד בדקנו את עצמנו. לאן להתקדם, מה לעשות, לאן ללכת, האם  למלחמה או לשלום. באיזה כיוון לבחור, בכיוון הזה או הזה, באיזו דרך, וכן הלאה. כל הבדיקות היו לפי קריטריון פשוט אחד, לפי מבחן אחד, האם אנחנו מתחברים, האם אנחנו יותר קרובים למשפחה אחת, האם יותר הדוקים, או לא.

לכן כל הדמויות האלה שאנחנו רואים, מדברים רק על מאבק. התורה מספרת לנו רק על המאבק של הכוחות שיש בתוך האדם ובתוך העם. איך אנחנו מתחברים כמה שיותר ויותר למשפחה אחת. אבל במקום להיות באהבת אחים, באהבת לרעך כמוך, נפלנו לשנאת חינם והכל נהרס.

ניצה: על מה אני מתפללת היום, עבור מה אישה בחברה הישראלית צריכה להתפלל?

על מה אישה מתפללת בבית? קודם כל על שלום בית.

ניצה: נכון, שלום ובריאות.

גם אם יהיה פחות כסף, פחות משהו, אבל העיקר שכולם יהיו מאוחדים, שכולם יהיו בחיבור, שבין כולם יהיה חום. לזה במיוחד האישה רגישה. אם יש הרגשה יפה וטובה בין כולם, אז היא מאושרת.

זו יכולה להיות אישה שחיה ממש במעברות, או אישה שחיה בארמון, לא חשוב. אם אין קשר יפה בין כולם, בין כל בני המשפחה, אז המלכה יכול להיות ממש בצער, ואישה ענייה יכולה להיות מאושרת.

ניצה: חנה ידועה גם בשם "תפילה", שהיא תפילת "הודיה". אחרי שחנה הרתה וילדה את שמואל, היא התפללה כדי להודות. מה הכוונה "הודיה", על מה אנחנו צריכות להודות?

היא מרגישה שהיא מאוד קרובה לטבע. שיש בא כוח א-לוקי, היא מולידה, מעניקה, מחלקת ומכילה את כולם, זה אותו כוח שבא מהבורא. זה כוח החיות, כוח החיים, היא יותר מרגישה את הקירבה שלה לטבע. זאת אומרת בזה היא מתמלאת.

האישה בעצם מקשרת אותנו לכוח העליון, כך אנחנו לומדים גם מחוכמת הקבלה, זה נקרא "אמא עילאה". זו דרגת הבינה המיוחדת שמשם בא כוח ההולדה, כוח ההשפעה, הכוח המחייה את הכל. גם הטבע זה אמא.

ניצה: אם אני מתפללת על שלום הבית ועל שלום בית ישראל, אז על מה אני מודה?

על כך שהצלחנו לחבר את כולם. הצלחנו להגיע מעל כל ההתפרצויות האגואיסטיות שיש לנו. הרי אנחנו התפתחנו לאורך כל ההיסטוריה שלנו על ידי האגו שגבר והתגבר, עד שתלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת האהבה, מאהבת אחים, מכל ישראל חברים. הרי אחים אנחנו, כולנו באנו כאחים מבני יעקב.

לכן בזה שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו, זו שמחה. על האמא המאושרת כתוב הרבה בספר תהילים, ובשירים. הסמל שלה זה "שכינה", זו האמא שלנו הכללית שבה נכללים כולם. רק אם אנחנו נכללים בה, במושג הזה, אם כולם יחד בתוך האמא, בתוך השכינה, אז שם אנחנו מקבלים את החיים, את החיות, את כל הברכות.

אורן: הדמות הבאה שנתבונן עליה, זו הדמות של רות המואבייה. רות מסמלת לנו את ההליכה אחרי האידאה, אחרי הרוח, ולא אחרי החומר.

למי שלא זוכר את הסיפור נזכיר שרות המואבייה אומרת לנעמי, "עמך עמי וא-לוהיך א-לוהי". היא עוזבת את ביתה, את עמה, את מולדתה ואת כל מה שיש לה, ומתחברת אל נעמי, אל האידאה היהודית, הישראלית. רות מסמלת לנו איזה מעבר, הצטרפות. ואנחנו באמת רואים לאורך כל ההיסטוריה אנשים מיוחדים שמתחילים לחוש שבאידאה הזאת, של חיים כמשפחה אחת, של חיים באהבה בין אנשים, שם נמצאת התמצית של החיים.
בהצטרפות הזאת נבנית כבר המלכות האמיתית שזה "בית דוד". ואחר כך "משיח בן דוד". זאת אומרת, רק בהצטרפות של כל כוחות העולם, כל העמים, כמו שכתוב "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי, בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים". אמנם עם ישראל מחזיק כל הזמן כמטרה את המושג להיות משפחה אחת, אבל בסופו של דבר, מימנו והלאה המושג הזה צריך להיות למטרה של כולם.

יש גם משיכה מבחוץ, זה מה שאנחנו רואים. כי אם אנחנו נותנים דוגמה לחיבור, למשפחה אחת, אז באים כוחות. באות כביכול נשים, באים כוחות נוספים מבחוץ ומתחברים לאותו האידיאל של החיבור, של משפחה אחת. ודווקא הכוחות האלה שמצטרפים, הם מולידים יחד איתנו את השלמות, כי הם גורמים לזה שכל הבריאה שנמצאת מחוץ לעם ישראל, גם היא תתחבר לאותו רעיון. כי בסופו של דבר כולם צריכים להגיע למצב שכל העולם יהיה משפחה אחת, שכל היקום יהיה כמערכת אחת.

אורן: מה אפשר ללמוד מהדמות של רות ומהמעשה שהיא עושה, מה אני יכול לקחת לחיים שלי היום כפרט בתוך החברה המודרנית. מאיפה רות מוצאת תעצומות נפש לעזוב את הכל וללכת אחרי האידאה, הרי זה דבר שדורש כוחות עצומים. אני חושב שבגלל זה היא סמל תרבות ולראייה לאופק קצת יותר רחוק מהמוכר ומהבטוח. יש לה כאילו כוח לפרק את האזיקים של האתמול וללכת למחר החדש.

איך אני כפרט, או כל אחד אחר, יכול לרכוש כזה כוח כמו שיש לרות, ולקחת את החיים למקום חדש. איך אני יכול להשיל קצת את האבק ואת כל המעצורים, ובאמת לפתוח לעצמי צוהר לחיים חדשים?

עם סיפור בועז, עם כל מה שקורה, אנחנו רואים עד כמה שאישה מסוגלת לזה, היא מבינה שהאידיאל להיות יחד כולנו, הוא באמת הגבוה ביותר. לכן בסופו של דבר נולד ממנה דוד. אנחנו רואים עד כמה האישה מסוגלת להתמודד עם כל הבעיות והקשיים כדי להגיע ליישום. לגבר אין כוחות כאלה.

זו דוגמה לאדם שמוכן להתעלות מעל כל התרבות והחינוך הקודם, מעל כל האגו ששורה בו, ולהכניע את עצמו כלפי אידיאל גבוה. וממש במסירות נפש ללכת ולבצע פעולת חיבור בכל מחיר.

אורן: כמו שאמרת, יש פה משהו מאוד סימבולי בזה שדווקא אותה אישה, שכאילו מתנתקת מכל מה שהיה לה ומכל הבטוח והמוכר, וכאילו נשארת בלי כלום, דווקא היא זוכה לזה שדוד מלך ישראל יצא ממנה.

יש כאילו איזה טריק במעבר בין החיים הישנים אל החיים החדשים והמושלמים. יש צורך מסוים בתכונה של רות להרגיש, להריח, שכאילו היא זוכה בכול רק אחרי שהיא ויתרה על הכל.

זה הדוגמה הראשונה שחווה נתנה בגילוי יצר הרע, בגילוי האגו, ואותה דוגמה מתקיימת בכל הנשים, ובכל הדורות. דווקא האישה מגלה את גילוי הרע, והגבר לא כל כך מודע לזה ולא רואה את זה. הגבר לא כל כך מגלה, ואישה כן מגלה את זה. האישה מוכנה להתעלות מעל האגו, והיא זו שמחייבת את הגבר להתעלות. היא עושה את המהפך, המהפך תמיד בא מהאישה.
אומנם אנחנו מייחסים לאישה כאילו את כוח האגו, כוח הכלי, החיסרון, אבל זה לא נכון. יחד עם זה היא גם מראה את הדרך, יחד עם זה היא גם מגלה את הנחיצות בתיקון. לכן בכל השלבים בהיסטוריה אנחנו רואים פתאום דווקא אישה. כמו עם אדם. בלי מרים מה היה עם קורה משה, מה מה היה איתנו ללא אסתר.
בכל המצבים הקריטיים ביותר תמיד מופיעה אישה, אפילו רות המואבייה, והיא מוסיפה ביאור לחיבור הנוסף שחייבים עכשיו לעשות וגם נותנת דוגמה. הנשים מחייבות את הגברים לבצע את התיקון. האישה שולחת את בעלה לעבוד, להרוויח, להביא כוח, והיא כבר תדע איך להשתמש עם הכוח הזה. כמו בטיפת זרע, הגבר מביא טיפת זרע ואישה מפתחת אותו, היא מולידה.
 יש כאן חלוקת תפקידים, אומנם אני לא רוצה למחוק לגמרי את הכוח הגברי, את ההשתתפות של הגבר בכל הדברים האלה, אבל האישה היא שמעוררת, מובילה. היא גם מציירת את התיקון, כי היא מארגנת את הבית, היא נותנת את כל התמונה. לכן בדוגמה של רות המואבייה אנחנו רואים בצורה שיטתית כמה פעולות היא עושה כדי להגיע למימוש. גם נעמי, אנחנו רואים איך שתיהן פועלות.

אורן: שתי דמויות נשיות.

כמו אימו של משה ומרים. ככה זה.

אורן: שתי נשים

כן. אנחנו רואים את זה בהרבה מקומות.

ניצה: אנחנו מדברים כל הזמן על אותו כוח שיש באישה, על הכוח הנשי. ואנחנו יודעים ששימוש בכוח זה תלוי באיזה שימוש, באיזה אופן משתמשים בו.
עכשיו אנחנו רוצים להזכיר כמה נשים שדווקא עשו אולי שימוש הפוך. הראשונה שאני יכולה לחשוב עליה היא אשת לוט, באיזה אופן היא השתמשה בכוח שלה דווקא כדי לעצור או לעכב, פעולה הפוכה בעצם?

יש הרבה דוגמאות.

אורן: אני רק אזכיר לצופים שלא בדיוק זוכרים מה אשת לוט עשתה. כשסדום הוחרבה ולוט ואשתו ומשפחתו עוזבים את סדום, והבורא אומר לא להביט לאחור, אשת לוט מסתובבת ובכל זאת מביטה לאחור. והסיפור מספר שהיא הופכת לנציב מלח. והסיפור הזה בא ללמד אותנו שלא להתבונן לאחור. אז מה לגבי התכונה הנשית הזאת?

כל הסיפור כבר מובן.

אורן: סיפור זה מה שנקרא היה היה. ההיה היה פחות מעניין.

מוסר השכל.

אורן: פחות מעניין אותנו היה היה.
אורן: איך זה רלוונטי להיום?

לא להסתכל אחורה זה ברור.

ניצה: מה זה אחורה בעצם? הסתכלות אחורה זה להסתכל על מה?

בית הרוס. צריכים להקים בית חדש, צריכים ללכת לדרגה חדשה. אישה לא מעוניינת, היא נמשכת לאחור. למרות שרוצים ללכת קדימה, ויש דרך קדימה, היא מתנגדת לזה. נציב מלח זאת אומרת, במקום מתוק, זה נקרא טוב, הופכת להיות למלח, למלוח. יש כוח כזה גם באישה, כמו בכל דבר, אין רק כוח אחד, יש כנגדו בטוח השני. אז דוגמה, יש הרבה דוגמאות כאלה. "זה כנגד זה ברא א-לוהים"[1] ובאמת אנחנו צריכים להראות כאן דוגמה. גם אנחנו עובדים עם הקהל הרחב ורוצים ללמד את החינוך האינטגראלי.

אורן: מה זה אומר, באמת בתפיסה החברתית החדשה, לא להביט לאחור? מה העיקרון הזה אומר? אם אנחנו רוצים ליצור פה יחסים כמו משפחה אחת, מה לא כדאי לנו לעשות? מה יקרא שאנחנו מביטים לאחור ונופלים?

הרגל נעשה טבע, וקשה לנו לצאת מזה. אני פוגש הרבה מקרים, זוגות שאוהבים לריב פעם בכמה זמן ויש צעקות. אתה יכול להיכנס למשטרה לשאול, יש כאלה משפחות שבלי זה לא יכולים לחיות, זה נורמאלי אצלם. עד שמרביצים זה לזה ומה לא.

וזה הופך להרגל ולא יכולים בלי זה, בפרט, שאנחנו מתחילים עכשיו חינוך אינטגראלי ורוצים להשפיע לבני אדם. יש להם מין מגמה להמשיך כמו שהיה, והם לא מבינים, לא מרגישים שזה מצב לא טוב. הם התרגלו אליו. אז אנחנו עובדים, אנחנו מתקדמים, תסתכלו מה שאתם עושים, איזו משפחה יש לכם? אילו ילדים? מי מטפל בילדים? מתחנכים בחצר, חוגים וזהו. מה הם נותנים לכם? מה יש לכם שיש לכם דירה כל כך יפה? אבל תראו מה שיש לכם מהחיים, אתם נהנים מזה? אתם רוצים לתת תענוג לקירות שאתם צובעים בצבע יפה? אתם נהנים מהצבע הזה או לא?

זאת אומרת, יש כאן מין עצירה וזה מורגש אצל חלק גדול מהציבור עד שהוא שומע. גם כאן האגו של האדם שלא רוצה, הוא מסביר לאדם שכדאי להישאר כמו שאתה, תעזוב, זה יסתדר, כולם כך, כלי התקשורת שמשפיעים, הכל. יש עם מה להתמודד, העיקר זה להבין שאם הטבע מחייב אותנו להגיע לצורה של משפחה אחת, כי המשבר מגלה שאנחנו כולנו קשורים, וכך זה רק בצורה כזאת, אם אנחנו נקבל, אנחנו נצליח ונרוויח כולנו, בהרגשה, בבריאות, בכל דבר, אז אנחנו חייבים לקחת את זה פעם אחת ולתמיד כמטרה שלנו ולעשות הכל כדי לצאת מהמצב ההרוס הזה, מהמשבר ולא להיות כאשת לוט.

וזו בעיה כי זה נמצא שלנו בטבע. אנחנו עצלנים וכך כל אחד ואחת, ואנחנו לא יכולים אפילו לשמור על עצמנו, אלא כולנו נמשכים לאיכשהו זה יעבור, אני כמו כולם, קודם הם יעשו, אחר כך אני אולי, זה אשת לוט.

ניצה: אשת לוט זה בעצם גם ההתבוננות הקודמת, התפיסה הקודמת, הפרדיגמות השונות שלנו, דפוסי החשיבה הישנים, שיש לנו נטייה כל הזמן לחזור אליהם.

מי שנשאר ולא הולך לפי מה שהחיים מזמינים אותו לאותם השינויים, אז הוא נשאר כאשת לוט. כל המשפחה, כל הבית שלו נהרס, סדום, וגם הוא עצמו.

ניצה: יש עוד שתי נשים שאנחנו רוצים להזכיר, איזבל המלכה שהייתה אשתו של המלך אחאב וגם עתליה שככל הנראה הייתה הבת שלו.

אתם צריכים לספר על זה. מי מכיר אותן?

אורן: אנחנו נגיד עליהן רק שתי מילים.

ניצה: רק את העיקרון שלהן, העיקרון ששתיהן הסיטו לעבודה זרה. מה זה אומר עבודה זרה? אני מתכוונת שאנחנו צריכים להבין כרגע מה זו עבודה זרה בחברה שלנו?

זה כל האופנה, כל הדברים שמנתקים אותנו. אני לא נגד זה, אבל לכל דבר יש משקל מיוחד. אין דבר רע בעולם, רק תלוי עד כמה אנחנו מפריזים בו או לא, באיזו מידה אנחנו נותנים לו חשיבות בין כל הדברים. גילוי הרע צריך להיות, וקצת מריבות, אבל כדי לגדול. כדי לקחת את זה ביחס, בפרופורציה יפה ולהתקדם.
גלגל מסתובב אחורה וגם קדימה, אחורה וקדימה, אחרת הוא לא זז. כך אנחנו כל הזמן, ימין שמאל, ימין שמאל, אבל הכל צריך להיות במידה ובמשקל. זאת אומרת גילוי הרע לא על מנת לקדם את האדם הוא לרעה.

אורן: לא הבנתי.

נניח שאני מתחיל לריב אתך. אני יכול להגיד, בוא נשפר את היחסים שלנו. אתה אומר, מה פתאום? הכל בסדר. אני אומר, לא בסדר, אתה רואה כאן וכאן ואולי כאן וכאן. אני מגיע אליך על מנת לשפר את היחסים בינינו, המגמה לטובה, ואני לא זז מהמגמה הזאת, כל הזמן הולך קדימה, להיות יותר מחוברים, יותר משפחה, יותר אחים.

אורן: זה נקרא "עבודה נכונה"?

זו עבודה נכונה. אם אני הולך לא במגמה נכונה מלכתחילה ומגלה את הרע ללא כסוי, ללא הכוח שיהיה לי, כוח הערבות, הטוב, אז יש בעיה. זאת עבודה זרה. עבודה זרה זה להרוס את המושג משפחה אחת. זרה לנו, הפוכה ממה שאנחנו צריכים לעשות, זה נקרא "עבודה זרה".

ניצה: ומה שמסיט את המחשבה שלנו וגורם לנו לעבוד עבודה זרה זה בעצם כל מיני דברים כאלה.

במיוחד רכילות. אין דבר יותר גרוע, "לשון הרע" זה נקרא. בין נשים לצערנו זה דבר נפוץ ביותר. גברים לא כל כך בנויים לדיבור, יותר למעשה, יותר לשקט. הם יכולים לשבת שעה לשתות בירה, לעשן סיגריות, לראות כדורגל או משהו בטלוויזיה. שעה, שעתיים, זהו הם לא צריכים לדבר. נשים, הן לא רוצות שום דבר, העיקר זה ביניהן, כך כל אחת שיהיה לה רק זמן לדבר לפני החברות.

ניצה: בהחלט, זה משמעותי מאוד אצל נשים.

מתאספות נשים כל אחת מחכה מתי אני אדבר. לא שזה רע, השאלה על מה? השאלה מה זה גורם? אם זה מרבה שלום בעולם, אז אדרבא, אנחנו לא הולכים נגד הטבע. אם זה ניתן כך לאשה ולא לגבר, ודווקא אנחנו צריכים להשתמש בזה, בכוח האישה, בדיבורים, ביכולת הנשים להיות מעורבות על ידי הדיבור.

לכן כל דבר שהוא מושך מלבנות ולהיבנות זה נקרא "עבודה זרה". וכאן אנחנו צריכים לשים לב, העיקר שכל החיבור בין בני אדם ובמיוחד בין נשים שיהיה ממש לכיוון הטוב, ללא רכילות, ללא לשון הרע.

אורן: עוד דמות שאני רוצה שנדבר עליה ומה היא מסמלת לנו בתהליכים של בניית יחסים חדשים, מתוקנים בינינו, כאן בישראל, זאת דלילה. יש לנו את שמשון הגיבור ואת דלילה הפלישתית. שכנראה הייתה אשה מאוד יפה, היא בעצם באה כסוכנת חרישית שמצליחה לפתות את גיבור ישראל, להפיל אותו בפח, לגלות מה הוא סוד כוחו, השערות שלו, ולגזוז לו אותן ולהפיל אותו ולהפיל אחריו את כל ישראל.

השאלה הזאת על התכונות האלו זה כמו מרגלת קטנה, כמו סוכנת חרישית שבעורמתה יכולה להפיל. אנחנו מביאים אותה כדוגמה, לא כי היא מעניינת אותנו במיוחד, אלא כדי ללמוד מה התכונה המיוחדת הזאת דווקא לאישה.

היא מסוגלת לסובב את הגבר לכל הכיוונים.

אורן: אז מה אנחנו צריכים היום ללמוד בבואנו לבנות יחסים חדשים, מתוקנים בינינו כאן בארץ. מה התכונה הזאת שיכולה לצוץ בינינו שהיא תהיה כמו דלילה, שיכולה להפיל אותנו ולנתק את האחיזה שלנו בכוח, להחליש אותנו?

באשה יש יכולת להיות בשתי הדמויות, דמות פנימית ודמות חיצונית. מה זאת אומרת? זה כמו הכוח העליון, שהוא בעצמו ומציג את עצמו כלפינו. כמו אמא עילאה או כמו אמא. היא בעצמה אשה, יש לה בעל, חיים אישיים פרטיים שלה וכולי, והיא גם מציגה את עצמה כלפי הילדים כמו אמא ואם צריך מציגה את עצמה כלפיהן כמו חברה, מורידה את עצמה ומשחקת איתן כמו חברה. כלפי הבעל היא מציגה את עצמה כאישה, בעבודה שלה היא מציגה את עצמה כמומחית במשהו, יש לה הרבה מאוד לבושים.

לגבר אין יכולת מצד הטבע להיות בהרבה לבושים. אם נשים היו נמצאות בפוליטיקה, הן היו הרבה יותר ערמומיות מגברים, הרבה יותר. יש להן יכולת להתלבש, אישה כל הזמן משחקת. מה שהיא חושבת בפנים, מה שהיא מכינה, מה שהיא מסובבת, גבר לא יבין. כמו שילדים לא מבינים אותה, אבל זה לטובתם מה שהיא עושה.

היא גם יכולה להשתמש ביכולת שלה מהטבע כמו בינה עילאה, תתאה, כמו שהיא מולידה, יש לה פרצוף חיצון. יש לה הבעה חיצונה "רחם" מה שנקרא שזה כלפי הדור הבא, הנקה כלפי הדור הבא, יש לה כאלו תפקידים שזאת היא וכלפי הילדים, כלפי הנכדים, קטנים, גדולים, גבר, קרובים, והיא מסתדרת עם כולם, אין לה בעיה.

לגבר זה כאב ראש גדול להיות כך. הוא צריך עכשיו לשחק עם מישהו, עם משהו, הוא צריך לחשוב איך אני מוריד את עצמי, זה בכוח. היא לא צריכה כוח מיוחד, היא בנויה כך מהטבע ולכן אם היא משתמשת בזה לא לטובה זאת הדוגמה של הדלילה.

אורן: אז טעמנו באמת גם מהדוגמאות של שימוש בכוח הנשי לשלילה.

זה רק אומר לנו עד כמה שאנחנו צריכים להיות מלומדים, לגשת לנשים ולארגן אותן שיתמכו בכל תיקון העולם להיות כמשפחה אחת.

ניצה: פתאום קפץ לי הביטוי הזה "אישה בונה אישה הורסת", זה בדיוק שני הכוחות. או שהיא בונה או שהיא יכולה לרסק הכל. בדיוק באותו כוח, בדיוק באותם אלמנטים של משחק, של ריקוד, של שירה, השאלה לאן לוקחים את זה. לפיתוי ולדלדול הכוחות או דווקא לאיזו בניה והתבוננות פנימית.

כמו שעושה מרים וכמו שעושה דלילה.

ניצה: אשת חייל. אנחנו רוצים לסיים עם אשת חייל. אשת חייל זה סוג של שיר הלל לאישה אידיאלית.

מי ימצא?

ניצה: אנחנו מחפשים אותה. אישה אידיאלית שכאילו יודעת לעשות שימוש נכון, מושכל, חכם בכל התכונות, בכל האיכויות שיש לה.

קודם כל אנחנו מבינים שבלי התמיכה הזאת, בלי עזרה, בלי הכוונה מצד האישה, שהיא סובבת גבר, שהיא מארגנת ומכינה אותו, מלמדת אותו, מכוונת אותו, אז לא יוצא לנו איש חייל. נוקבא, אדמה, אמא, זה מושג שממנו גדל האדם, נולד וגדל. גם פיזית וגם רוחנית.
ולכן אם אנחנו חושבים לבנות משהו באמת, צריכים לבנות מהקרקע, מהאישה, ולכן הכיוון שלנו, הפניה שלנו צריכה להיות קודם כל לנשים, שיש בהן חיסרון לראות את המשפחה, לראות ילדים מוצלחים, המשך, זה בא אצלן מבפנים, ובוער וטבעי. ולכן כשאנחנו פונים, בטוח שעם פניה נכונה שלנו אנחנו יכולים למצוא שם תגובה נכונה.

אורן: אז בוא תפנה, אנחנו שתי דקות לפני סיום התוכנית והייתי רוצה שמקרב לב בצורה הכי רגשית ונוגעת תוכל לדבר לא אלינו אלא ישירות לאישה שצופה בך עכשיו ושומעת אותך בפעם הראשונה בחייה. מה יש לך לספר לה שהיא לא יודעת על החיים החדשים, על החיים הטובים שלה ושל בני משפחתה?

אני לא כל כך מוצלח בדיבור היפה, כבד לשון אנוכי, אבל הייתי אומר שכולנו רוצים לראות את עצמנו, ובמיוחד את הילדים והנכדים שלנו, מוצלחים, בריאים, חיים בעולם בטוח, בעולם הנאור, שהתמלאו כל משאלותיהם. ואי אפשר לעשות זאת אם אנחנו לא נארגן סביבה שנקראת "משפחה".

סביבה כמו שאנחנו מגלים עכשיו שחייבת להיות בגודל של העולם כולו, ואנחנו צריכים לתת דוגמה לזה, מפני שזה גם בתוך הנשמה שלנו. אנחנו כעם התחלנו מהמושג הזה, מהמטרה הזאת, להיות כמשפחה אחת. כך לימדו אותנו אברהם ושרה, כך אנחנו צריכים להמשיך. רק בזה נמצא את הצורה הנכונה והמוצלחת שלנו, ואף אחד לא יוכל לגעת בנו, אף אחד לא ירצה להזיק, אלא כולם יראו בזה דוגמה, אור לגויים, ויבואו אלינו כמו רות ויתחברו אלינו וירצו להגיע לאותה משפחה אחת. כמו שכתוב שנהרו אליו כל הגויים, שכל העולם יבוא לתיקון כאיש אחד בלב אחד, וכך אנחנו נגיע לכל התיקון, למשפחה יפה.

והכל תלוי באימא הגדולה, באשה החכמה, שהיא תחייב את כל העולם לממש את הדרישה הטבעית שלה, החזקה, הבסיסית, וכל כוחות הטבע אז יסייעו לה ונגיע לעולם הטוב.

אורן: אמן ואמן. תודה רבה. תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם אתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב, חיים חדשים.

טקסים: חתונה

טקסים מתפתחים כבר בעולם החי על מנת לחבר בין פרטים

•   "הרי את מקודשת לי"- בני הזוג מבדילים עצמם מכולם כדי להתאחד ולהתחבר לכולם
• ריסוק התא המשפחתי כיום יחזור על החברה כמו בומרנג עם המון תופעות שליליות
• יחס מיוחד לחתן וכלה בא להראות שזה לא רק חיבור של שניים, אלא איחוד חברתי
• חתן וכלה מייצגים חיבור שני חלקים בחברה, שתי משפחות גדולות, שתי עדות
• בישראל הערבוביה בין עדות שנוצרת בחתונה היא תהליך נפלא

  התכללות וחיבור

• הזמנה לחתונה: אנחנו מזמינים אתכם לאירוע של חיבור. שנרגיש כמו משפחה אחת
• הצגת האורחים. ריקודים במעגל. זוגות המגיעים לחתונה, מתחזק החיבור ביניהם
• חופה, הכיסוי המשותף, הופך שניים להיות כאחד. הבטחה הדדית להיות יחד
• שבירת הכוס מסמלת את זה שעדיין אין בינינו כלי משותף, אבל נבנה אותו מעתה
• "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"- חתונה היא סמל לאיחוד העם. חתונה עם א"י
• לחשוב על כך שאני בונה משפחה שצריכה לעזור לכל החברה להפוך למשפחה אחת
• להוסיף אלמנטים שיביאו חיבור. שירים שמדברים על חיבור. שלא "נבוא, נאכל, נלך"...
• חברים וחברות של הזוג ימשכו כולם למעגל, למשחק, לריקוד, לשירה משותפת
• לעורר בכל אחד מין ניצוצות אהבה, כמו מהילדות. דברים טבעיים הנוגעים בלב
• חתונה היא חיבור. ובחיבור כל אחד צריך "לרדת מהפוזה שלו" ולהשתתף עם כולם
• החתן והכלה צריכים לבקש מהקהל להתחבר, וחבריהם צריכים למשוך את הקהל לזה
• שולחן אחד גדול במעגל, שכולם רואים את כולם. שבת אחים סביב הזוג
• ברכות שמכוונות לחיבור.
• ריקוד ילדים במרכז המעגל. מבוגרים וצעירים יחד
• לתת לכל אחד הרגשה חמה בלתי נשכחת, במקום זר פרחים או עוגה הביתה...
• כל מיני דברים בומבסטיים מלאכותיים לא מתאימים לחתונה. אלא: פשטות, חיבור וחום
•  שמחה: נקודת תחילת החיים. נוצרת כאן טבעת נוספת בשרשרת בת אלפי שנים
• בעבר היה נהוג חדר ייחוד: המנהג מסמל שבמקום נסתר, רק בני הזוג, מתחברים לאחד
• טבעת מסמלת קשר. כמו שילדים מציירים עיגול סביב האזור שלהם.
• "והיו לבשר אחד": שנינו אגואיסטיים, צריכים תיקון וקרבה עד שנהפוך לאחד
• ברכה לזוג: שתדעו לוותר זה לזה. אני מפנה עבורה מקום בתוכי והיא עבורי
• האורחים צריכים להרגיש מחויבים לשלום הזוג לשנים רבות. עדים לחיבור הזה
• יוצא שזה לא סתם טקס, אלא כל חתונה היא התחדשות העם כולו סביב החיבור

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחותהלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו, אנחנו הולכים לדבר היום על דברים מאוד משמחים, שכל אחד מאיתנו עובר מידי פעם בחיים, או באופן אישי, או עם קרובי משפחה, חברים, ידידים, כל מיני טקסים, שאנחנו מכירים מהמסורת היהודית ומהתרבות היהודית. והיום אנחנו רוצים לדבר עליהם באור חדש, אנחנו רוצים ללמוד איך להשתמש בכל אחד מהטקסים האלה, כדי להפוך אותנו להיות אותה משפחה אחת, שעליה אנחנו מדברים כאן בשיחות עם הרב לייטמן. איך לבנות בישראל משפחה אחת, ולהשתמש בכל רגע בחיים שלנו כדבר שיכול לקרב אותנו לזה, שיכול לקדם אותנו אל ההרגשה הזאת, שיש בינינו משהו טוב.

  ניצה: אולי נתחיל לדבר קודם באופן כללי על טקסים, טקסים שמלווים את האדם עוד מהעת העתיקה, עוד מהזמן שחיינו בשבטים, בחברה שבטית. מדובר באירועים חברתיים, אירועים של התכנסות, של ביחד, בעזרת הטקסים האלה נוצרת מסורת כלשהי שעוברת מדור לדור. טקסים הולכים בדרך כלל יד ביד עם מערכת ערכים כלשהי, באמצעות הטקס אנשים מרגישים השתייכות לקהילה, לחברה מסוימת, לעם מסוים, והיא מבטאת בדרך כלל את השקפת עולמו של החוגג ושל האורחים. יש בזה הרבה מאוד אלמנטים, ובאופן כללי טקס הוא משהו עם הרבה משמעות ועוצמה. אנשים מאוד אוהבים טקסים, בדרך כלל רוב הטקסים הם גם מאוד משמחים. אז קודם כל, איך אתה רואה טקס מהזווית שלך, מה זה טקס, איזו משמעות יש לו באופן כללי כלפי החברה והאנשים שמתכנסים יחד, לחגוג ולעשות פעולה משותפת כלשהי?

אני חושב שהטקס הוא פעולה מאוד עמוקה וטבעית, אנחנו לא כל כך רואים את זה בצמחים, אבל בטוח שרואים בחיות, יש ריקודים, וכל מיני משחקים בין הזכר לנקבה. לא בטוח שאנחנו מבינים בזה, ויכולים בכלל לקרוא את הדברים האלה בטבע, אבל בטוח שיש שם הרבה דברים, שלא שייכים לעצם הקיום, אלא עולם החי מפתח את זה, כדי לקשור את עצמו לנושא אחד כלשהו, להיות אחד, מחובר, יחד. ולכן יש פעולות מיוחדות של טקסים בחברת זאבים או אריות, כשמדובר על להקות גדולות, יש יחסים מיוחדים לגובהה ולרוחבה של החברה, איך שכל אחד ואחד תופס בה מקום. וודאי שאחר כך, אם הם מתחילים להיכנס ביניהם לזוגות, אז אנחנו רואים ממש טקסים, ולפעמים מאבקים, מי יותר חזק או למי מגיע יותר, ואחר כך, חיבור וריקוד בין הזכר לנקבה לפני שהם נכנסים ליחסים משפחתיים.

אנחנו לא מבדילים ולא יודעים על הדברים האלה נניח בצמחים, אבל בטוח שגם שם יש, רק בצורה אחרת יותר צנועה, כאילו נסתרת, לָמה הדבורה דווקא עפה מהפרח זה, לפרח הזה, ולא לפרח אחר? אנחנו לא מכירים את התוכנה הזאת שקיימת בטבע, אבל בטוח שיש שם הפעלות כאלו, כדי לקשור את הדברים האלה. זאת אומרת, מה הם הטקסים המיוחדים לחתונה? הם צריכים לאחד את כולם, כי משפחה היא האיחוד הקטן ביותר, הבסיסי ביותר, של כל החברה האנושית. והיא צריכה גם להבדיל אותנו מכולם בטקס הזה, מה אנחנו אומרים? "בטבעת הזאת את מקודשת לי", מקודשת זה נבדלת, נבדלת לי מכל העולם.

יש כאן טקס, שמצד אחד יש בו כביכול הפרדה, אבל מהצד השני הוא דווקא גורם לחיבור, לא רק בין שניים, אלא שעל ידי הפרדה, השניים האלה הופכים להיות אחד. זאת אומרת, אנחנו כבר מתחילים ללמוד, שכדי להיות אחד, יכול להיות שיש כאן מין הרחקה כלשהי ממשהו, שאני מתרכז בנטייה כלשהי, כלפי מישהו בצורה מסוימת, מאוד צרה ומכוונת. ואז על ידי זה שאנחנו מגיעים למשפחה כאחד, דווקא בגלל שהיא אחד, היא יכולה להתחיל להוליד חיים חדשים, את הדור הבא. ובנוסף לכך, בגלל שזה כבר קן משפחתי, מוכן, שלם, אז הוא יכול להיות בקשר עם משפחות אחרות כאלה, וכך לפי הטבע, החברה האנושית צריכה להיבנות. היום וודאי שיש תמונה אחרת בחברה האנושית, ואני חושב שזה ייתן תגובת בומרנג שלילית, לכל הקיום האנושי.

ניצה: מה זאת אומרת?

אנחנו לא הולכים כאן לפי הטבע, אנחנו מתגרשים, לא רוצים לשמור על המשפחה, אנחנו רוצים להתחתן כמה פעמים, שלוש, או אפילו ארבע, אנשים מסתכלים על זה בצורה רגילה היום, "התחתנתי שלוש, ארבע פעמים, יש לי בדרך שלוש ארבע משפחות עם ילדים שעשיתי", וזה נורמאלי ובסדר. בעולם החי זה קורה, האם זה סימן שאנחנו יורדים לעולם החי? כי פעם זה לא היה כך, האם זה דווקא ההיפך, מפני שאנחנו חיים יותר ממה שלפי הטבע האדם היה צריך לחיות ולכן אנחנו כאילו חיים עוד פעם בלי להתגלגל? זאת השאלה.

טקס החתונה הוא הטקס העתיק ביותר, הטקס היסודי ביותר, שקיים בכל התרבויות. בלידה, ובדברים אחרים אין לנו כל כך, ובקבורה הוא קיים בכל מיני צורות. חתונה זו צורה אנושית, מלאכותית, ויש גם סיבה לכך שאנחנו רוצים להתחבר מצד הטבע, אבל היא בכל זאת אופיינית מאוד לאדם.

ניצה: אולי כדאי שנרגיש שאנחנו זוג כלשהו שעומד לעבור טקס כזה, ונתלבש בגוף ראשון, כדי שיהיה יותר קל להביע את התחושות. אז זוג צעיר, עם כל החששות עושה את דרכו לעבר האירוע הגדול בחייו, אירוע החתונה, וכבר בשלב הראשון מובילים אותו, יש כבר אנשים, שושבינים, שמלווים אותו אל הטקס עצמו. ביום הזה אני יכולה להגיד, שההרגשה היא  כאילו של מלך ומלכה ליום אחד, ויש הרגשה של ליווי, והתרגשות גדולה, של הזוג עצמו, וגם של כל האורחים ושל המשפחה. מה הוא הליווי הזה לחופה?

אנחנו רואים שבכל התרבויות, יש לנו יחס יפה במיוחד לחתן ולכלה, ואנחנו רוצים להראות בזה עד כמה שאנחנו מכבדים את הטקס הזה, עד כמה שאנחנו רואים אותם כחלק בוגר מהחברה שלנו, ועד כמה שחשוב לנו בחברה שהחיבור ביניהם ישפיע על כל הקרובים והרחוקים, ועד כמה שגם אנחנו מצליחים, אם הם הצליחו. כי החברה והצאצאים של כולם הם הדור הבא, ובכך אנחנו בונים אותו, ואם אין זוג, אנחנו עדיין מתייחסים אליהם כמי שנמצא בשוליים של החברה. וכשהם מתחתנים הם הופכים ליסוד, לתא חברתי, ולכן אנחנו מכבדים את זה, רוצים לראות אותם ושמחים עימם. זאת אומרת, יש כאן שמחה, ובעצם מה יש כאן כל כך? זה מדבר על הקיום שלנו, שיש כאן איזו שמחת חיים, שמכך באים אחר כך חיים חדשים. בנוסף לכך, בזה הם מחזקים את החברה שלנו, את העובדה שאנחנו חיים וקיימים כחברה גדולה, לכן החתונה היא כל פעם נקודת הפריצה החדשה של החיים החדשים.

וודאי שמזמינים את כולם כמה ימים לפני כן, ויש תרבויות שכבר מכינות את עצמן חודשים קודם, ובכל תרבות ותרבות זה טקס מאוד גדול, מכובד ועשיר, משקיעים בזה הרבה, כי אלו הסימנים החשובים ביותר, בזה אנחנו עושים "חותמת", שזה אנחנו, וזה הקיום של החברה והצורה שלה. בהתאם לצורה של כל החברה כך גם הטקס עצמו. בכל תרבות ותרבות, אפשר מיד להגיד באיזו חברה אנחנו נמצאים, נוכחים לפי הטקס שלה. זאת אומרת, הטקסים האלה מהווים יסוד חברתי וכמו שאמרתי, יש בכל אחד ואחד מצורות הטקסים האלו, כמו חותמת, שבזה אנחנו רוצים לקבוע שאלו אנחנו, ואנחנו ממשיכים לחיות. והאיחוד הזה שבין החתן לכלה, הוא לא בין שניים, אלא גם מבטא בכך את האיחוד הלאומי, ולכן בחתונות נהוג לשמח את כולם, וזה לא חשוב מי נכנס, ואפילו אם לא הוזמן, יש מקום לכולם להיכנס ולהשתתף.

אורן: דיברת על הקשר שיש בין הטקסים שעושים בחברה מסוימת לחברה עצמה, שהטקסים הם בעצם מראה כלשהי של החברה. אנחנו רוצים, כמו שהסברת לנו בשיחות קודמות, לבנות את החברה הישראלית מחדש, אנחנו רוצים להפוך אותה, מאנשים שכל אחד נמצא במקום שלו, בפינה שלו, בפירוד כזה ואחר, מפלגים אחרים, מחלקים אחרים, מאנשים אחרים, להתחיל לבנות כאן בישראל, חברה חדשה שבה כולנו נרגיש כמו משפחה אחת.

אחרי שדיברנו באופן כללי על טקסים, עכשיו אנחנו רוצים להיות מאוד ממוקדים בדבר מאוד מיוחד, והייתי מאוד רוצה, שאת המשך הדיון שלנו מעכשיו נכוון לתוך התדר הזה, כשאנחנו משתמשים בחברה המיוחדת הזאת, שלוקחת על עצמה את הרעיון הזה, שאנחנו מתחילים לייצור בינינו קשרים חדשים, שיהפכו אותנו להיות כמו משפחה אחת, כולנו, כל האנשים בארץ. איך, מתוך המקום הזה, אנחנו עכשיו יכולים להשתמש בטקסים שאנחנו עוברים בחיי היום יום שלנו, כששני בני זוג מחליטים להינשא, וכולנו מגיעים לאירוע הזה, ובטקסים נוספים שנגיע אליהם בדיונים הבאים שלנו, איך אנחנו יכולים להשתמש בהם, כמשהו שמגביר את החיבור בין כולנו כהרגשה של משפחה אחת?

זאת אומרת, אנחנו ליווינו את בני הזוג, את החתן והכלה לחופה אלפי שנים, וכמו שאמרת לא רק בתרבות היהודית, כנראה גם בתרבויות אחרות, וזה פחות מעניין. מאוד יהיה מעניין אותנו לשמוע היום ממך, וללמוד ממך, על מה כדאי לנו לחשוב, בזמן שאנחנו מלווים גבר ואישה אל טקס החופה שלהם, כשאנחנו יודעים, שגם אנחנו וגם הם רוצים לבנות כאן בישראל חברה חדשה, שבה כולם מרגישים כמו במשפחה אחת. ועכשיו הם נכנסים אל החופה, על מה כדאי לנו לחשוב, כדי להתחיל לבנות בינינו שדה חדש של קשר, של חום, שיגרום לנו בסוף הערב הזה, להיות יותר קרובים להרגשה שיש כולנו, של משפחה אחת? הייתי מאוד רוצה שנתחיל לתת דגשים שמכוונים בדיוק למקום הזה, ונעבור צעד צעד את הטקס, ואם תוכל לכוון אותנו על מה כדאי לחשוב?

אז נחזור לתמונה הזאת, אנחנו מלווים אותם ותיכף הם צועדים אל החופה, חוץ מזה שכולנו מאוד מתרגשים, כי אנחנו מכירים את הכלה היפה ניצה, ואנחנו נמצאים איתה כבר כך וכך שנים, והיא בחרה חתן קצת פחות מוצלח, אבל אנחנו מכירים אותם, ומתרגשים, בוא תוסיף לנו משהו, מחשבה חדשה כלשהי.

אני אומר שתי מילים והכל יהיה מובן, "מונטג'יו וקפולט"[1], אלו שני הבתים משייקספיר, הם לא חתן וכלה, אלו שני חלקים, שני גופים גדולים מהחברה שלנו, מהכפר, מהעיר, או ממדינות שונות, לא חשוב, אבל אנחנו מתחילים כבר לראות חיבור בין חלק גדול אחד, לחלק גדול שני, שמתחילים להתחבר בגלל החתן והכלה האלו, שהם בעצם קטנים, ומה הם כאן? בסך הכל נקודת מגע. אבל בנקודת המגע שבין החתן והכלה מתחברות כאן משפחות גדולות, או תרבויות שונות, עמים שונים, יש כאן לא סתם קשר בין חתן לכלה, גם מבחינת הגנטיקה, ומבחינת מה שאתם מייצרים עכשיו, זה משהו אחר.

אחרי שחזרנו מהגלות בת שנות אלפיים, אנחנו רואים במיוחד בישראל את כל הערבוביה הזאת שנעשתה כאן אחרי הגלויות. קבוץ הגלויות והחתונות האלה בין עדה לעדה, או מקבוצה לקבוצה, זה נפלא, זה משהו חדש, קודם כל זה מאוד בריא מהצד הגנטי, כי יש פחות חזרה על כל מיני בעיות. אם יש לך בעיה קטנה כלשהי, ואתה מתחתן בכל פעם עם בני השבט שלך, אז הבעיה הזאת מוסיפה להתקיים ומגבירה את עצמה. אבל אם אתה כאדם מזרחי מתחתן עם מישהי, והיא דרומית או צפונית, וכן הלאה, אז הסיכוי להגדיל את התופעות השליליות בכל אחד, פוחת. לפי מה שאנחנו רואים בתורה, פעם בישראל היה אסור להתחתן, אלא רק בתוך השבטים, ואחר כך ביטלו את זה. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לכל הדיונים האלה, למה, ומה קרה שם על פי פנימיות העניין, אבל אנחנו רואים, שבכל זאת במשך הזמן, כשהם התקדמו, הם ראו שלפי ההתקדמות, חייבים להגדיל את האפשרות להתחתן, להתחבר, לא רק להתחבר, אלא להתכלל אחד בתוך השני, יותר ויותר, ובעבר היו חתונות רק בתוך שבטים.

אורן: יש לי הצעה כזאת, בוא נדמה לעצמינו עכשיו אולם שמחות, הערב הולכת להיות פה חתונה, ואנחנו הולכים להשתמש במאורע הזה, כאירוע שיחבר אותנו אחד לשני בצורה קרובה, חמה, וייתן לנו טעימה מהחוויה של הרגשת משפחה אחת גדולה. האורחים עוד לא הגיעו, ואנחנו החתן והכלה רוצים להכין להם פתק כלשהו, שבו יהיה כתוב משפט או שניים, שאותו הם יקבלו בכניסה. כשאתה נכנס היום לאולם חתונות, מחכה לך השם שלך ושל בת זוגתך, ובאיזה שולחן אתם יושבים. אנחנו רוצים להכין אותם מראש, לזה שהחתונה שלנו היום לא תהיה חתונה רגילה. עד כה הם היו כבר במאות חתונות, ואנחנו לא רוצים שהחתונה הזו תהיה מספר מאה ואחת שלהם, ובה הם יבואו, יאכלו, ירקדו, ישתו, ילכו הביתה שמחים ויאחלו לנו כל טוב עם צ'ק. אם כאן זה יגמר, אז זאת חתונה שהכרנו עד אתמול, ואנחנו רוצים היום כאן באולפן לבנות חתונה חדשה, חתונה שתקרב אנשים לתפיסה ולהרגשה, שיש בינינו קשר אינטגרלי, שכולנו חלקים משלם אחד גדול, וכך ראוי לנו לחיות בישראל, זה השורש שלנו, אליו אנחנו חוזרים היום בגדול.

 איזה "כיוונון" אנחנו יכולים לכתוב לאורחים על הדף, שיפגוש אותם בכניסה? או אפילו קודם בהזמנה, אנחנו הולכים לשלוח להם הזמנה, אז חוץ מלכתוב להם איפה זה, ומתי זה מתקיים, ואת הטלפון לאשר, אני כבר רוצה להתחיל להכין אותם מבחינה מחשבתית, מבחינה רגשית אל הדבר הזה, מה אני יכול לכתוב להם בהזמנה?

שאנחנו מזמינים אותם לאירוע מיוחד של חיבור, ואנחנו רוצים לראות בחתונה שלנו סיבה לחיבור כללי של כל הקרובים והידידים יחד, ורוצים לקוות שיבנה סביבנו מעגל חזק אחרי האירוע הזה, מהקרובים, החברים, הידידים והמכרים, שיתחברו ביניהם ואתנו, ושהחיבור בינינו יגרום לכך שכולנו יחד נהיה כמשפחה אחת, משהו כזה. אבל באירוע עצמו הייתי עושה רק פעולות חיבור, נראה לי שזה לא כל כך חשוב, וגם לא אפשרי שכולם יכירו את כולם, זה מאוד ארוך להציג כל אחד ואחד, זה מעייף מאוד.

אורן: יש לנו מאות מוזמנים.

כן, אבל בטוח שהייתי מארגן ריקודים במעגל, נשים לחוד וגברים לחוד. קורה בחתונות שזוגות רוקדים, בעל ואשה, למרות שהם כבר חיים עשרים, שלושים שנים יחד, והחתונה מזכירה להם אותם הרגעים, שהם היו פעם צעירים והיו בכזה אירוע, אבל יחד עם זאת הייתי בכל זאת מארגן משהו בצורת מעגל, שירגישו כולם שהם שייכים למשפחה אחת, גם גברים וגם נשים. נראה לי שזה מאוד מתאים לאירוע עצמו, ושהחיבור הזה סביב החתן והכלה מחזק אותם, הוא נותן להם איזו התחייבות, וגם מחזיק אותם מצד הקהל הכללי, הגדול, של המוזמנים, וזה גם מחייב את המוזמנים להתחבר ביניהם, ולהיות מרגע זה והלאה קשורים יותר ממה שהיו קודם, זאת אומרת אלו מחזקים את אלו בצורה הדדית.

ניצה: כשדיברת על המעגלים הבנתי, שזה גם הפתרון, כי הרבה פעמים אורחים שמגיעים, חלקם הם בלי בני זוג, ואז יוצא שבצורה כזאת ניתנת לכולם הזדמנות שווה.

כן, ולפעמים להרבה אנשים משעמם, אלה שותים, ואלה רוקדים, והזקנים יושבים בצד, וזהו. הארגון צריך להיות בצורת עיגול, ממש כמו טבעת, כך אנחנו צריכים לרקוד, ולהראות בזה שהחיבור הוא בעיגול, וכך גם צריך להיות עם בני הזוג, כמו שכתוב, הכלה סובבת את החתן.

ניצה: הנושא של השמחה והאירוע עצמו מתחיל לפי הסדר בטקס, קודם כל בטקס החופה והקידושין, והייתי רוצה עכשיו להתמקד בו. אחר כך נגיע לשלב של השמחה והריקודים שהם השלב השני, השלב הראשון הוא בעצם אותו שלב שנכנסים מתחת לחופה.

חופה היא חיבור, החופה עצמה היא כולה חיבור בין החתן לכלה, הגג הזה, הכיסוי על שניהם, כל הסימנים להתחייבות החתן והכלה, שהופכים להיות לאחד בתנאים מסוימים, שלא סתם כאחד, אלא יש בחיבור ביניהם הבטחה מכל אחד לשני, וההבטחה העיקרית מצד החתן כלפי הכלה היא גם בשבירת הכוס.

ניצה: מה משמעות של שבירת הכוס?

זהו סמל לכך שעדיין אין בינינו כלי משותף, שממנו אנחנו חיים. לפני כן יש אפילו טקס של אירוסין ושבירת צלחת, שבזה שאנחנו שוברים אותם, אנחנו מקבלים את התנאים, כי אנחנו שניים שלא מסוגלים עדיין להיות יחד, אבל אנחנו הולכים לבנות ולהבנות, בצורה שיהיה בינינו בסופו של דבר כלי משותף. אז למרות ששוברים עכשיו, זה סמל שממנו מתחילים נכון, וצריכים לבנות פה משהו חדש, ולכן זה סימן מאוד גדול לחיים, שבעצם היחס צריך להיות כל הזמן לחיבור, למרות האגו של כל אחד, למרות הבעיות שכל הזמן מתעוררות בקיום ההדדי, אבל הנכונות להיות מאוחדים, היא בעצם בשבירת הכוס ובכתובה, בהסכם שאנחנו מבצעים כאן. זה הטקס העיקרי, בלי זה אי אפשר להתחיל את התיקון של החיבור בין שניהם.

ניצה: בנוסף לשבירת הכוס, החתן אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". מה מסמל המשפט הזה דווקא ברגע הזה של שבירת הכוס?

אנחנו רואים בחתן ובכלה סמל של איחוד העם, ובנוסף לכל מיני אירועים שיש בכל מיני עמים, אצלנו זה סמל של החתונה עם ארץ ישראל, שהעם שלנו חוזר לארץ ישראל, שאנחנו מתחילים להתחבר שוב לעם אחד, שמקיימים את עצמנו בציון, כאן אנחנו מתחתנים, מולידים ילדים וממשיכים. אז אנחנו רואים שמלכתחילה, מתחילת הגלות, החכמים קבעו שאין חתונה שלמה, אלא אם אנחנו קושרים אותה עם ארץ ציון וירושלים, זאת אומרת, שבאים בסופו של דבר לכאן, ולשם כך אנחנו קיימים, מתחברים וממשיכים את החיים שלנו, כדי שוב להיות עם. ובכל חתונה וחתונה אנחנו רואים טקס פרטי מהעם הכללי, שמשתוקק, ובכל זאת מתכוון לחזור למולדת שלו. לכן אנחנו רואים שבחתונה שלנו יש טקס לאומי מאוד עמוק, ובמשך ההיסטוריה זה כיוון אותנו לארץ ישראל.

אורן: "לזכור את ירושלים", מבחינה חברתית, מבחינת היחסים בין האנשים כאן בארץ ישראל, מה המשמעות של זה? כי הרי אנחנו כבר פה בארץ, חזרנו לירושלים, אז אולי המשפט הזה כבר מיותר? או שהוא מדבר על דבר גבוה יותר, נעלה יותר, שמדבר על חברה אחרת שצריך לבנות כאן? אם זה דבר נעלה יותר, שהוא חברה מתוקנת יותר, מה זאת אומרת, לזכור את ירושלים, לשאוף לירושלים? על מה כדאי לנו לחשוב, בזמן החופה כשאומרים את המשפט הזה, כדי להגיע אל המקום הגבוה הזה שקוראים לו ירושלים, בהתקשרויות החדשות בינינו כאן בארץ?

קודם כל אנחנו צריכים לדבר על כך שעם לא יכול להיות ללא השורשים שלו, והשורשים שלנו הם ארץ ציון, ירושלים. השורשים שלנו הם שניים עשר השבטים שהפכו להיות לעם אחד, ולמרות שלפני אלפיים שנה ויותר, היו בעיות וצרות בקיום שלנו, אז התקיימנו כאן כעם, עִם היסודות שלנו. ולמרות שכל העולם לקח מהיסודות שלנו, עד היום הם ממלאים את כל העולם בתרבות, בחינוך, בדת ובכל. אנחנו משתוקקים לחזור, וירושלים בשבילנו היא סמל לליבה של ישראל, מה זאת אומרת? תראה מה קרה במלחמת ששת הימים, כמה סבלנו כדי להחזיר את ירושלים.

אורן: על מה צריכים לחשוב עכשיו החתן וכלה, וכל המשתתפים, כדי לבנות פה חברה חדשה היום כשאנחנו שומעים בחופה, שצריכים לזכור את ירושלים ולהעלות אותה על ראש שמחתנו?

בזמן שאני בונה את המשפחה החדשה שלי, שהיא חלק מהאומה שצריכה עוד להתחבר בתוכה ולהביא את עצמה למצב שהיא עם אחד, משפחה אחת, כולנו כמשפחה אחת, ואנחנו נמצאים בחתונה גם עם ארץ ישראל, אם אפשר להגיד כך, עִם עם ישראל בארץ ישראל, ועם ישראל בירושלים, כנקודה המרכזית של ארץ ישראל, זה לא יכול להיות אחד ללא השני.

כי, אם הטקס שייך לעם, אז הוא חייב לכלול את כל התמונה,  ארץ ישראל, עם ישראל, ירושלים, הקרובים, עד הזוג שמתחתן. ולכן מזכירים את סימני האבל על ירושלים, כי כל עוד אנחנו לא חוזרים לארץ ישראל השלמה, אלה סימנים של אבלות יחד עם השמחה. והשמחה מגיעה מזה שאנחנו מתקרבים למצב הנכון. כך זה פועל.

זאת אומרת, הטקס הוא מאוד רחב, עמוק, ולאותו הערב החגיגי, אפשר להוסיף הרבה דברים,  שיפעלו לכיוון החיבור של אותם אנשים שנמצאים באירוע, שירגישו שהם בעצמם מקיימים עכשיו את החזרה להיות עם אחד במקום אחד, בצורה כלשהי, עִם החיבור לירושלים בתוכם, והחתן והכלה שמסמלים את החיבור הזה של כל העם עִם ארץ ישראל. אפשר עוד להרחיב על זה.

אורן: איך להרחיב, מה להוסיף?

אני לא יודע אם אפשרי בצורה פתאומית לעשות כך, אבל אני הייתי שמח לשמוע בחתונה שירים שמדברים על איחוד, על חיבור, כי החתונה עצמה היא חיבור ואיחוד. הייתי רוצה לשמוע שירים שמדברים על חיבור ואיחוד בין הכלה לבינינו, למקום, לאדמה, לארץ ישראל, כהתאמה, בין זה לזה. הייתי רוצה לראות שאנשים שבאים לחתונה, יותר מתחברים, ולא שאדם בא, נתן צ'ק, אכל רבע עוף, אולי רקד, אולי לא, ויצא בחזרה עם בת זוגתו, הלך לו, ועשה v.

אורן: היום כשבני זוג מתחתנים, יש כל מיני דרכים לעשות את האירוע הזה מיוחד, לעשות היום חתונה כמו של כולם זה כבר לא הולך, התחתנו כבר רבים לפניי, אני מתחתן פעם ראשונה, מקווה שגם אחרונה, אני חייב שהערב יהיה מיוחד. אז היום יש הרבה פתיחות לעשות דברים מיוחדים, להביא את החתן והכלה במסוק, או עם כדור פורח, מופעים של לייזרים, מה שאתה רוצה, אלו הפקות ענק. למה אני מספר את זה? כי הכל פתוח לפניך, כל מה שתחלום עליו אפשר לממש, היום לחתונה יש תקציב מאוד גבוה, ואני בטוח שהדרישות שלך ייכנסו במסגרת התקציב שאני וניצה חשבנו. אז בוא תרשה לעצמך להשתחרר, לשחרר את הדמיון, כל מה שאתה רוצה אנחנו נשמח ליישם, רק תגיד לנו מה אתה רוצה. זאת השאלה, מה אתה ממליץ לנו להוסיף לערב הסטנדרטי הזה כדי שהתוצאה שלו תהיה מאוד לא סטנדרטית?

ניצה: הרעיון הוא בעצם להפוך את האירוע לערב בלתי נשכח, למשהו שייחקק בזיכרון של כל משתתפי האירוע, אז מה יהפוך חתונה כזאת באמת, לערב בלתי נשכח?

אורן: בלתי נשכח במובן כזה, שהוא יקרב אותנו לטעום, מה פירוש הדבר לחיות בחברה שכולם כמו משפחה אחת.

נכון.

אורן: מה שתמליץ נשתדל מאוד ליישם, תמליץ לנו ואנחנו נרשום.

ודאי שבלי כדור פורח וליצנים ומה עוד.

אורן: ביטלנו.

כשיש צעירים, אז המבוגרים מפחדים להתקרב למרכז, כי הצעירים מתחילים להשתולל, הם רוצים את זה, זה בסדר, זה הזמן שלהם. אבל לא, כאן כמה חברים וחברות של החתן והכלה, צעירים ומבוגרים, צריכים להכין את עצמם לכך שהם מושכים את כולם למעגל. הם מושכים את כולם לחיבור, לאיזה משחק שמקרב את כולם, לריקוד, לשירה שמקרבת את כולם ושכולם יודעים, או שאם הם לא יודעים, אז שתהיה אפשרות לקריוקי, אבל שירה בציבור, ריקוד בציבור, כל מה שמקרב. לעורר בכל אחד ואחד מין ניצוצות אהבה כלשהם מהילדות, מהדברים הפשוטים. לא צריכים טקסים כאלה, שמסוק מגיע והחתן קופץ ומוציא את הכלה מתוך המסוק. אני חושב שזה מוחק את כל הטבעיות שבטקס. הייתי דווקא הולך לטקסים יותר עממיים, פשוטים, שמאוד נוגעים ללב, לא להרשים את האורחים במשהו שמתנוצץ, במסיבת לייזר, אלא מסיבה שתהיה בלב.

אורן: איך המסיבה תיגע בלב?

צריכים לחשוב, זה בהתאם לסוג הקהל שנמצא, אבל צריכים להיות כמה אנשים שממש סוחבים את כולם למעגל, לרכבות, וגם למשחקים פשוטים, שהם בעיקר נוחים, טובים, ושכולנו יורדים מהגאווה ומההצגה הזאת של חשיבות. דווקא כאן מתאים שיהיו קצת יותר ילדות, עממיות, אני הייתי הולך לכיוון הזה. כי כל החתונות עם השולחנות הממוספרים, והמקומות ממוספרים, זה דוחה אותי נורא. רב"ש ואני כמלווה שחייב להיות לידו, היינו חייבים ללכת לחתונות כאלה, זה היה ממש נורא, סבלנו מאוד.

ניצה: אתה מדבר על דברים יותר עממיים, יותר טבעיים.

כי חתונה מדברת על חיבור.

ניצה: על חיבור שהוא טבעי.

כן, והחיבור הוא בצורה, שכל הזמן כל אחד יורד מהאינדיבידואליות שלו, ונכנס למצב שכולנו משתתפים, באנו להשתתף בחתונה, להתחבר, לתמוך בחתן והכלה, לא כל אחד מאיתנו בא כאורח חשוב. אתה לא חשוב, אלא החתן וכלה חשובים. לכן אין כאן אורחים חשובים, אלא כולנו באים כדי לתמוך בהם, זאת אומרת, להיות תחתיהם, אז בוא נעשה את זה, כי אי אפשר אחרת. אם לא כך אז מה שהם רוצים, זה לא חיבור. וודאי שצריך להתחיל מהחתן והכלה שהם מרגישים ומבקשים את זה מאיתנו. אבל תלוי איזה קהל, מאיפה ומה, ובהתאם לזה צריכים למצוא אנשים שיסובבו את הקהל ויביאו אותו לחיבור, לצורה יותר פשוטה.

אורן: מה החתן והכלה צריכים לבקש, לא הבנתי, ומתי בערב?

אני לא יודע מתי, אני חושב שמתחילת הערב והלאה. לא הייתי מחלק בכלל לשולחנות קטנים, הייתי שם שולחן אחד גדול, והחתן והכלה יהיו בין כולם, כך שכולם יראו את כולם. וכמה אנשים ידברו לעניין, עד כמה שנוח וטוב לנו, לראות את כל הקהל סביב השולחן הגדול והעגול הזה. כך זה היה תמיד בתרבות הבדואים והיהודים, שהיו יושבים במעגל, לא סתם שולחנות קטנים, שאני לא רואה אף אחד מחוצה לשולחן לידי, לפי תכנון כלשהו, זה מבדיל ביני לבין כולם. אנחנו מגיעים לערב כלשהו שאף אחד לא מכיר את השני, אנחנו הגענו כולנו כדי להתחבר, ולכן כל האירוע צריך להיות כך, כמו שבת אחים, סביב החתן והכלה, כי עם נקרא "אחים אנחנו".

והייתי מסדר את כל הנאומים והברכות, בצורה מיוחדת, הייתי מתכנן את זה עם האנשים, ועושה מזה אירוע, ממש הצגה. וגם שהחתן והכלה ירקדו באמצע המעגל, ואחר כך הילדים הקטנים בני השלוש, הארבע, החמש, להראות שהחתן והכלה מייצגים את הדור הצעיר, אבל יש כאלו עוד יותר צעירים, עוד יותר קטנים, כל הסימנים האלו מאחדים אותנו. ואחר כך לעשות כמה שיותר צורות עגולות, אין גדולים, אין קטנים, אין צעירים שנבדלים מהמבוגרים, אלא ממש אירוע משפחתי. צריכים לחמם את הלבבות, ואז יש את כל התנאים, כל אחד יודע מה הוא צריך להגיד, יש קצת שתייה, קצת חימום, קצת ריקודים של החתן והכלה, של הילדים הקטנים, וכך כולם מכנסים את הרגשות שלהם למעגל.

אני חושב שזה ייתן לכל אחד ולכולם הרגשה מאוד חמה, וזה באמת יהיה בלתי נשכח. אתה מעורר בזה אנשים, מעורר בהם נקודה מאוד יסודית ששייכת לבית, לאמא, למשפחה, למשהו שלכל אחד ואחד היה ואיננו, ולכן זה מעורר רגשות חמים בכל אחד. ולא שאכלתי רבע עוף, נתתי צ'ק, אמרתי שלום לכולם ואני יכול ללכת. לא שכל אחד חייב לקחת עימו איזה זר פרחים, או איזה עוגה לבני המשפחה שנשארו בבית,  כמו שעושים, אלא אתה לוקח איתך חום.

ניצה: כשתיארת את זה, נזכרתי שבכל פעם, כשאני הולכת לאירועים, לחתונות של חברים או של משפחה, אני שמה לב, שככל שהם משקיעים יותר כך אני נהנית פחות. לא ידעתי להסביר את זה, אבל עכשיו נתת לזה הסבר מאוד פשוט, זה באמת התרחק מהדבר הטבעי, מהטכס האמיתי הזה.

בטח, חתונה לא מתאימה לכל מיני טכסים רשמיים, זה דבר מאוד טבעי, עממי, מושרש קרוב לקרקע, וכשעושים את זה עם מסוקים, כתיאטרון, זה מוציא את כל הטעם. אני יכול לראות את זה במקום אחר, אני לא בא לשַׁם לאירוע, לפסטיבל, זה ממש לא זה.

ניצה: האלמנט של השמחה מופיע בכל הברכות, אנחנו רואים שבכל הברכות כתוב בכל מקום "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה", גילה, רינה, דיצה, חדווה, אהבה. מה הרעיון של השמחה הגדולה הזאת, שיש באיחוד הזה עכשיו, ברגע הזה של החיבור בין בני הזוג?

מדובר בתחילת החיים, אלו שני חלקי חיים, גבר ואישה, שמלכתחילה מהטבע הם מנוגדים זה מזה, מנוגדים לגמרי לפי האופי, ואולי גם כל אחד רוצה לשלוט על השני, אלא נותנים להם מצד הטבע בנוסף אהבה, אהבה פשוטה, עממית, נטייה כלשהי זה לזה, זאת אומרת שלפי הגֵנים וההורמונים שלנו אנחנו נמשכים זה לזה. אם לא היו לי הורמונים זכריים ולגברת הורמונים נשיים, אז אנחנו לא היינו נמשכים זה לזה, ולא היינו יכולים לבנות בינינו משפחה, ועוד יותר מזה שלא היינו נמשכים, היינו נדחים זה מזה, כי מה שהיא חושבת אני חושב שלא, מה שהיא רוצה אני לא רוצה, ואין בינינו קשר, אלא אם כן הייתי שוכר אותה, כי היא יודעת לבשל ולעשות עוד משהו וזהו.

זאת אומרת, המשיכה בינינו היא מאוד פנימית, טבעית, שנמצאת בתוך הטבע שלנו בצורה עמוקה ביותר. ילדים מגיל עשר, אחת עשרה, מתחילים להבדיל ולהרגיש, הגיל הזה של התפתחות המין, המשיכה, הוא היסוד של החיים שלנו. תראה את החיות, ובצורה טבעית זה מתפתח גם בנו, כמו אצל חיות, אף אחד לא שואל ובוחר בזה. וגם החתונה לא צריכה להיות רחוקה מזה. אצלנו היה נהוג אפילו חדר ייחוד, שפעם הוא היה סמל מיוחד ששם הם מתאחדים יחד, מתחברים יחד, והקהל שמח בזה. זה טכס מאוד עתיק גם לפי הצורה שלו, ואז הם נקראים כבר "בעל ואישה", במצב הזה שתחת החופה הם לא נעשים בעל ואישה, הם נעשים בעל ואישה כשהם ממש מתחברים יחד במקום נסתר משלהם. יש בזה סמלים מאוד עמוקים, ולכן יש גם את כל הברכות האלו, ואנחנו מושכים את כל הטכס הזה, מהאדם הראשון ועד אלינו היום. זאת אומרת שאנחנו רואים את עצמנו, כאיזו טבעת אחת בשרשרת של אלפי שנים, שנמשכת בטכס הזה, ועכשיו אנחנו שמחים שזה נמשך לעוד טבעת ועוד טבעת, שמתווספת לאותה השרשרת.

ניצה: זאת המשמעות של הטבעת?

משמעות הטבעת הוא קשר, כמו עיגול, ובתוך העיגול אני כובש משהו ואז זה שלי, כמו שילדים עושים בדרך כלל.

ניצה: מסמנים טריטוריה.

כן, אז זאת הטבעת, טבעת היא קשר.

ניצה: יש ביטוי כזה שאומר, "על-כן, יעזב-איש, את-אביו, ואת-אמו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד"[2]. מה זה אומר להיות "בשר אחד"?

"עצם מעצמי ובשר מבשרי"[3] נניח, שאנחנו עושים תיקון יותר פנימי בינינו, חיבור פנימי בינינו, תיקון, מפני שאנחנו אגואיסטים, והחיים שלנו לפנינו ואנחנו רק שברנו עכשיו את הכוס, אנחנו צריכים "לקיים את הכוס הלאה".

ניצה: לבנות את הקשרים.

כן, משפחה בונים במשך שנים רבות, אז זה חייב להיות כ"בשר אחד", כמו שיוצאים מאיתנו צאצאים, הילדים שלנו, וזה נקרא "ויהיו לבשר אחד" נניח, אולי יש עוד פירושים, אני לא יכול לתת פירוש עממי.

ניצה: איזו ברכה אפשר לברך זוג ביום חתונתו?

אני חושב שהברכה הכי טובה כצידה לדרך, היא שיֵדעו לוותר זה לזה, כי כל תיקון האדם הוא קודם כל על ידי הכנעה, אבל כדי להגיע לזה, צריכים גם עוד הרבה מאוד תיקונים קטנים. לדעת את אופי וטבע כל הבריאה, למה אני צריך לעשות כך, ולַמה אני צריך לוותר על עצמי וכולי. יש כאן עבודה פסיכולוגית עמוקה מאוד, ואני חושב שאם היא בכלל לא מתקיימת בזוגות הצעירים, אחר כך הם סובלים מזה כשמתגרשים, ונשארות אמהות חד הוריות וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן בעיה גדולה שלא לומדים, ולא מכינים את האדם לוותר בצורה הדדית. הוויתור ההדדי בונה קודם כל את המשפחה, מפני ששני אגואיסטים לא יכולים להתחבר, הם דוחים זה את זה כמו שמן ומים. אלא רק בתנאי שכל אחד יוותר קצת מעצמו, יבטל את עצמו, אז בצורה כזאת הם יכולים להיכנס זה לתוך זה, שיהיה ביניהם חלק משותף. אני קצת מפַנה בתוכי מקום לאשתי, ואשתי מפַנה בתוכה מקום בשבילי, ובחלקים האלה שפינינו מקום אחד לשני, בזה אנחנו מתחברים.

וחוץ מזה יש בי ובה עוד איזור גדול, בתוך האופי, ההסתכלות והמחשבות, שעוד לא השלמנו, אליו עוד לא נכנסנו.אולי זה הפירוש  שיהיו לבשר אחד, שנתחבר בצורה כזאת שלמה, שיהיו יחד זה בתוך זה, לא שיהיו להם שני מקומות מחוברים, אלא רק מקום אחד, התכללות כזאת, זו בעיה. לפני החתונה ובזמן החתונה ואחרי החתונה ואנחנו צריכים לצרף לחתונה את כל העניין של האיחוד, החיבור, המשפחה, הוא חייב להיות מאוד מאוד בולט וקובע. והאורחים גם צריכים להרגיש את עצמם בהתחייבות, הם לא באו לעֶרב אחד כדי להגיד מזל טוב ולברוח בחזרה, אלא הזוגות והמוזמנים האלו, באים כדי להיות עדים, לדבר שיתקיים לאורך ימים. יש כאן עניין של ערבות ההדדית, כי אנחנו בונים כאן חלק מהעם, ומחבּרים אותו עם כל העם, וזה חייב להיות בצורה של ערבות הדדית. לכן הזוג הצעיר מתחייב לפני כולם, וכולנו מתחייבים להיות כעדים, זאת אומרת כמחזיקים אותם שהכל יתקיים בצורה הנכונה.

זה לא סתם טכס, אירוע כמו שהיום, יש כאן ממש איזו החלטה כללית כמו שהייתה פעם בשבטים. פעם כל השבט היה מביא את החתן והכלה וכולם היו יחד, והחתן והכלה חיו בתוכם, וכל השבט היה מעורב בזה. חייב להיות כאן משהו מזה, ואז יש לזה קיום, זאת אומרת כל חתונה וחתונה ביסודה, היא התחדשות של העם.

אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, ותודה גם לכם שהייתם איתנו, בואו נשתדל לקחת כל חתונה כהתחדשות שלנו, כעם שרוצה לבנות את עצמו כמו משפחה אחת גדולה, חמה ומחוברת, מזל טוב ולהתראות.

[1]           רומאו ויוליה מאת שייקספיר.

[2]           בראשית ב', כ"ד

[3]           בראשית ב', כ"ג

טקסים: חנוכת הבית

בית הוא תיבה שבתוכה האדם ומשפחתו מתקיימים. מתוכו מתחברים לחברה

• בישראל רגישות גבוהה למקום בו אתה גר ולרכישת בית משלך. קשר חזק לקרקע
• דרך הבית אנחנו צריכים להרגיש קשורים לעולם
• בעתיד בתים יהיו הרבה יותר פתוחים, מכוונים לקשר בין אנשים. לא נסתתר בבית
• בעתיד הבתים יקטנו והשטחים הציבוריים יתרחבו. נרגיש שיותר נעים להיות ביחד
• ילדים אוהבים ללכת לבית של חברים, לישון אצלם דווקא. דוגמה לצורך בחיבור
• ברכת הבית: שנהיה קשורים נכון לסביבה וזה יביא: ביטחון, בריאות, פרנסה, חינוך וכולי

 חיבור צריך להביא הרגשה שסביבה אנושית חמה היא הבית הבטוח ביותר

• לא דירה אלא ערבות. זה! בית. התחייבות הדדית לספק לכל אחד הכול. בית=ביטחון
• בחברה שהיא כמשפחה אחת, אף דלת לא תהיה נעולה. הכול פתוח. הילדים בין כולם.
• לילדים יש אגו פתוח. עם ההתבגרות, אנו מסתירים אותו. שומרים על עצמנו מבושות
• אפשר להרגיש כמו ילד בידיה של אמו. בלי בושה, בלי פחד. זה בית אמיתי!
• אדם יושב בבית מול מסך הטלוויזיה, נרקב, לבדו. אפשר להשתגע...

 מסיבת חנוכת הבית: נזמין את כל השכנים. אולי נערוך את המסיבה בחצר וכל אחד יביא עמו כיבוד

• הזמנה פומבית: "אנו חדשים כאן ורוצים להכיר אתכם, עושים מסיבה, מתחברים".
• נאום קטן: "אנו שמחים להכיר, נשתדל שיהיה לכם כיף בשכנותנו, שנעזור זה לזה"
• עוד אופציה: להזמין את כל הילדים השכנים למסיבה שלנו
• כדאי לערוך מסיבה נפרדת לבני המשפחה. לא יחד עם השכנים
• במסיבה עם השכנים, לשבת במעגל, לשאול על החיים בבניין ועל רקע זה להתחבר
• אפשר לארגן חוגים לילדים, טיולים משותפים, להיפגש בשבתות. יהיה כיף!
• מזוזה: מקנה ביטחון. אדם יכול להתחבר לכוח העליון רק באהבה לזולת
• סעודה בחנוכת הבית: אכילה משותפת  מראה שאני דואג לך ברמה הכי בסיסית

 בני הזוג: פנימיות הבית היא הקשר הטוב ביניהם. בלעדיו, אלה יהיו סתם קירות

• "לבנות בית נאמן בישראל": מכוונים עצמנו להיות תא נאמן ואוהב במשפחת ישראל
• הכנה לחנוכת הבית: לסכם עם חברים שנבנה ביחד אווירת חיבור. נעטוף את כולם בחום

אורן: שלום, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן את המשמעות האינטגרלית, המשמעות המחברת של הטקסים שאנחנו מכירים בחיים שלנו ועוברים אותם בשלבים שונים. אנחנו בטוחים שיהיה לכם הרבה מה ללמוד ולקחת מכאן כדי להביא אור גדול לחיים שלכם, וכדי שכולנו בישראל נוכל להשתמש בטקסים האלה כמקפצות אל קשר חדש, חם, חזק, מחבק, אוהב, ושנשמח לחיות כאן כמו משפחה אחת.

ניצה: הטקס הקרוב הוא טקס חנוכת בית, הזוג הצעיר שלנו שהתחתן לא מכבר, רכש דירה, לקח משכנתא, זה לא היה פשוט, אבל יש דירה. ואנחנו רוצים לערוך טקס חנוכת בית. זה טקס מאוד עתיק, והיינו רוצים לפני הטקס להבין מה המשמעות של המושג "בית". למה אנחנו חוגגים כניסה לבית, מה המשמעות של בית עבור אדם, עבורנו?

בית זה מקום שבו אדם מתקיים, שבו הוא גר, שבו הוא מעמיד את עצמו, את המשפחה שלו. בית זה מקום שבו הוא מקבל את האנשים הקרובים. לא מזמינים ולא מכניסים לבית את מי שלא מוזמן, שרחוק מבעל הבית. בית זה מקום שבו מולידים, שבו חיים, זאת אומרת מתפתחים. בית זה מקום של חיבור, שעושים אירועים.

בית זה מקום החיבור החיצון יותר מהלב של האדם. קודם המקום הפנימי של החיבור בין בני אדם זה הלב שלו, ואחר כך זה הבית. וודאי שהטקס הזה הוא מאוד חשוב, יש לזה סימנים שונים, אפילו כשמתחילים לבנות את הבית חוגגים.

אורן: מניחים את אבן הפינה.

כן. בהתחלת הבנייה, ואחר כך בסיום הבנייה, כאשר נכנסים לבית יש טקס קביעת מזוזה, וקוראים תהילים ופרקים מיוחדים מהתנ"ך. זה מסמל לנו את קשר האדם לקרקע, לעם, ולמקום שהוא קובע את עצמו, את המקום ששם הוא רוצה להיות קיים, ומחובר עם האחרים. אנחנו בזה בעצם מרגישים שאנחנו נעשים חלק מהסביבה. מצד אחד אמנם בית כאילו מבדיל אותי מאחרים, אך מצד שני הוא נותן לי מעמד וקשר לאחרים.

בית הוא סוג של תיקון האדם כלפי החברה, כלפי העם וכלפי העולם. זה המקום שלי ומהמקום הזה אני כבר מתחיל להיות "בעל הבית". זאת אומרת אני מעלה את עצמי לדרגה מיוחדת, אחרת, בתוך הבית הזה מתקיימים בני ביתי, וכולנו יחד גם משייכים את עצמנו לעם.

אנחנו גם רואים שלא מדובר סתם על בית, אלא על הרבה בתים שמתחברים למושבה, לעיירה, לעיר ולמדינה. זאת אומרת, כמו שהמשפחה היא כמו תא של החברה האנושית, הבית הוא גם כמו תא, כמו תיבה שבה אדם חייב להתקיים. הוא לא יכול להיות אחרת, אנחנו רואים שזה מגיע לנו אפילו מדרגת החי, שגם להן יש מקומות מוגדרים, שטח ומקומות מסוימים שבהן הן מולידות, שבהן הן חיות ומסתתרות, וכן הלאה.

זה העניין של הבית. ולכן אנחנו דואגים מאוד לכך שיהיה בית לכל אחד. אנחנו רואים שלכל אומה שיש בית בסגנון משלה, בהתאם לאופי האומה, האקלים וכן הלאה, אבל המושג "בית" הוא מושג ממש רוחני. "בית", "חצר", זה משהו שאדם חייב. בהדרגה כזאת, מתוך ליבו, הוא מתקשר אחר כך למשפחה, אחר כך לבית ואחר כך לחצר ואחר כך כבר לכל העולם, כך הוא מתקשר מבפנים החוצה.

כלומר, אנחנו לא צריכים לראות בדברים האלה סימנים שמבדילים אותי מכולם, ש"ביתי הוא מבצרי", אלא דווקא ההיפך, שכאשר אני קיים כבר בבית, אז אני מסוגל, מוכן, אני כבר "בעל הבית", ויש לי כוחות להיות מקושר גם עם אחרים. ולכן זה מושג מאוד חשוב. זו גם הרגשה ומעמד מאוד חשוב לאדם. ואנחנו רואים עד כמה שזה לא פשוט, אבל כולם נמשכים לכך שיהיה להם בית משלהם  דווקא.

ומעניין שבעם שלנו, בניגוד אולי לעמים אחרים, בית חייב להיות משהו מוצק, בטוח, "שלי". היום במיוחד לא נהוג כך דווקא, אלא אנשים עוברים בקלות ממקום למקום, עוזבים מקום אחד, והולכים למקום שני. אמריקאים מחליפים שש שבע פעמים את בתים שלהם, הם בקלות עוברים מעיר לעיר ואצלם זה אולי מצביע על כך שאין להם כל כך קשר לאותו מקום שבו הם נמצאים. בישראל לעומת זאת זה דווקא ההיפך, אנשים מאוד מאוד רוצים להיות מחוברים לקרקע.

זאת אומרת, בית זה לא סתם איזו תיבה ולא חשוב לי איפה היא נמצאת, אלא חשוב לי באיזה מקום אני קיים ושזה שלי בדיוק. ואני קונה את  הבית, אני לא שוכר אותו כך שמחר אני יכול להתפטר ממנו בקלות. יש כאן ביטוי לאופי האומה, שרוצה מאוד להיות קשורה לשכנים, למקום, לאזור, לאדמה. ולכן צריכים לראות את זה כהתחלת החיבור בין כולם. וגם במקורות שלנו כתוב על זה הרבה, שכל אחד וביתו.

יש הרבה מנהגים שקשורים לחנוכת הבית. באיזה צורה צריך לבנות אותו, לאיזה כיוון החלונות, אפילו לאיזה כיוון השירותים, שלא יהיו לכיוון מזרח מערב אלא דווקא לכיוון צפון דרום, שלא יהיו לכיוון ירושלים, יש הרבה דברים כאלה. מי יודע עד כמה שאנחנו היום מודעים לזה, אבל זה רק מצביע על החשיבות, שגם המבנה של הבית יהיה מאוד ארגונומי, זאת אומרת מתאים למבנה האדם, מתאים לתכונות האדם. כמו שיש יצורים שבונים בית על עצמם, אנחנו בונים בית בצורה החיצונית ומתקיימים בו, אבל כשנכנסים הביתה אנחנו רואים עד כמה שהוא בסופו של דבר מאוד קשור אלינו, ולפי מה שקורה בדירה, בבית, אנחנו יכולים לדעת הרבה על מי שנמצא וגר שם.

לכן בית זה דבר שקשור לגופו של אדם. אדם מתאים אותו לאופי שלו, ליחסים בינו לבין בני המשפחה, הסביבה, העם והעולם. מאוד חשוב לציין את זה, מפני שהבית צריך להיות בצורה כזאת שאנחנו נרגיש שדרכו אנחנו יכולים להיות קשורים לעולם, שאנחנו מגיעים לחיבור עם העולם. שאני לא רק מסתתר שם ומרגיש את עצמי בטוח וטוב, ויש לי שם מקום משלי ופינה משלי וכן הלאה, אלא דווקא מזה שיש לי אותו, ואדם חייב שתהיה לו פינה משלו, אבל דווקא מתוך הפינה הזאת שסיפקתי אותה לעצמי, אני עכשיו מתחיל לראות איך אני מתקשר גם לאחרים. כל דבר צריך להיות גם מקושר אליי וגם איך על ידו אני מקשר את עצמי לעולם.

ולכן אם אנחנו מדברים על הבתים שעתידים לקום, אני חושב שהם יהיו הרבה יותר פתוחים, הרבה יותר מיועדים להתקשרות בינינו. ולאו דווקא שלכל אחד תהיה חצר פתוחה ולכל אחד יהיה סלון פתוח, אלא תהיה בבית אווירה כזאת, וכלי התקשורת יהיו כאלו שאנחנו נוכל ממש כאילו לבקר זה את זה על ידי הטכנולוגיות החדשות. אני חושב שהאדם צריך קודם להשתנות. אם אנחנו נביא לו את החינוך האינטגראלי אז הוא יראה את עצמו כמי שצריך להיות יותר מקושר לאחרים. הוא לא ירצה להסתתר אלא להיות מקושר יותר, כי דווקא בקשר עם האחרים, בזה דווקא, הוא ירגיש את עצמו יותר בטוח, יותר מתקדם בחיים.

אנחנו עומדים בפני מהפכה גדולה בחיי החברה הכללית, והיא עוברת כבר על הרבה אנשים שעדיין לא כל כך מרגישים, אלא רק פה ושם מזהים את הסימנים האלה. לכן אם העולם הוא אינטגרלי, וכולנו מקושרים וכולם תלויים זה בזה, אז בהתאם לזה ודאי שגם האופי של האדם צריך להשתנות. הטבע מחייב אותנו להיות יותר פתוחים, מקושרים ומבינים זה את זה, ולכן גם הבית צריך להשתנות, ולא להיות כמו תיבה קטנה שבה האדם כאילו צריך להסתתר, כמו חיות לדוגמה. הטבע מחייב אותנו להיות לא כחי אלא בדרגת המדבר, המתקשר, המוצא את עצמו נמצא ושייך לקהל, לכלל.

וודאי שהבית שהוא המקשר בין פנימיות האדם, יהיה יותר אינטגרלי על ידי החינוך החדש, והחברה האנושית תהיה יותר פתוחה ומבינה שהיא חייבת להתקיים בקשר הדדי חזק ועמוק יותר ויותר, ואז בהתאם לכך הבית שאנחנו נבנה יקבל את הצורה הזאת, והוא יהיה יותר פתוח וידידותי.

ניצה: אתה מדבר על הצורה הפיסית של הבית ?

אני מדבר אפילו על צורה פיסית.

ניצה: לא רק על בני הבית.

ודאי. אם אנחנו נשתנה אז בהתאם לכך נשנה מאליו גם את הבית. ומעניין איך שזה יהיה. יכול להיות שיהיו בתים קטנים אבל ביניהם החצרות תהיינה גדולות, עם מקום משותף.

ניצה: יותר מקום לשטחים ציבוריים משותפים?

כן, שטחים ציבוריים וגם מבנים ציבוריים בין הבתים הקטנים, כי את הבית בעצם אני לא כל כך צריך עבור עצמי. אני לא הולך להסתתר ולשבת בארבע עיניים עם הטלוויזיה שלי או עם המחשב שלי, אלא אני אמצא יותר את עצמי במבנה שבין הרבה בתים, בחצר, בכיכרות בעיר, במתנ"סים למיניהם. ולילדים בכלל יש נטייה טבעית להיות איפה שכולם, באמצע.

זאת אומרת, אני חושב שהרבה מאוד זמן אדם ירגיש את עצמו יותר נוח לא להסתתר, אלא בהתאם לשינויים הפנימיים שלו הוא יבנה בתים קטנים כאלה, ומבנים ציבוריים גדולים, כמו נניח בית העם, אבל שזה יהיה פתוח ושווה לכולם. נראה לי שכך גם הקיום יהיה הרבה יותר פשוט, כולל ארוחות משותפות וכל מיני כאלה דברים. לא שזה יהיה ממש סוג של קיבוץ שכולם מתחייבים לזה, אבל משהו שדומה לצורת ה"יחד". לכן אני בטוח שאנשים יסתייגו מהמטבח הפרטי, מהאוכל לבד מהדברים האלה, כי הרי הם יכולים לעשות אותם יחד, זה מאחד אותם. ואנחנו רגילים בדברים האלה, ואני חושב שכך זה יתקיים, בצורה הרבה יותר עממית, כוללת.

ניצה: יש פה ממש עיקרון מאחורי מה שציירת, שמצד אחד האדם הוא כאילו מבדיל את עצמו, הוא מסתגר, הוא כאילו יוצר תא עצמאי, אבל מצד שני דווקא מתוך זה שהוא רכש את העצמאות שלו בבית שלו, משם זה מאפשר לו אחר כך להתחבר ולהתקשר נכון. זה כאילו איזה תהליך.

כשתיארת את כל התהליך הזה, הצטייר לי התהליך שעבר העם היהודי. שהיה נפוץ בכל העולם, והוא לא נטע ולא הכה שורש בשום מקום, וכשהוא התקבץ והגיע כאן לישראל הסברת מאוד יפה למה באמת לנו הישראלים יש מין צורך כזה כמעט אובססיבי.

חולני.

ניצה לקנות בית ושזה יהיה שלי, להיצמד כאילו לקירות. אבל עכשיו כשהסברת זה פתאום ברור. זה הרצון להכות שורש, להגיד זהו אני והאדמה אחד, אנחנו קשורים. יש איזו זיקה בין העם לבין האדמה הזאת, לבין השטח הזה של ישראל. ומתוך הבניה הזאת השלב הבא שאתה מתאר אותו, הוא שלב של שטחים משותפים שיהיו בינינו.

אבל בלי לחץ, בלי לחייב את האדם, אלא לפי החינוך. במידה שאנחנו נשתנה כך אנחנו מאליו נבנה בעצמנו את הדברים. אני לא ארצה לאכול לבד, הבית עצמו זה מקום שבו אני צריך להיות לבד, רק לישון אולי.

ניצה: רק לנוח.

אולי, וגם זאת שאלה, יכול להיות שעד כדי כך אנחנו נגיע לצורך לחיבור. למרות שזה עוד לא נראה באופק. כשאני רואה את הנכד שלי, אז בשבילו זה מתנה אם נותנים לו ללכת לישון אצל חבר. מכירים את התופעה הזאת? הוא כבר בן 4, והוא לא רוצה לישון לבד בבית, ושם עם החבר הם ישנים במיטה אחת או במיטות סמוכות. אני חושב שאותה הנטייה להיות מחובר תתפתח יותר ויותר. ויכול להיות שבעתיד אנחנו במשהו נחזור לאותה הצורה של החלק של הגברים והחלק של הנשים, ומשהו באמצע ביניהם. זאת אומרת, רק החיבור של האדם עם העקרונות של הטבע החדש, המשותף, האינטגראלי, יכול להביא אותנו להרגשה כזאת. אבל אנחנו רואים שבטוח יהיו שינויים.

ניצה: איזו ברכה היית נותן לבית חדש? אני אקריא את ברכת הבית שמקובלת היום, "בזה השער לא יבוא צער, בזאת הדירה לא תבוא צרה, בזאת הדלת לא תבוא בהלת, בזאת המחלקה לא תבוא מחלוקת, בזה המקום תהיה ברכה ושלום".  

אני חושב שאנחנו לא צריכים לדאוג לכל הדברים האלה. התפילה הזאת היא מאוד אישית, אגואיסטית. אנחנו צריכים להיות יותר פתוחים. אנחנו צריכים להבין שברכה אחת גדולה לכל המקרים הפתאומיים בחיים שלנו, היא שנהיה קשורים נכון לסביבה. זה הביטחון, זו הבריאות, זו האקולוגיה, זה המקום לפרנסה, לחינוך טוב לילדים, לכל דבר, אם אנחנו בונים סביבה טובה, זה בעצם הבית, ולא הקירות. ולכן אנחנו צריכים לשים לב לחיבור, אם הוא יתקיים, אני ארגיש פחות את הקירות שלי כמעניקים לי ביטחון ואילו הברכות, אלא הברכות שבאות מהסביבה האנושית.

ולכן המושג של "בית" יקבל צביון אחר. אלה לא יהיו הקירות מהבלוקים, אלא אותה ההרגשה עם מי אני נמצא, באיזו עיר, באיזו מדינה, באיזו קרבה לאחרים, באיזה חום אני נמצא, זאת התיבה שלי. והבית מתחיל להיות משהו שמאבד ונעלם מחשיבותו, אלא אני מרגיש יותר את החברה הסובבת אותי, זה הבית שלי. זה המענה לכל התשוקות שלי, משם אני אקבל את כל הברכות, משם אני אקבל תמיכה. זאת אומרת, אפשר להגיד כך, בית אמיתי, זה לא הדירה אלא הערבות.

אורן: מה זו ערבות?

ערבות היא התחייבות הדדית לספק לכל אחד מהחברים שבעם, תמיכה לחיים בטוחים, בריאים, שלווים, לחינוך, להשכלה, לפרנסה. התמיכה בכל, זו "ערבות". אני ערב לכל אחד, לדאוג לו בכל כוחי, ובזה אני נותן לאדם את ההרגשה שיש לו קירות סביבו, שיש לו מעטפת בטוחה, יפה, בדרגה אנושית ולא שהוא מסתתר ממישהו שמאיים עליו מאחורי בלוקים, מאחורי קיר, אלא ההפך, דווקא מחוצה לקירות שלו, תהיה לו הרגשה של ביטחון, דוקא כשנמצא בין בני אדם, שם נמצאת ההצלה שלו, התמיכה שהוא רוצה להשיג.

"בית" זה מושג של הביטחון, של ה"שלי", ואין לי שום ביטחון בשום דבר, אם אני נמצא בתוך הדירה שלי כשהסביבה בקרבתו עוינת. וההפך, אם אני בניתי אווירה יפה וטובה בעם, כי כל ישראל חברים, אנחנו כולנו כאחים, אז כל הקירות האלה יכולים להיות שקופים, פתוחים לכולם. אני לא ארגיש בהם צורך כל כך, אלא רק את הבית שלי בשביל החיים הגשמיים, הגופניים, האינטימיים ולא יותר.

המושג של מסתור, כמו אצל החיות, צריך להעלם בדרגה האנושית הנכונה. אני צריך את המקום לבנות משפחה, לגדל ילדים, אבל ברגע שאני יוצא מהבית, והילדים שגדלים יוצאים החוצה, אני כבר לא מרגיש בו חשיבות, אלא באיזו חברה אני נמצא. ובצורה טבעית אני רוצה להעביר את  החשיבות מעצמי ומהבית שלי, לחיי החברה ולשם כך נוכל להשתמש בבתי עם, בבתי תרבות, במתנס"ים, בחוגים לילדים, לנשים.

אורן: לבנות חיי קהילה.

כן, וזה יקרה מתוך השינוי הפנימי שקורה בנו. אנחנו צריכים לקבל קודם חינוך אינטגראלי, ומתוך זה הכל ישתנה, ומהפנים, זה ייצא החוצה.

אורן: כשדיברת, חשבתי על הבתים שהחלפתי בחיים, ולא רק הבתים עצמם אלא גם האינטראקציה עם הסביבה.

בטוח.

אורן: אני אתן לך שתי פאזות עיקריות שעברתי בחיי. נולדתי במושב והיום, כ-15 שנים אני כבר גר בעיר. ואני מחלק את החיים שלי לחיים במושב, ולחיים בעיר. היום, כשאני חי בעיר, כשמישהו דופק לי בדלת, לפני שאני המסתכל מי זה, מתעוררת בי תחושה אינטואיטיבית, "מי לעזאזל דופק לי עכשיו בדלת, ומה הוא רוצה". אחת האופציות הדומיננטיות ביותר בהרגשה שלי היא שזה איזה שכן שבא להתלונן על משהו. ואני נזכר כשגרתי במושב, אם מישהו היה בא זה היה משמח. כי מי בא? באים חברים שלי, של האחים שלי, של ההורים שלי. כשמישהו בא, יש משהו, עושים חפלה, עושים ביחד. זאת אומרת, בשתי הפאזות האלה התחושה שלי בבית, והאינטראקציה עם הסביבה התהפכו לי במאה שמונים מעלות. אני מניח שרוב האנשים מזדהים עם התחושה שאני מתאר. היום אני גר בעיר, ועם היחסים שיש לי, אני לא יודע, לא מכיר בכלל את השכנים, לא מכיר את השמות שלהם, ורק מקווה שאף אחד, חוץ מהילדים שלי, אם אין להם מפתח, לא ידפוק בדלת לעולם, שכך יהיה עד סוף חיי. אני אלך למי שאני רוצה. הזדהיתי עם התיאור שאתה מתאר.

יש לך רשימות מהעבר, זיכרונות.

אורן: כן. וכשאתה אומר שאנחנו צריכים לבנות בישראל חברה חדשה שתהיה כמו משפחה אחת, בוא נקפוץ איתך אל הציור הזה, ולא כל כך אכפת לי מה צריך לעשות בשביל זה, כי מבחינה רגשית אני מאוד נמשך לתיאור שאתה מתאר, זה מזכיר לי משהו מאוד חם וטוב. איזה סוג של קשר מצפה לי כשמישהו ידפוק לי בדלת, או איזו אינטראקציה תהיה לי עם מישהו שגר מחוץ לבית שלי כמו במשפחה אחת?

אני חושב שהדלת לא תהיה נעולה. ידפקו בדלת מכוון שהאדם שחי בפנים יכול להיות ערום, או באיזו צורה מביכה, כדי לא לבייש אחד את השני כי אנחנו בני אדם. בסופו של דבר הכל יהיה פתוח, תהיה לך אותה ההרגשה כמו קודם, מזמינים אותי לסעודה, לישיבה, לשיר יחד וכדומה, זה יהיה משהו נעים, יפה, אז מה יכול לקרות אם אנחנו כולנו נהיה ביחסים טובים?

אני חושב שהכל יתהפך במאה שמונים מעלות כמו שאתה אומר, מבפנים החוצה. אני ארגיש  יותר נוח וטוב להיות בקרב קהל. אני גם אתחנך בצורה כזאת, כי אנחנו אומרים שכולנו מתחנכים יחד, בחינוך שמתחיל מגן הילדים, אמא לא תחזיק את הילד הקטן שלה בבית, אלא תסתובב עמו כדי  שימצא בין כולם.

אורן: למה ילדים קטנים אוהבים להיות כל הזמן עם חברים ואנשים בוגרים לא אוהבים שאנשים יציקו להם?

אנחנו מחויבים קודם כל כלפי החברה האגואיסטית, כי האגו שלנו גדל. בעצם לא שהאגו גדל, אלא שהאגו של הילדים הקטנים הוא עוד יותר גדול, אבל הוא פתוח, הוא בולט. אם ילד אחד תופס מהשני צעצוע, הוא לא עושה חשבון. ואם אתה מתנהג עם האחרים בצורה כזאת עממית, פשוטה, טבעית, אז אתה כמו ילד, זה ברור. אבל ככל שאנחנו יותר גדלים, אנחנו מתחילים להסתיר את האגו שלנו, אנחנו מתחילים להתבייש בכל המחשבות, הרצונות, בשימוש באחרים, בכל מיני חוקים חברתיים שאנחנו רוצים או לא רוצים לקיים. אנחנו כל הזמן שומרים על עצמנו. כל החיים, 90% מהמאמץ שלי הוא איך להישמר  כדי לא לבייש את עצמי בעיני האחרים, זה העיקר.

יש אושר גדול להפטר מזה, אנחנו לא מודעים לכך כי אף פעם לא הרגשנו את זה. כמו תינוק על הידיים של אמא, יש לו בושה? לא. הוא חושב על כך? לא. תראה איך הוא מתפתח, באיזה קצב, מפני שהוא פתוח לכולם. אם היינו יכולים לחיות בחברה שהכל פתוח בה, אז היית יכול לתאר לעצמך שלא צריך לשמור, לא להחזיק את עצמך, לא לדבר ולא לחשוב, לא כך ולא כך, אלא ההפך, כל העולם שלך, זה נותן הרגשת אושר, שמחה. ואם האדם היה מרגיש את זה, הוא היה מוכן לשלם על זה הכל, אלה יהיו החיים והוא לא ירצה בשום פנים ואופן לחזור לחיים העכשוויים אחרי כן. ממש כך. טוב לי מותי מחיי,

לכן זה הבית האמיתי, אם אנחנו יכולים להיכנס לתקשורת כזאת עם הסביבה, בהתקשרות הדדית שנקראת "ערבות", שבה כל אחד ואחד ערב לשני שהשני ירגיש את עצמו בטוב, אז לא תהיה שום בעיה לאף אחד, הוא לא יצטרך לשמור על עצמו, הוא לא יצטרך להיות סגור, מופנם, לשמור איך להתקשר לשני, אבל כל זה  יבוא אחרי החינוך האינטגרלי.

ואז ודאי שכל החיים שלנו ישתנו, החוגים לילדים ישתנו, הקשרים בין האבות לאימהות ישתנו, תהיה תעסוקה לזקנים כדי לבלות את זמנם, הכל יהיה אחרת לגמרי. אני מקווה שכל ההתפתחות שלנו תביא אותנו להכרחיות לזה אפילו בלי הפצת החינוך האינטגרלי, כי האדם כבר נמצא בדיכאון, הוא כבר נמצא בבית. מה יש לו בבית? לאכול, לראות כדורגל, לפצח את הגרעינים שלו וזהו? מה הוא יעשה, בפרט שעכשיו הוא יהיה כל כך פנוי מהעבודה, כי אנחנו לא נצטרך לעבוד כל כך הרבה, לא יהיה יותר במה. ובכלל, נרגיש את הצורך. אתה כבר לא תוכל לראות את כל התכניות בטלוויזיה ולא יהיה  לאדם יותר ממה להסתיר את עצמו.

תאר לעצמך שיהיו לך שבע שעות ביום שתהיה בבית. הרי זה נורא, מה תעשה?

אורן: אני אתפס על הקירות.

נניח שיש לכם ביום ארבע שעות עבודה, מה עוד תעשו? לולא החינוך האינטגרלי שיביא לכם עכשיו תעסוקה חדשה, בחיבור החדש, במילוי החדש, בזה שדרך היופי של המשחקים, של החיבורים, של הסדנאות, של כל מיני התעסקויות שאתם עושים בהן משהו יחד, לא הייתם מעסיקים את עצמכם, והייתם מתחילים להרוג זה את זה. גם בבית וגם בחצר וגם בעיר, הרי זה מביא אדם לטירוף.

אורן: בוא נחזור לחנוכת הבית שממנה התחלנו וניכנס עוד פעם לסיטואציה. יש לנו זוג צעיר שבשעה טובה זכה לקנות את הדירה הראשונה שלו, ועכשיו אנחנו נמצאים בערב של המסיבה,

והזוג מזמין חברים, מכרים, בני משפחה, וכולם התכנסו לחנוכת הבית.

בשביל מה להיות בבית? נעשה את זה בחצר והייתי מזמין את כל השכנים.

אורן: למה שכנים? אנחנו לא מכירים את השכנים. אנחנו חדשים בבניין.

אז נכיר. נזמין אפילו את כל הרחוב, מה הבעיה?

אורן: יש מגבלות תקציב וכן הלאה.

התקציב הוא בעיה אחרת. אבל יש סיבה למסיבה, אז אחד מביא איזו עוגה, השני מביא סלט, השלישי לחם, הרביעי בירות, כך כל אחד ואחד. דווקא אלו שחוגגים את חנוכת הבית לא צריכים להביא כלום, הם מביאים את הסיבה.

אורן: כדאי לבקש מכולם שכל אחד יביא איתו משהו למעורבות שלו בעניין, להשתתפות שלו.

מפרסמים הזמנה לכולם. הערב בחצר בין הבתים, מתקיימת חנוכת הבית. הזוג הזה והזה קנה בית ורוצה להכיר את כולם, ובזכותו כולנו נכיר יותר ויותר זה את זה.

ניצה: בדרך כלל לא נוהגים להזמין שכנים לחנוכת בית, נוהגים להזמין משפחה וחברים, אז זה כבר רעיון יפה.

אני לא חי בבית שלי עם הקרובים שלי, אבל בטוח שאני חי עם השכנים אז כדאי לי קודם כל להתקשר אליהם בצורה כזאת ולהזמין אותם. אנחנו לא מדברים על היום.

אורן: מדברים על היום, לא על איזו חברה עתידית. היום לצורך העניין אתה רוצה לדמות את הסיטואציה, נניח שיש בניין בן עשרים קומות ויש בו מאה משפחות. אתה מציע לשים הודעה למטה בלובי?

כן, וחוץ מזה יש חדר גדול לאירוח למטה, אנחנו יכולים להתאסף שם. נדבר אפילו על המצב של היום, עוד לפני החינוך האינטגרלי.

אורן: עכשיו אנחנו רוצים ללמוד מה לעשות היום.

יש שם שולחנות ואני עושה מזנון ומזמין את כולם. יש עוגות, יש מיצים, בלונים לילדים וכן הלאה. וכל אחד מכיר את כולם. ואני אומר כמה מילים על כך שאנחנו מאוד שמחים שהגענו לבית חדש ואני מאוד שמח להכיר כאן את כל האנשים ומקווה שנהנה מהם והם ייהנו מאתנו ונהיה חברים ועוזרים, כי שכן יותר חשוב מקרוב רחוק, זה ברור לנו. זה מה שאני הייתי עושה.

ונכון להיום, אם אני שואל את אשתי, היא בקושי מכירה מישהו בבניין ואני בכלל לא מכיר את השכנים.

ניצה: נכון, אפשר לגור שנים ולא להכיר שכנים.

זה מה שנכון להיום.

אורן: יש אנשים שיבואו, ואני מניח שתהיה בלובי של הכניסה מודעה שיהיה כתוב בה, שביום כזה וכזה אתה עושה חנוכת בית, אז הייתי מאוד מקווה שביום שיגיע, לא תחסמו את המעליות, שאפשר יהיה לעבור, זאת אומרת, לא כולם יבואו.

אפשר לעשות חנוכת הבית רק לכל ילדי הבניין ואז כולם מגיעים.

אורן: זה יותר מתאים.

ואז יש הזדמנות לילדים לבוא, לשחק, להכיר. אני מכין כמה צעצועים, ממתקים, פיצה, מיצים וכן הלאה וכולם יבואו. ואם הילדים באים, זה קשור למשפחות, להורים, אז אולי יבואו גם אמהות עם הילדים. אז שיהיה לפחות כך.

אורן: אז עכשיו יש אירוע ומי שבא, בא. אני מניח שיהיה בזה שילוב של בני משפחה, מכרים, חברים, ושכנים.

לא. אני לא הייתי עושה את זה כך.

אורן: אני לא יכול להימנע מלהזמין אותם, כי מי ששם את הצ'ק על סכום מסוים מהבית, בדרך כלל אלה ההורים.

אם אתה כבר עושה שבת בבית החדש עם המשפחה, אז תזמין אותם לערב שבת, זה יותר מכובד.

אורן: אני חושב שהיום אנשים לא יכולים לממש את מה שאתה אומר, זה לא ריאלי. לא ייתכן לחשוב שהיום מישהו יעשה חנוכת בית בלי להזמין את בני המשפחה שלו, כי הם מאוד יעלבו, זה לא מקובל וכן הלאה. אז לכן כן הייתי הולך לסיטואציה שבה יש שילוב בין שכנים, בני משפחה, מכרים וכן הלאה. לא חשוב לי עכשיו כל כך מי הם, יותר חשובה לי הסיטואציה.

עכשיו אנחנו במסיבה של חנוכת הבית, יש כמה עשרות אנשים ואנחנו ביחד. האם היינו יכולים להכניס אלמנט חדש לתוך האירוע הזה, שיקרב אותנו במשהו אל הרגשות שתיארת קודם? למשל איזו סדנה שהיינו שמחים אם תוביל אותנו לתוכה, שתקרב אותנו אל התפיסה של הקשרים בינינו, שבית הוא לא מסתור, אלא בית הוא מקום שממנו אני יוצא לקשר? בית הוא מקום שנותן לי את היציבות שממנה אני רוצה למצוא בית חדש, חברתי, ביחסים בינינו. האם אפשר לבנות לנו סדנה שתכניס לנו תוכן מחבר לתוך האירוע הזה?

יש לנו מומחים לכל מיני הפעלות, משחקים.

אורן: אני מדבר על סדנה, לא על משחקים. האם יש אילו שאלות לדון בהן, או לדבר עליהן?

היה טוב אם היה אפשר להושיב את כולם במעגל ואז הייתי מעורר שאלות, מה קורה כאן, אילו בעיות יש בבניין, אילו אירועים מיוחדים, אילו דברים מיוחדים וטובים קורים כאן וכן הלאה, כדי שנדע מה דורשים מהשכנים. ועל הרקע הזה, שמתחילים לדבר, הייתי מחפש איך ליצור אווירה של ייתר חיבור, דיון רך, השתתפות. אולי כך.

אורן: זה נשמע לי בעייתי. אולי נגיד משהו מקשר, מחבר בין אנשים?

איך אתה יכול לעשות את זה עם אותם אנשים שבאים לשם?

אורן: אני לא בונה על זה שכל השכנים יהיו. אתה נתפסת מאוד לעניין השכנים.

היום לא ירדו אליך שום שכנים.

אורן: ברור, מי ירד?

אולי ירדו כמה נשים בגלל הילדים שלהן.

ניצה: אם אני הייתי רואה כזה דבר, הייתי באה רק בגלל שזה פשוט מפתיע. בתקופה האחרונה לא שמעתי כמעט שעושים כזה אירוע לשכנים, זה דווקא מאוד מעניין. הייתי מגיעה דווקא לאירוע כזה בגלל שהוא יוצא דופן. הוא שונה.

אורן: ניצה היא אחת מהבניין של 20 קומות, והיא תגיע, היא אישה מיוחדת.

כן.

אורן: אני רוצה שנהיה מאוד ריאליים, עם רגליים על הקרקע. היום אני עושה חנוכת בית, יש לי מוזמנים, אני יודע בדיוק מי יבוא, חברים, מכירים, בני משפחה וגברת ניצה השכנה מהקומה התחתונה.

אני רוצה לעשות משהו שאף פעם לא עשו בחנוכות בית קודם, אני רוצה משהו שיפתח לנו מחשבות חדשות על זה שאפשר היום לבנות בית לא רק בין הקירות האלה כמו שאני קניתי עכשיו ואשלם את המשכנתא כל חיי, אלא שאפשר לבנות בית בינינו. האם אתה יכול להוביל איזו סדנה שתכוון אותנו להתחיל לחשוב ולהרגיש דברים כאלה?

פעם גרתי ברחובות, בבית שכולם היו בו בערך בגילי, בני 30, זוגות עם הילדים. ושכן אחד ארגן חוג אופניים, הוא אמר, בואו נקנה אופניים ונעשה טיולים. מסביב לעיר יש הרבה שדות, ובאמת הרבה ילדים וגם כמה מבוגרים קנו אופניים ואז נעשה חוג מאוד יפה, הם יצאו לטיולים גדולים. והיה עוד שכן שארגן חוג צילום במצלמות פשוטות שהיו פעם, וזה היה מאוד מוצלח. היו שהתחילו ללכת למשחקי כדורגל לכל מיני מקומות, לצלם ציפורים. הייתה תעסוקה, ראינו שהאווירה בבית היתה יותר טובה. הם כולם היו שומרי שבת מסורתיים אז בשבת היינו בדרך כלל עוברים ממשפחה למשפחה. היית מגיע עם שקית גרעינים, מיץ, עוגות, והיו יושבים ומעבירים את השבת. זה היה באמת יפה, והאווירה הייתה מאוד טובה.

אורן: למה סיפרת את זה עכשיו?

היום זה כבר לא כל כך נפוץ, כנראה שזה התקלקל עם הזמן, אבל ראיתי כמה שטוב לארגן חוגים כאלה לילדים, כמה שזה משחרר את ההורים מהלחץ לשמור עליהם במיוחד בימי החופש, בשבתות. כמה שזה טוב אם השכנים עולים או יורדים אחד אל השני. זה היה ממש כך, "אצל מי נהיה בשבת הבאה? אצלכם או אצלכם" וכן הלאה.

וכך התארגנו,  הייתי קונה חמישה בקבוקי מיץ, קילו גרעינים, אשתי עשתה איזו עוגה וזהו, כבר הכל מסודר, יש על מה לדבר, לשאול, אני מדבר על צורה עממית. וודאי שלא כל כך נמשכתי לזה ולא הייתי קשור לזה כי היו לי תמיד מחשבות והמקצוע שלי לא אִפשר לי ובכלל. אבל הרגשתי שאני חייב להשתתף בזה, כי הילדים ואשתי השתתפו בזה, ואם אני אשב בבית, מה אני אעשה איתם? ושם, הילדים שיחקו ביחד וההורים דברו.

אז צריכים לחפש כאלו הזדמנויות להציע להם. אני חושב שגם לשכנים בבית המודרני אפשר להציע כל מיני דברים כאלו, בפרט שיש שטחים למטה.

אורן: הייתי רוצה שנדבר על אחד הסמלים המרכזיים בחנוכת בית שהוא, "קביעת המזוזה". במזוזה יש סמל של ביטחון, ובכלל של קשר עם הכוח העליון שישמור עליך כשאתה נכנס וכשאתה יוצא.

היום, כשזוג צעיר, לצורך העניין ניצה ואני, קונים את הדירה, אנחנו עושים את חנוכת הבית, שמים את המזוזה, עושים את הברכות ואת הסעודה וכן הלאה, אם אנחנו רוצים להרגיש שיש כוח ששומר עלינו ושאליו אנחנו רוצים להתחבר כשאנחנו נכנסים לבית וכשאנחנו יוצאים ממנו, אז איך אנחנו יכולים לעשות כך שזה באמת יצליח לנו בחיים? איזו עצה אתה יכול לתת לנו כדי שיהיה קשר לכוח שיבטיח לנו, שישמור עלינו?

העצה שלי היא להבין מה היא המזוזה. כתוב על זה המון, אבל בפשטות הייתי אומר כך, אדם יכול להתקשר לכוח העליון אך ורק אם הוא נמצא בקשר עם בני אדם אחרים. "בתוך עמי אנוכי יושבת", הבורא נמצא בקשר בין בני אדם. הכוח העליון נמצא בין בני אדם ולא באדם עצמו. אם אתה מתקשר, אם אתה משתדל להיות בין בני אדם, שם אתה מוצא אותו. את זה אנחנו לומדים ממעמד הר סיני, להיות "כאיש אחד בלב אחד", "כל ישראל חברים", "אל תעשה לחברתך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", דרישה להיות "בערבות" וכולי.

כל מה שנדרש מאיתנו אם אנחנו מדברים על הכוח העליון, זה להיות יחד. ולכן המזוזה היא סמל של איחוד ולכן היא מסמלת לי שאם האני בתוך ביתי ומחוצה לביתי נשאר בכוח אחד "אין עוד מלבדו" בכוח העליון, אם אני מסדר את החיים שלי כך, שאת כל מה שנמצא אצלי בבית ומה שנמצא מחוצה לבית, את הכל אני מקבל כאחד, כולנו כאחד, כולנו אחים, כולנו נמצאים בבית אחד, אז הכוח העליון שומר עלי.

ניצה: למה בדרך כלל מתקינים את המזוזה על המשקוף של הדלת, למה דווקא בדלת, בשער, בכניסה, למה לא על קיר?

כי הדלת היא הגבול.

ניצה: זאת אומרת, בכל פעם שאדם עובר בגבול הזה, זה בעצם מה שהוא צריך לזכור, שזה האיחוד?

כן.

ניצה: בדרך כלל בעלת הבית דואגת בחנוכת הבית לאירוח מבחינת הסעודה, האוכל, זה אחד הדברים שמחברים הכי הרבה בין אנשים. מה יש באוכל, בסעודה הזאת שמחברת כל כך את באי הבית?

האוכל מאחד את האנשים, כך זה בכל התרבויות, מפני שהוא דבר טבעי שמתעורר בנו ללא שום קשר למי אנחנו, מה אנחנו. אם אני מספק לאדם צרכים יסודיים, הכרחיים לחיים, אני מראה לו את היחס שלי לקיומו הבסיסי, ולכן אוכל הוא סימן של דאגה, סימן של התחשבות, התקרבות. ולכן כשאוכלים יחד זה נקרא שאנחנו כאילו שותים מאותו מקום, מקבלים מאותו מקור חיים, ולכן כבר יש לנו יסוד משותף וממנו והלאה אנחנו יכולים עכשיו להתחיל לדבר על החיבור, ואולי קצת על הפיוס, זאת אומרת, האוכל משתף אותנו, מחבר בינינו כי הוא הדבר הבסיסי.

ובקשר לבעל הבית ובעלת הבית, אלה הדברים שהם באמת שייכים לבניין הבית, כי לא יכול להיות בית בלי מושג של שניהם. אדם אחד שגר בדירה זה לא נקרא בית, המושג "בית" זה כשבתוכו יש משפחה. ולכן כאן צריכה להיות הרגשה כזאת בחלוקת התפקידים ובקשר ביניהם, וככל שהם יותר מנוגדים מצד הטבע, הם בכל זאת מחוברים ויש ביניהם קשר, משהו שקושר ומשהו שסוגר, משהו שעוטף אותם, זו בעצם הפנימיות של הבית. הקשר ביניהם הופך להיות לזוג, הזוג הוא פנימיות הבית, ודיברנו על כך שזה יכול להיות רק בויתור ההדדי. בזה שהם מקיימים את ההדדיות הזאת, זה נקרא "ערבות", שכל אחד דואג לשני, בזה הם בונים את המילוי של הבית ואז הבית יכול להתקיים סביבם. אחרת זה לא בית, אחרת זה סתם קירות, מבצר, מקום לינה, איזה בית מלון.

אורן: הרבה פעמים מברכים בחנוכת בית "שתזכו להקים בית נאמן בישראל". מה זה בעינייך "להקים בית נאמן בישראל"?

"בית נאמן בישראל" זאת אומרת, שאנחנו נאמנים במבנה הזה שנקרא "התא החברתי", שנקרא "משפחה ובית", אנחנו נאמנים להיות חלק מעם ישראל. "חלק מעם ישראל" זאת אומרת שאנחנו מכוונים את עצמנו לעיקר שיש ביסוד של עם ישראל, שהוא משפחה אחת, וזה "ואהבת לרעך כמוך". זה קיים ביסוד האומה שלנו ואנחנו חייבים לראות בכל משפחה ומשפחה חלק הנאמן לאותו העיקרון.

אורן: לניצה ולי הגבר והאישה, יש מחר חנוכת בית. אנחנו מתרגשים, מתכוננים, אנחנו יודעים שיבואו עשרות אנשים, ולנו זה מאוד חשוב כי זו הדירה הראשונה שקנינו. על מה כדאי לנו לחשוב כדי לכוונן את עצמנו נכון לאירוע שבסופו באמת אנשים ירגישו את החום הזה שאתה מתאר, של המשפחה האחת, של בית האחד שהוא מעבר לכל הקירות, שהוא מכיל בתוכו את כולנו, את כל בית ישראל? על מה אנחנו צריכים לחשוב כדי לעשות את המכסימום של הרצון הפנימי שלנו שהאירוע הזה מחר בערב יצליח?

קודם כל אתם צריכים לסכם עם החברים שלכם, עם הקרובים שלכם, שאתם לא לבד, אלא אתם צריכים לבנות את האווירה הזאת יחד, לגלות אווירה כזאת ידידותית, חמה, פתוחה. בלי לדבר על זה, אלא ממש לסובב את הקהל בצורה כזאת. הרי כולם מגיעים כבודדים, הם לא קשורים זה לזה, אתם צריכים לעטוף אותם בחום, בהשתתפות, ביחס היפה, בזה שאתה ממש נמצא בצורה נכונה לעזור, לתמוך, שהם ירגישו שיש כאן איזה יחס חדש ולא זלזול, לא התנשאות, ולא של פנים חמוצות.

אורן: לא להיות כמו מלפפונים חמוצים.

נכון. הסימן שהקשר באמת חם וטוב הוא שבמשך האירוע יבואו עוד אנשים. אם אתה רוצה סימן שאתה עובד טוב, במשך האירוע ירגישו את זה ואפילו יקבלו אולי איזה פידבק עוד שכנים, אם הם קשורים זה לזה לפחות במשהו, ויבואו עוד, זה ימשוך אותם. זה יהיה סימן שהצלחת, ואז יהיה לך בית חם וטוב לכל החיים.

אורן: אמן ואמן. תודה רבה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו, נבנה ביחד בית חם וטוב לכולנו. עד הפעם הבאה כל טוב וחיים חדשים.

טקסים: ברית מילה ובר מצווה

ברית מילה הינה סמל חיצון למוכנות האדם לתקן את היחס הפנימי שלו לאחרים

• לחתוך את "ערלת הלב"
• את הפעולות שעושים בברית לתינוק כסמל, צריכים היום לעשות בחברה.
• להיות אור לגויים
• בריתו של אברהם אבינו: מסמלת חסד, אהבת הזולת

 כל המנהגים מסמלים חיבור

• הכנת ההורים לטקס: לרצות שהתינוק יתחבר בעתיד באהבה לכולם ויתמלא אור
• הטקס הוא רב משתתפים. מסמל את השמחה שלנו מכך שעוד אדם מתחבר אלינו
• נתינת השם: שם מורה על התקשרות מסוימת לכלל.
• שמות מקוריים
• הסנדק מכניס כוח לברית, מחזיק אותה, מעיד על כך שתתקיים, שהחיבור יתקיים
• כל המשתתפים צריכים להתכוון שהתינוק יגדל לתקן את לבו ויפתח אהבה לזולת
• מהלידה עלינו לחנך את הילד לחיבור

 אחרי בר המצווה, עליו להשפיע לזולת בפועל

• תפילין מסמל, שבר המצווה אחראי על ביצוע התיקונים שלו כמו איש גדול
• תפילין מסמל רמה גבוהה של חיבור לבבות, שמביאה הארה, חום, גילוי ממד עליון
• עלייה לתורה בשבת חתן
• בר המצווה צריך להתחיל להתגבר על האגו שלו, להתחבר, להשפיע לכולם
• ברית, בר מצווה, חופה: מסמלים את השאיפה לחיבור

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז

שלום לכולם.

אורן: ואנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל בצורה חדשה, טובה יותר, בדרך שתביא לחיים של כל אחד מאיתנו אור גדול, שמחה, בטחון, חום, ותהפוך את החיים של כולנו כאן להיות כמו משפחה אחת. זה החזון הגדול שלנו לחיים חדשים בחברה הישראלית ובעולם בכלל. וכאן אנחנו מנסים, בכל אחד מהדיונים, להתמקד בהיבט מסוים מתוך החיים שלנו כחברה ישראלית ודרכו להבין קצת יותר, להרגיש קצת יותר, לָמה חשוב שנהייה כמו משפחה אחת, מה זה בכלל להיות כמו משפחה אחת?

והיום אנחנו רוצים להתמקד במרכיב היסודי ביותר בתרבות היהודית, וזה טקס ברית המילה.

ניצה: טקס ברית המילה הוא אחד הטקסים החזקים ביותר שהעם היהודי שמר עליו במשך כל הדורות. היו תקופות שיהודים אפילו סיכנו את חייהם ומתו על קידוש ה', רק כדי לקיים את המצווה הזו של טקס ברית המילה. וגם היום, כשאנחנו מסתכלים על סטטיסטיקות וסקרים, אנחנו רואים ש-97% מהגברים היהודיים בישראל הם נימולים. זה נתון די מפתיע אם אנחנו מסתכלים על כך מהצד, ולכאורה, אפשר לתהות מה פשר הטקס הזה. איך במין הקפדה ואדיקות אנחנו שומרים על הטקס הזה, שמחבר ומאחד אותנו ומייחד אותנו כעם.

אז היום היינו רוצים להבין את המהות של הטקס הזה, להבין מה המשמעות שלו לפי התפיסה שלך.

אני חושב שיש בעולם שלנו כמה דברים שלא נהוגים ולא מלווים אותנו מתוך כך שהם מושרשים בטבע בצורה גשמית, חומרית, כמו אוכל, מין, משפחה, אלא שהם מושרשים בתוכנית הטבע בצורה יותר פנימית, רוחנית, כך מושרשת ברית המילה. הדבר הזה הוא לא מנהג, אלא מין קשר פנימי של האדם אל התיקון שלו, ליכולת שלו להיות לפחות במשהו מוכן להתקשר עם האחרים. אנחנו עושים את זה על ידי אבא ואמא, גם בוכים וגם שמחים, הטקס הזה מעביר איזו צמרמורת יחד עם השמחה, אבל הוא טקס של כניסה להיות חלק מהעם. ולכן נכון שהוא מלווה אותנו במשך כל ההיסטוריה מאברהם והלאה. זה מצד אחד.

מהצד השני אנחנו צריכים להבין שזה רק סמל גופני חיצוני, שמצביע על התיקון הפנימי שאנחנו צריכים לעשות, לא לחתוך את הערלה, אלא לחתוך את ערלת הלב. ו"ערלת הלב" נקראת כך מפני שהלב שלנו מסמל את כל הרצונות של האדם, שהם כולם אגואיסטיים. "לב האדם רע מנעוריו"[1]. דווקא לב האדם רע מנעוריו, ולכן כשאנחנו חותכים ממנו חלק, את הערלה, זה אותו חלק שעל ידו אנחנו לא מסוגלים להתקשר עם האחרים, שמפריע לנו להיות בקשר.

ולכן, כשאנחנו מבררים את סוג הקשר הזה עם האחרים, אנחנו מוציאים בזה את החלק שלא מסוגל ומפריע לנו להיות בקשר, ואנחנו מחליטים שלא משתמשים בו. ממשך כך. זה סדר ההתקשרות. כמו בחיי משפחה, שכל אחד מאיתנו, ידוע שיש אצלנו " דברים כאלה " אבל, אנחנו לא מדברים עליהם, משאירים אותם בִפנים, ולא רוצים להזכירם, "על כל פשעים תכסה האהבה". העיקר שיש אהבה. ובִפנים? כל אחד מבין שאנחנו כאלה.

גם כאן אותו דבר. אנחנו לא יכולים לחתוך מהרצונות שלנו ולזרוק אותם לעפר, אלא אנחנו כביכול, חותכים את הרצונות שאי אפשר לתקשר אליהם, ומחשיבים אותם כנשלחים לעפר, שאין להם חשיבות בעיניי, כמו לעפר. מפני שכל החשיבות היא לאותם הרצונות שעל ידם אני יכול להתקשר לאחרים, שנוכל לחבר את כל הלבבות ללב אחד, "כאיש אחד בלב אחד". וזה בעצם הבירור שאנחנו צריכים לעשות בברית מילה.

ולכן מובן שזה לא שאבא ואמא עושים לנו ברית מילה, שאנחנו חתיכת בשר קטנה שמביאים אותו ביום השמיני לברית, אלא שבאמת אנחנו מגיעים כבר למצב שאנחנו מוכנים, כמו עכשיו בהיסטוריה שלנו שהגענו למצב שאנחנו חייבים להיכנס לברית בינינו. מובן לנו שאנחנו נמצאים אחרי בירורים רבים ודרך ארוכה, וכדי להיכנס לחיבור בינינו אנחנו צריכים ממש למיין את כל הרצונות שלנו, כל אחד ואחד, בהתאם לעד כמה שהם מוכנים ולא מוכנים להתקשר לאחרים, באיזה עומק, באיזו עוצמה. יש בתוך האדם ש"ך רצונות שמתוכם ל"ב רצונות לא ראויים לחיבור, הם מאוד אגואיסטיים, לכן הם נקראים "לב האבן", לב כאבן, ל"ב זה לב האבן.

אנחנו מבדילים אותם הרצונות מכל היתר, מחשיבים אותם כעפר, זה הסימן, שאחרי החיתוך שמים את הערלה בעפר. וכל יתר הרצונות מוכנים, ראויים לחיבור בינינו. החיבור הוא ביתר הרצונות שהם ש"ך פחות ל"ב האבן, אלו רפ"ח הרצונות המוכנים לחיבור. רפ"ח ניצוצין, זה פר"ח מטה אהרון, וכך אנחנו מבינים את זה מהתורה, ומדובר על החסד, שעל ידי יתר הרצונות אנחנו יכולים לעשות מעשה חסד זה עם זה. זאת אומרת שאיתם אני מסוגל להשפיע, להתקשר, לאהוב, להבין את הזולת, אני יכול לתת בי מקום לאחרים באותם הרצונות. ואני יכול גם להיכנס ברצונות הללו אל תוך האחרים ולעזור להם. זה ממש לשם הקשר ההדדי. זה כל העניין.

הבעיה היא שאנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות האלה בעצמנו ולא שמישהו יעשה אותן עלינו, כמו בסמל שעושים על התינוק שנולד. וזה קורה כשהאדם מגיע כבר לגיל, להבנה, להכרה של מטרת ההתפתחות האנושית, ולמקום בתפקיד של עם ישראל, העם היהודי. ואז הוא מבין שאנחנו אכן מחויבים לעשות את זה קודם, ולהיות "אור לגויים", להראות להם את החיבור. החיבור הוא על ידי כך שקודם כל אנחנו חותכים את הערלה מתוך ליבנו ואז מוכנים לקשר יפה.

הבירור הזה לא פשוט, ואנחנו רואים שהגענו לזה על ידי מאורעות לא נעימים במשך כל ההיסטוריה. אבל עכשיו אנחנו מבינים בשביל מה ולמה, ומה נמצא לפנינו, ואנחנו מתחילים לשמוח ולראות שכל זה היה כדי להביא את כל האנושות למצב היפה. וקודם כל על עם ישראל לעלות לגובה, וברית המילה היא העיקר והפעולה ראשונה בזה. לכן זה נקרא כך, "ברית", שזו המילה, הסימן של הקשר בין כולם, כי כך, לפי המעשה שעושים בגופו של התינוק, זה סמל ששייך לאומה, אבל לא שהוא בעצמו נכנס. האדם בעצמו צריך להיכנס לזה.

ניצה: זאת אומרת מה שאתה בעצם אומר זה שהטקס עצמו ה נועד להזכיר לנו שיש משהו הרבה יותר גדול שעלינו לעשות.

כן. כתוב על זה בצורה גלויה בתורה ובעוד מקורות, שזה בוודאי רק סמל, סמל חשוב, לכן אנחנו שומרים אותו.

ניצה: בצורה בלתי מודעת אפילו.

עובדה שאנשים שונים, למרות שהם רחוקים מהדת וכן הלאה, מבינים שבלי הסימן הזה משהו חסר. זה גם נמצא בתת ההכרה.

ניצה: כי מחבר אותנו לשורש היהודי?

כן.

ניצה: איך כל הטקס הזה מתקשר לברית עם אברהם אבינו? כי גם בטקס נאמר "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?

כי אברהם הוא אבי האומה, שכל הסמל שלו זה "ואהבת לרעך כמוך", חסד אברהם, אלה היחסים בין זה לזה. לכן כל היסוד של השיטה הוא להתחבר ואז מיד מגיעים לברית מילה פנימית, בלבבות, וגם כסמל בצורה חיצונית. מה שאנחנו עושים ברצונות שלנו, קיים בדרך כלל גם בסמלים שלנו. אותם עניינים בנושא כשרות או בכל מיני סימנים אחרים, כמו חופה וכן הלאה, אלה הסימנים הם של החיבור. כי זה כל היעוד של עם ישראל בעולם, ובכלל, כל העולם נמשך עכשיו במיוחד אך ורק לתוך החיבור ההדדי.

ניצה: בעבר היה נהוג שהטקס הזה התבצע על ידי האב. מה הקשר המיוחד בין האבא לבן בהקשר הזה? היום כבר כמובן שמוהלים עושים את זה.

כן, את זה האבא צריך לעשות. זה סמל מאוד עמוק, כי הוא  מגיע מתוך הרצונות של אברהם שהוא אב האומה. אישה היא נוקבא, נקבה, זה חיסרון, אלה בעצמם הרצונות שלו שמסמלים את שרה, ולכן אותם רצונות מגלים חוסר. זאת אומרת, שיש חלק בהם שלא מסוגל להיות בקשר ביניהם. ורק כשיש קשר כזה בין הרצונות, בין בני האדם, כמו בין אברהם לשרה, שיש בקשר הזה ברית, זאת אומרת שבחלק הזה הם לא יכולים להתקשר, אז מזה יוצאת כבר תוצאה, יצחק ויעקב וכן הלאה.

זאת אומרת שאצלם זה נעשה מתוך ההכרה הפנימית בקשר ביניהם, כמו היסוד של האומה. אבל מה שקורה אצלנו בטקס עצמו, זה כבר סמלי. ובפועל אנחנו צריכים לגלות כמוהם שמתוך הכרת האגו שלנו, יש לנו מה לחתוך כדי להיכנס לקשר.

אורן: כהורים, נאמר שאנחנו בני זוג שנולד לנו בן במזל טוב, ומחר אנחנו עומדים לעשות את הטכס של ברית המילה. על מה כדאי לנו לחשוב? למה כדאי לנו לכוון את ליבנו לקראת הטכס הזה, כך שנוכל כולנו לצאת ממנו בהתרוממות פנימית, שחוץ מלעבור את הטכס, והאולם, והסעודה, והאורחים, וההתרגשות, והמוהל, והכל, שגם נחוש איזו התעלות פנימית. על מה אנחנו צריכים לחשוב כדי שהטכס הזה יהיה מנוף, מקפצה, שירומם את החיים שלנו למקום חדש?

אם אנשים מבינים מה הטכס מסמל, אז הם ירצו שהתינוק שלהם יִגדל ושיהיה כשיר לברית האמיתית של כל ישראל חברים. שבצורה כזאת הוא יגיע לאור, לתורה מה שניקרא, לאור העליון שימלא את החיים שלו.

בזה שהוא יֵדע להתקשר עם כל ישראל חברים, "כאיש אחד בלב אחד". כמו שעכשיו אנחנו עושים לו ברית, אז כשהוא יִגדל הוא יבין שהברית הנכונה, האמיתית בין כולם, היא בלב. ושימצא בעצמו מה היא "עורלת הלב", ויעשה לעצמו את התיקונים האלו, שישתמש בחיים שלו בכל מצב רק ברצונות שהוא יכול להתקשר בהם לאחרים בצורה טובה, יפה, להיות איתם בלב אחד.

וזה הסמל של הברית שהיום אנחנו כאבא ואימא עושים לו, בתקווה שכך זה ישמור אותו ויביא אותו למצב האמיתי, הנכון. זו התקווה שלנו, זה הרצון. אנחנו לא אחראים על כל מה שאפשר אבל, כמה שנשקיע נשקיע. אנחנו רוצים לקבוע בזה כמה שאנחנו כן יכולים, כמו אבא ואימא, בזה אנחנו כן עושים את זה. ובזה אנחנו כביכול רוצים לקשור את  הקשר שלו עם עַם ישראל, שהוא יגדל ויגיע להיות חלק אינטגרלי מהעם בכל הלב שלו, חוץ מהעורלה.

אורן: דיברת על תקוותנו ביחס לבן הנולד ומה לגבי החיים שלנו עצמנו, כאנשים בוגרים?.

בזה אנחנו צריכים לעשות חשבון. האם אנחנו עושים את זה בדרך של תיקון הלב שלנו? כי כל התורה דורשת את תיקון הלבבות

אורן: על מה צריכים לחשוב בדיוק?

אנחנו עושים בירור בכל הרצונות שלנו שזה נקרא "בכל הלב שלנו", במה אנחנו כן יכולים להיות קשורים לכל עם ישראל "כאיש אחד בלב אחד"? וכל זה כדי להביא את האור לחיים שלנו, להעלות אותנו לדרגת האור וזה נקרא "השפעה הדדית" ו"אהבה הדדית" וזו בעצם מטרת ההתפתחות שלנו.

לכן הברית נקראת כך "ברית מילה". למה לא סתם איזה תיקון בגוף, או סימן, או סמל? כי זו ממש ברית. בהמון מקומות כשכתוב על הברית, כתוב על הלב, על הרצונות, על האגו, על לב האבן שצריכים להבדיל מהלב.

ניצה: המשמעות של הטקס הזה היא שבדרך כלל הוא רב משתתפים, חברתי, מזמינים הרבה אורחים

כן. זה חייב להיות כך, בברית, ואולי בבר מצווה קצת פחות, ובחתונה.

ניצה: יש פה סוג של חגיגה עם הרבה אורחים ומשתתפים, זה ממש טקס חברתי.

כי יש עוד אחד שנכנס יחד איתנו לחיבור.

ניצה:  זו המשמעות?

כן, זו המשמעות. גם בחתונה, אנחנו שמחים בעצם שיש לנו עוד תא משפחתי שנכנס לחיבור עם העם. הגבר הוא "פלג גופא" מה שנקרא, אם הוא לא נשוי. אז עם החיבור הזה הוא מסיים עכשיו מה שהתחילו עליו בברית המילה.

כאן הוא כבר הפועל. בחתונה הוא כביכול נכנס בקשר עם כולם. החופה, הטלית שמעליהן, זה מסמל את הקשר הכללי ש"על כל פשעים תכסה אהבה" שזה הכיסוי הכללי. כששניהם מתכסים בטלית, בזה הם בעצם הופכים להיות חלק מהעם.

ניצה: אנחנו יודעים שבטכס הזה גם נותנים שם לילד. יש לזה משמעות מסוימת?

כן. אנחנו לא מבינים עד כמה זה משפיע על גורל הילד, כי השם של הילד הוא ביטוי לרצון שלנו שבצורה כזאת הוא יתקיים. לכן לא שינינו את השמות שלנו במשך כל ההיסטוריה. ולמרות שאנחנו חיים בעולם המודרני, אנחנו משתדלים למצוא שמות מקוריים, למרות שאני שומע פה ושם כל מיני וואריאציות אבל, שמות צריכים להיות שמות.

כי אותם השמות הם סמל ההתקשרות הנכונה של האדם לכלל, זה מה שהשם אומר. כי בעצם מהו האדם? הוא בעצם ללא שם, מה הוא בעצמו? הוא לא משמעותי. אלא, מי הוא מכל העם במה הוא נבדל? ולא במה שהוא נבדל. אלא, במה שהוא קשור לכולם, מה מוסיף הקשר המיוחד שלו לכולם, לכלל? לפי הכלל זה ניתן לו השם. ולכן כשאבא ואימא בוחרים לו שם, הם צריכים להביע בזה את התקווה שלהם, באיזו צורה הוא יהיה איש מיוחד בכל עם ישראל.

אז ודאי שזה חשוב מאוד. משנה שם משנה מזל, יש הרבה כתובים על זה. אני חושב שיש גימטריות על זה. העם מאמין בזה ודווקא משתדל לשמור על שמות מקוריים, כי הם מצביעים על היסוד של החברה שלנו, שכל איש ואיש כשהוא מתקשר לעם, הוא מתקשר בצורה מיוחדת ומשלים את הצורה הכללית, לשישים ריבוא נשמות.

אורן: הייתי עוד רוצה לשאול לגבי הסנדק. נותנים למישהו שאנחנו מאוד מכבדים להיות הסנדק של הבן שלנו.

כן. זה כאילו מכניס כוח לברית. ברית זה דבר שצריכים להיות בו אנשים, לא התינוק הקטן ולא אבא ואימא שלו אלא, צריך להיות מישהו שמחזיק את הברית. לכן הוא מחזיק אותו על הברכיים. אביו עושה את הברית אבל הסנדק הוא כאילו עֵד לזה, הוא הכוח, בזכותו הברית עומדת להתקיים.

ולכן אנחנו מזמינים לזה אדם מבוגר, אדם מכובד, אדם חכם שיש לו את כל התנאים לבחון שהברית תהיה כברית, כקשר.

אורן: הוא יודע, היום אני אהיה סנדק. אז יש לו את הזמן לפני שהוא מגיע, יש זמן שהוא ממש מחזיק, הוא ממש בלב הטכס, על מה הוא צריך לחשוב האדם הזה? אתה אומר שתפקידו להכניס כוח. לְמה הוא צריך להתכוון כדי שיכניס מקסימום הכוח?

על זה אנחנו אומרים  "כמו שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים", זה בדיוק מה שאדם צריך לעשות. תורה זה המאור המחזיר למוטב.

אורן: בוא תִפתח בצורה שכל אחד יבין. אז מה הסנדק צריך לחשוב?

כולם צריכים לחשוב בעצם על אותו דבר.

אורן: כל המוזמנים?

כן. וגם האב שבעצמו עושה את הברית, או שמישהו שהוא השליח שלו.

אורן: המוהל הוא השליח שלו.

כן. כמו שעכשיו הוא נכנס לברית שאנחנו עושים לו. זה נקרא "הכוח העליון" ההורים, הסנדק, כל הקהל שנמצא בברית, ואחרי הברית כשהוא מתפתח לשלב הבא של התיקון שלו, זו ההתקשרות לעַם, לכולם יחד. אחרי שלימדו אותו איך, הוא מגיע לחופה. עכשיו יש לו כבר תא משפחתי, ומתוך התא הזה הוא שייך כבר לעַם. אז הוא ראוי לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

מה זו התורה שאליה הוא נכנס על ידי הברית? שעכשיו הוא יכול לקבל את המאור המחזיר למוטב. מה זה נקרא "ברית"? אנחנו רוצים להבדיל בין עורלת הלב מהלב, הרצונות שבהם אנחנו לא מסוגלים להיות טובים לכולם, לבין אלה שאפשר לתקן ואפשר להיות איתם בקשר עם האחרים.

זה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן כתוב, "בראתי יצר רע" שזה לב האדם כל ליבו, "ובראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". עכשיו אנחנו עשינו משהו שהוא כסמל בגופו של האדם, בגופו של הגבר, וכשהוא גדל ומקבל חינוך אינטגרלי, חינוך איך להתקשר עם אחרים על ידי החברה, בזה שהוא מקושר לכולם, עד כמה שאפשר לחברה הנכונה, אז החברה הנכונה משפיעה עליו את המאור המחזיר למוטב.

אורן: מה זה המאור המחזיר למוטב?

קודם אנחנו צריכים להבין שהתורה נקראת "אור", זה הכוח העליון המיוחד שמטפל באגו שלנו. שיכול לתקן אותנו מרע לטוב, מאנדיבידואליסטים לאלטרואיסטים, משנאת חינם לאהבת אחים, את זה עושה המאור המיוחד. איך הוא עושה? אם אנחנו משתדלים להיות יחד, להתחבר בינינו בכל מיני עיגולים, בסדנאות, בחינוך אינטגרלי שאנחנו מעבירים לכולם, על ידי זה אנחנו מעוררים איזה כוח עליון.

ואנחנו מרגישים את זה, אנשים שנמצאים בתוך הסדנאות האלה מרגישים שיש משהו שמשפיע עליהם, משהו שמעורר אותם וזה משנה אותם. ואז הם מתחילים לברר על ידי ההתפעלות הפנימית שמקבלים, עם אילו רצונות הם יכולים להיות קשורים לאחרים ועם איזה רצונות לא יכולים להיות קשורים לאחרים? יש חלק שכן וחלק שלא.

ואז, אני מברר יותר את הקשר שלי עם האחרים, ועל ידי זה אני חותך יותר ויותר את לב האבן מהלב, את ה"עורלה", שהיא נקראת לב האבן. חלק מהרצונות שאיתם אני לא מסוגל להתקשר עם האחרים, אני מחשיב לעפר. וחלק מהרצונות שאני יכול להתקשר עם כולם, אני מפתח אותם ומתקשר לכולם. זה נקרא ש"בראתי תורה תבלין"^[2] ובתורה אני משתמש. וכשאני מכין את עצמי כך, מתקן את עצמי, אני מבדיל את כל הרצונות הנכונים לקשר, ואז אני מגיע לחופה.

החופה היא כבר ההתקשרות שלי דרך האישה, דרך חלק ממני. אני יודע כבר עם מי להתקשר בלב שלי המוכן לקשר, וכך אני מוכן להתקשר לכולם, כי אני אהיה בזה חלק מהעם, תא כמו כולם. אני הופך להיות איזה תא גמוּר. כי ללא זה האדם הוא חֶלק, "פלג גופא".

ואז אני כזכר מתקשר עם הנוקבא, עם אישה, ואנחנו הופכים להיות לחלק מהאומה, ואז מתוך החיים שלנו, אנחנו מתחילים להיות קשורים עם כל העם. זה כבר נקרא "מעשים טובים".

כמו שנכנס לברית כך יכנס לתורה, לתיקונים, "המאור שבה מחזירו למוטב"^[3]. כשאני מבדיל את החלק הטוב מהלב שלי, זה נקרא שהשתמשתי בתורה לצורך החופה, ועכשיו אני נכנס לחופה. ומהחופה יחד עם בת זוגי אני נכנס למעשים טובים, זה כבר קשר עם כל העם.

זה מתוך הקשר שלי, שצריכים לעשות כל מיני פעולות, כל מיני צורות התקשרות, זה מגיע אלינו עוד מאברהם. מאיפה באו לנו הסעודות וכל מיני אירועים שאנחנו עושים? זה הכל סימנים של קשר. ואז על ידי כל מיני התקשרויות כאלו אנחנו מגיעים להיות כאחד, כעם אחד. זו העבודה.

והעבודה הזאת היא כל הזמן בבירור הלב. הלב מתחיל להיות יותר ויותר אגואיסטי. עולים יותר רצונות וספיקות וכל מיני כוחות מנוגדים, ואנחנו צריכים עוד ועוד להשתתף עם האחרים כדי להוציא את המאור המחזיר למוטב, לקבל כוח מהסביבה, דרך הסביבה אלינו. וכך אנחנו עובדים עד שמגיעים ל"כאיש אחד בלב אחד".

ניצה: "מוטב" זה המצב של החיבור השלם בינינו. זה בעצם "מוטב"?

כן. עם ישראל המתוקן, המחובר ממש כולו כאחד, זה נקרא שהגיע ליישום של המחזיר למוטב. וזה רק על ידי המאור שמגיע מתוך ההשתדלות לחיבור. לכן רבי עקיבא כל כך דרש, "ואהבת לרעך כמוך, הוא רצה שהאור יחזיק אותנו יחד.

ניצה: זאת אומרת שאם לסכם את הטקס הזה של ברית המילה, הוא בעצם מייצג איזה סימן חיצוני שמזכיר לנו שהמטרה שלנו כעם, כחברה, היא להתחבר נכון בינינו, לעשות חיבור באמצעות תיקון הרצונות שלנו. באמצעות ההורדה של המחיצות שבלב שמפרידות בינינו.

זה בעצם הטקס, הוא בא להזכיר, אבל המימוש עצמו על האדם.

כן.

ניצה: אז נעבור לבר מצווה. בר מצווה זה טקס נוסף שאנחנו חוגגים בגיל 13, גיל מצוות. מה הוא מסמל, מה הוא מייצג?

זה סמל מאוד חשוב. היהודים השתדלו לעשות אותו בכל מקרה. כשאסור היה לעשות בר מצווה, אז ניסו לעשות איזה סימן לכך בארצות הגולה. אני זוכר שזה היה מאוד מיוחד. למרות  שהשתדלו לכסות את זה מעיני הזרים.

מה הוא הטקס עצמו? זה גם כמו כניסה לברית. כשאנחנו מדברים על ברית מילה, את זה עושים אבא ואמא, והקרובים והרחוקים, וכולם שמחים שנולד תינוק בינינו שיגדל ויכנס למעשים טובים. כי אנחנו תמיד מכַוונים למעשים טובים. להגיע למעשים טובים זה רק על ידי חופה, כי רק אחרי החופה האדם נעשה, הגבר השלם. אבל כדי להיות מוכן לחופה, הוא חייב לעשות תיקונים שהוא יהיה קודם כל ראוי לזיווג הזה, לעבודה ההדדית הזאת.

ולכן יש כאן תקופה של ברית המילה, כשבאמצע יש חינוך, הנער ראוי לחינוך וכן הלאה, עד גיל בר מצווה, שאנחנו מתקנים את הנער הוא מקבל חינוך להתקשרות עם הזולת, במעגל הקטן שלו, במה שמסוגל. ודאי שהחינוך האינטגרלי חייב לפעול עליו מהרגע שהוא נולד והלאה כי זו המטרה. האדם גדל על ידי זה שהרצונות גדלים בו. אנחנו לא מסתכלים על כמה הוא שוקל, למרות שכן, אבל העיקר איך הוא מתפתח. אז אנחנו חייבים לדאוג שצורת ההתפתחות שלו תהיה אינטגרלית, ממש לכיוון הזה מהרגע שנולד.

ולכן מאוד חשוב לנו שזה יהיה חינוך נכון. כי אנחנו מבינים שבשנים האלה, בגיל הרך, אנחנו יכולים לעשות ממנו כל צורה שהיא. למה הגיל הזה נקרא "הגיל הרך"?

ניצה: הוא סופג כמו ספוג.

כן. הוא גם סופג, ואנחנו נותנים לו צורה כמו שנותנים לפלסטלינה. הוא מתאים את עצמו לחברה בצורה אינסטינקטיבית. וכאן מאוד חשוב לנו לתת לו דוגמאות נכונות. ולכן החינוך האינטגרלי חייב להיות ממש מגיל אפס, מאז שהוא נולד. ונדמה לנו שהילד לא מבין, הוא מבין מהיום שנולד. הוא מקבל הכל דרך העור שלו, דרך כל החושים.

אנחנו חושבים שהוא לא רואה ולא שומע עדיין. יש לו חושים, רק שאולי הם עדיין לא פתוחים לחוץ, הוא עדיין לא רואה ולא שומע מבחוץ, אבל הוא סופג ממש הכל דרך הגוף שלו. יש על זה מחקרים, זה ברור. החינוך נמשך עד י"ג שנה. ואז יום אחד הוא נעשה בר מצווה. זאת אומרת שמי"ג שנה והלאה הוא משתתף בתיקון שלו בעצמו, ואז בגיל 18 נעשה ראוי, מוכן לחופה, הוא כבר נעשה גדול.

עד גיל י"ג הוא נמצא כולו תחת שליטת הגדולים בחינוך האינטגרלי, זה צריך להיות מי"ג שנה ועד עשרים שנה, אבל זה כך, יש כאן מנהגים שונים. מי"ג שנה והלאה הוא כבר צריך להתחיל בפועל, לקיים את ההתקשרות הנכונה שלו לסביבה. זאת אומרת, לעבוד בהשפעה לזולת בפועל ממש. אנחנו מתחילים לדרוש את זה ממנו כבר לפני י"ג שנים. אז הוא נעשה כ"בר מצווה", שהוא האחראי על המעשים שלו.

ואז מתחיל להיות ראוי לחופה ולמעשים טובים בשלמות. מגיל 20 והלאה לפי המנהג שלנו, הוא נעשה ממש ראוי לכל הפעולות של החיבור וההשפעה לזולת בפועל. כך המעשים.

מתוך זה אנחנו יכולים להבין למה מי"ג שנה יש סימנים כאלו כמו טלית בחלק מהעם, ואז הוא חייב בטלית, בתפילה, בתפילין וכן הלאה. יש כאן כבר סימנים ברורים של האדם שכבר אחראי על התיקונים שלו, ואז הוא צריך וחייב בכל המעשים כמו איש גדול, שבעצם גדל, אבל כבר באחריותו.

זה סימן מאוד מהותי וגם אותו השתדלנו לשמור במשך כל שנות ההתפתחות שלנו מאברהם והלאה.

צריכים להבין שכל הסימנים האלה, באים מתוך "ואהבת לרעך כמוך" שזה הכלל. ובהתפתחות הפנימית שלנו, מאחד לשני, בהתקשרות בינינו, היינו נמצאים גם בסימנים החיצוניים. כמו שכתוב שהאבות קיימו את כל התורה כולה. אמנם כל הסימנים האלה ניתנו לנו הם מהתורה, כבר במעמד הר סיני, אבל היה מובן שזה מתוך ההתקשרות בין כולם, כמו שאברהם איחד את כל יוצאי בבל. היה מובן שהסימנים האלו צריכים להיות כך, רק שמעמד הר סיני בירר והבליט עוד יותר את כל הסימנים של ברית המילה, בר המצווה והחופה, ועוד חוקים פרטיים של כל צורות ההתקשרות האלה. כל יתר החוקים הם חוקים פרטיים של התקשרות, ברית המילה, בר המצווה, החופה, ואז המעשים הטובים.

שם כל העם התחבר עוד יותר אחרי שקיבל תוספת אגו, גילוי הלב הרע, שנקרא "גלות מצרים".

ניצה: מאוד אהבתי את הרעיון שמהרגע שהילד עבר ברית מילה עד שהוא מגיע לבר מצווה הוא מתחיל לעבור תהליך של עיצוב, שאתה מכנה אותו חינוך אינטגרלי, וזה בעצם החינוך להתקשרות הנכונה. כי אם המטרה שלנו היא להגיע לקשרים נכונים ול"ואהבת לרעך כמוך", אז כל החינוך צריך ללמד אותנו איך להתחבר ואיך להתקשר נכון.

מתוך הראיה הזאת בוא נתבונן על הטקס עצמו. הטקס עצמו הוא באמת כולל הנחת תפילין, אחר כך עליה לתורה וקריאה של פרשת השבוע, ואז החלק האחרון, השמחה עם כל האורחים.

אני יכול לספר לך על עצמי.

כשאני גדלתי, אסור היה לדבר על הדברים האלה בכלל. זה היה בזמן סטלין שרצה להשמיד את כל היהודים ברוסיה, זה היה ממש באותן השנים. ואני לא ידעתי על זה כלום, כי פשוט פחדו להסביר לילדים, שלא יתחילו לדבר על כך בכל מקום. אני ידעתי שזה שלוש עשרה, אבל לא ידעתי מתי זה לפי הלוח העברי. לקחו אותי לאיזה מקום שקראו לו "מניין". אני לא ידעתי מה זה "מניין". ישבו שם זקנים והם שמו לי תפילין. לא ידעתי לפני זה כלום. וקראו משהו שלא הבנתי אף מילה. אני לא זוכר, נדמה לי שזה לא היה ספר תורה. היו שם נרות והייתה שם כוס יין. לא הבנתי שום דבר כי הכל היה בעברית. סבא שלי היה שם ועוד אנשים יותר זקנים ממנו, וזה היה ממש במחתרת. אני לא ידעתי מה זה, אמרו לי שכך עושים לכל ילד יהודי, זה הכל, ואל תגיד לאף אחד. מהרגע הזה ועד שהגעתי ארצה לא ידעתי כלום.

ניצה: מה צריך לדעת היום ילד כזה שעובר נניח תהליך של חינוך אינטגרלי, והוא עכשיו מגיע לגיל מצוות?

היה טוב אם אפשר היה להסביר לילד שהדברים האלה מרמזים על החיבור, וקשה מאוד להסביר את זה, כי מדובר בסמלים וברצונות מאוד כוללים וגבוהים שלנו, בעומק מאוד גדול של חיבור בין הלבבות. זה לא מגע רגעי או משהו קטן, זה כשהלבבות ממש נכנסים לעומק של הרצונות הכבדים האגואיסטים שמוכנים כבר להתחבר, אז החיבור ביניהם מביא הארה מיוחדת, חום וקשר וגילוי הפנימיות של הטבע בצורה מאוד מיוחדת. ואז מגיעה לאדם הארה והוא מתחיל להבין שאחרי החיים שלנו יש עומק פנימי בחיבור הלבבות, שאנחנו מגלים אותו דווקא בחיבור, והתפילין מסמל לנו את זה בצורה חיצונית. אז האדם נפתח בתפיסת המציאות שלו, כי הוא מתחיל להרגיש את המציאות דרך לבבות זרים שעכשיו הופכים להיות שלו, הוא מתחיל לראות מציאות באלפי צורות חדשות, וזה פותח לו מימד חדש, כאילו שהוא נולד מחדש.

לכן הדרגה, התפיסה שנקראת תפילין, מסמלת לנו ארבע פרשיות שבתפילין, כל הצורות האלו, קשר התפילין, ותפילין של יד, של ראש, יד כהה, יש בזה הרבה מאוד עמקות, וזה הכל סמל להתקשרות עמוקה מאוד בין הלבבות. והעיקר הוא שהאור שמתגלה, אור החיים, הרגשת המציאות החדשה, הכל נובע לא מזה שאני מניח קופסה על היד או על הראש, אלא מזה שאני מתקשר מעומק הלב שלי עם האחרים. דרכם אני מתחיל להרגיש מציאות אינסופית, חיצונה. אני מרגיש דרך השני מה שעומד מאחרי החומר, כי "חומר" הוא הקופסה שלי, כביכול אותה העטיפה שלי, וכשאני יוצא אחרי העור שלי, שם אני מגלה את העולם העליון, העולם החיצון, את העומק של הטבע. זה מה שהתפילין מסמל לנו, לכן הוא יותר וירטואלי מברית מילה.

גם בברית מילה לא מובן מה קורה. איזה קשר יש בינה לבין הלב, והתפילין בכלל לא מובן, מה יש בכל הסמל הזה? יש הרבה סמלים בכל הדתות, אבל הסמל הזה הוא בדיוק כנגד השורשים הרוחניים. "רוחניים", הכוונה היא שמתקשרים בלבבות ומגלים בקשר בינינו מימד יותר עליון. בונים מטריצה מיוחדת לקליטת הטבע היותר עמוק.

ניצה: עלייה לתורה נערכת בשבת שמכונה גם "שבת חתן".

כן.

ניצה: מה המשמעות של עלייה לתורה פה בהיבט הזה, בהקשר הזה של החינוך האינטגרלי, לאותו נער?

כל אדם שמתחתן, שנקרא "חתן", הוא בעצם קובע גילוי חדש ברמה החדשה שלנו, בחיים שלנו, בעולם שלנו, לכולם, מפני שהתווסף עוד כוח אינטגרלי גדול בחברה האנושית. ולכן כשהוא מתקשר לזה הוא חייב לעשות את זה על ידי התורה. הוא מתעלה אליה, לחיבור הזה, ועל ידי כך מגיעה לו התגלות של האור העליון, של הרגשת החיים העליונים, היותר רוחניים, מתוך הקשר שהוא עושה. כי מה זאת אומרת "חתן"? שהוא נוחת עכשיו לתוך הכלל, לתוך כנֵסֵת ישראל. ולכן עושים את זה בבית הכנסת, במקום שיש חיבור בין  כל העם. שם הוא מגיע ונעשה כמי שמוסיף את עצמו לכְּלַל.

לכן כל הסימנים האלו הם כל כך חשובים. שמחה גדולה בהשתתפות של כל הקהל, הקרובים. ומתוך זה הוא נעשה החלק הבריא, הרגיל בין הגדולים, בקבוצה, בקהל, בישראל, ולפני כן לא. זאת אומרת, כל המעשים הטובים בפועל נעשים אך ורק על ידי מילה, תורה וחופה, ואז מעשים טובים.

אורן: לפי ההגדרות שלך, איך אותו נער יכול למדוד את עצמו, כי טקס בר המצווה נמצא אי שם באמצע הדרך כמעבר מתקופה של ילד קטן לכך שמתחילים להתייחס אליך כבוגר.

מבחינת הקשרים של אותו ילד, נער, לסובבים אותו, איך אתה מגדיר את נקודת הבגרות? מתי אתה מסתכל על יחס של אדם לזולתו שאתה מגדיר "הנה, לפניי מישהו שפעם היה קטן, התפתח, ועכשיו יש לו יחס בוגר לאנשים סביבו"?

כשאתה מתבונן בילד שמתחיל לפתח את מערכות היחסים שלו, את הקשרים שלו לזולת, איזו איכות מקנה לו בר המצווה? זה מין טקס שאתה כבר לא קטן, אתה גדול. מבחינת היחס שלו לסובבים אותו, מה אתה מצפה לראות שאתה תגיד "כן, הוא באמת כבר לא קטן, הוא כבר גדול"?

שהוא אחראי.

אורן: מה פירוש אחראי, על מה?

שהוא אחראי על זה שגם הוא צריך להשתתף בחיבור, בתיקון הסביבה, הוא צריך להיות ממש החלק הפעיל, ואם לא, זה לא בסדר. זאת אומרת, אדם לא יכול להיות ניטרלי. הוא לא יכול להרחיק את עצמו מהקהל. אם הוא נמצא בעם ישראל, הוא חייב להשלים את מקומו.

אורן: מה זה "להשלים את מקומו"?

הוא צריך להיות כל הזמן בהתגברות מעל האגו שלו, להתחבר עם כולם, ולהשפיע לכולם, ולהיטיב לכולם, ועד כמה שאפשר להיות "כאיש אחד בלב אחד". אולי יש לו בזה תפקיד גדול, מיוחד? אולי בכך הוא עתיד להיות מנהיג העם? זה נקרא "מנהיג העם", זה שמושך את כולם לחיבור. זו דוגמה של משה רבנו, דוגמה של אברהם, של כל הגדולים שלנו. המנהיג האחרון שלנו היה רבי עקיבא, שלימד את כל התלמידים שלו "ואהבת לרעך כמוך". ולכן אנחנו מצפים מכל ילד וילד אחרי בר המצווה, שישתתף ממש בפועל עם הקהל, עם הסביבה, עם הגדולים, וישלים את עצמו איתם.

אבל הוא עדיין גדל, ולא כל הרצונות שלו נפעלים. לאט לאט במשך הזמן הוא מגיע למצב שכבר מוכן לחופה. זאת אומרת שברצונות שלנו יש רצונות יותר קלים, יותר עבים. זה שאני התגברתי כבר על הרצונות הקלים ויכול להיות שאני יכול להזמין אותך אליי לסעודות בבית, לכבד אותך, להלוות לך משהו, להשתתף איתך מכל הלב, זה עד גבול מסוים, ואת הגבול הזה אני משתדל להרחיב יותר ויותר, עד שאני מוכן להיות עם השני בדירה אחת ממש, שכל הדברים יהיו משותפים, עד כדי כך שאין שלי ושלך. שלך שלך ושלי שלך. זה נקרא שאני מתאים לחופה, שאני ראוי להתחתן.

אורן: להפוך לאדם שלם.

להפוך לאדם שלם, בזה שאני מוכן לתרום הכל לשני.

אורן: אז איפה זה ביחס לבר המצווה?

בבר המצווה, אני רק מתחיל להתקשר לאחרים בפועל.

אורן: למה האבא אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה"?

כי עד לגיל י"ג, אנחנו מחנכים את הילד, האבא חייב לשמור עליו שהוא לא יזיק לקהל, אלא שיהיה מועיל לקהל, אבל באחריות של האבא. לכן אם קורה משהו, אם הילד עושה משהו, האב משלם.

אורן: ואחר כך, אחרי בר מצווה?

הילד חייב. הוא כבר לא ילד.

אורן: איזה קשר צריך להיות להם עכשיו, לאותו אבא ובן? עד כה הוא היה אחראי עליו ללמד אותו איך להתייחס נכון לאחרים?

עד גיל בר מצווה הם הולכים יחד, הילד תחת האבא, והאבא חייב הכל, צריך לחנך אותו למה שנקרא, לאמנות לאמונה, להשפעה.

אורן: מה זו השפעה?

להשפעה לזולת.

אורן: ללמד אותו איך להתייחס לזולת בטוב.

כן.

אורן: זה תפקיד האב. ואז בבר מצווה הוא מפסיק?

בעצם הוא לא מפסיק, וגם הקהל חייב לשמור עליו.

אורן: כל החברה.

כן, אבל הוא חייב לעשות את הפעולות האלה מעצמו, אפילו בלי שמלמדים אותו.

אורן: אותו נער.

כן. הוא צריך ללמוד לבד ולממש אותם לבד ולהראות לכולם שהוא כבר מוכן להתקשר לכולם נכון. ברגע שמתקשר לכולם נכון, כולם אומרים "ראוי לחופה".

אורן: הייתי רוצה לסכם את זה. כל ההתפתחות של אותו תינוק, היא דרך ברית המילה, ודרך החינוך שההורים צריכים לתת לו, ואחר כך דרך בר המצווה, ועד הסוף, כשהוא נהייה אדם שלם ומגיע לחופה. אתה מדבר על זה שהאדם הקטן מאפס עד לאדם השלם, הוא בעצם לומד איך להתייחס נכון לאחרים בחברה שסובבת אותו.

כן.

אורן: אז תן לי איזה כלל אחד, מצפן אחד שהוא מכוונן את אותו אדם או את אותם הורים או לא חשוב מי זה, איך לכוון אותו נכון. אחד, מצפן אחד שהוא יודע שתמיד בכל התהליך הזה הוא מתקדם נכון.

רק לחיבור, זה התנאי.

אורן: מה זה חיבור?

התנאי לקבלת התורה. התורה מתקנת את הכל. בתנאי שאתה עושה פעולה לקראתה. באיזה פעולה אתה עושה את זה? רק בחיבור, להיות "כאיש אחד בלב אחד", בערבות, "כל ישראל חברים". אתה מתחייב רק בזה, שכל החיים שלי, כל הפעולות שלי יהיו כדי להתחבר לזולת, לגרום טוב לזולת. אם אני נמצא בנטייה כזאת, אני מקבל ממנה כוח שמתקן אותי, כוח שמטפל בי, כוח שממתיק את הלב הרע שלי, הופך אותו לטוב, ואז באמת הנטייה שלי מתקיימת. ובזה אני נעשה יהודי, יהודי מהמילה איחוד, עם כולם.

אורן: תודה רבה. הזמן נגמר. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה, רק חיבור. כל טוב, חיים חדשים.

[1] "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח', כ"א)

[2] "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב)

[3] מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א

טקסים: הלוויה וניחום אבלים

האדם סייע לנו בכל לבו להיות כאגודה אחת. אחרי שמימש את עצמו, נפטר

• לאורך חיי האדם מתעוררים בו רצונות אגואיסטיים והוא מתקנם על ידי חיבור לחברה
• תכריכים לבנים מסמלים שאדם מסר כל לבו למען הכלל
• קדיש: בסוף חייו נכלל האדם בכלל, בכוח העליון שמצוי בחיבור בינינו
• בתיקון הכללי העתידי יתוקן גם מה שלא הצלחנו לתקן, ובינתיים קברנו בעפר
• חסד של אמת: החברה מטפלת ברצונות האדם שנותרו לא מתוקנים, ב"לב האבן"

 מוות הוא טבעי. אם אדם השקיע בחברה, יש לו חלק נצחי שחי בה

• התקשרות נכונה של פרט לחברה, מקדמת אותנו לעבר המצב השלם
• משך כל ההיסטוריה אנו פועלים במודע או לא במודע לחיבור כולם למשפחה אחת
• אחרי שאדם נפטר עלינו לכבד את השקעתו בחיבור

 אנו מפגרים בחיבור שהטבע דורש מאיתנו, ולכן באים אסונות כלליים ופרטיים

• קריעת הבגד מסמלת שאנו מקבלים על עצמנו להמשיך לתקן את שהשאיר הנפטר
• הספדים מדגישים את תרומת האדם לחברה, כי חיינו נועדו להביאנו להיות כאיש אחד
• ניחום אבלים הוא השתתפות בדרכו של הנפטר, במסירותו לאיחוד החברה
• "יושבים שבעה": ישיבה מסמלת קטנות. מבינים שעתה עלינו להתחבר חזק יותר
• בשבעה כדאי לדבר על איך נצטרף למעשי החיבור של הנפטר. זהו עילוי נשמתו
• אדם שהתאמץ לצאת מעצמו אל הכלל, מחשבותיו ורצונותיו אלה חיים לנצח

 בגמר התיקון תתבהר כל התמונה

• להשתדל לחשוב לפני שבאים לנחם אבלים: האדם שבנו שייך לכלל, לא לגוף הבהמי
• אף אחד לא נפטר, הגוף נפטר.
• האנשים שנפטרו חיים בנו ומכוונים אותנו בכל דרכינו
• המאמץ להתחבר לאחרים כאיש אחד בלב אחד הוא נקרא הנשמה של האדם
• כיום אנו בתקופה שבפועל צריכים כולנו להפוך למשפחה אחת
• זמן היסטורי מיוחד
• מעשיו הטובים של הנפטר לא נאבדים. אין אובדן. עלינו לחשוב איך להמשיך אותם
• מאגר מידע נצחי מלקט את כל המאמצים של אנשים לחיבור. כיום עלינו להכיר בתהליך. כשנתחבר למאגר המידע הזה, נזהה תרומתו של כל אדם לחיבור הכללי. ניגע בנצח

אורן: שלום, ותודה שאתם איתנו בסדרת השיחות הלימודיות, "חיים חדשים", עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו וללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל, כך שכל אחד מאיתנו כפרט, וכולנו יחד כחברה נהייה כמשפחה אחת גדולה. איך אנחנו יכולים לבנות בינינו חיים חדשים, חיים חמים ומחוברים כדי שנתעורר עם אור גדול בעיניים.

בכל דיון אנחנו בוחרים אחד מהאלמנטים שמרכיבים את התרבות היהודית העתיקה שלנו. הפעם נדבר על טקסים. איך הם יכולים לעזור לנו לחזק את הקשרים בינינו, ולגרום לנו להסתכל על מערכות היחסים שלנו בצורה חדשה. איך נוכל להתקרב למימוש בפועל של הרעיון הנפלא לחיות כמו משפחה אחת גדולה חמה ומחבקת.

בתכניות הקודמות דיברנו על טקסים שקשורים לחתונה, לברית מילה, לבר מצווה, לחנוכת הבית, ועוד דברים שקשורים יותר להתחלות. והפעם אנחנו נדבר על טקסים ששייכים לסוף החיים שלנו.

ניצה: הפעם נשוחח על טקס קבורת הנפטר. זה טקס מאוד ייחודי, ובכלל כל תהליך הקבורה היהודית הוא באמת מאוד ייחודי. השלב הראשון מתחיל בליווי, במסע מסוים לליווי הנפטר. ליווי הנפטר יכול להתחיל מביתו או מבית הקברות. קבוצה של אנשים מלווה את המת בדרכו האחרונה לפני שהוא נטמן. מה אנחנו יכולים ללמוד על מערכת הקשרים בינינו כשאנחנו מתבוננים על תהליך הליווי, ולמה חשוב ללוות את המת?

אנחנו מדברים בעצם על כך שהאדם היה חלק מהעם. הוא התאחד עם העם, וסייע בכל מה שהיה יכול כדי להיות כאחד. זאת אומרת הוא גרם לעם להיות כגוף אחד, כאגודה אחת. הוא שימש את העם בכל הרצונות שבליבו, והגיע למצב שבו הוא בעצם מימש את עצמו, ואין  לו יותר מה להוסיף.

כל החיים של האדם הם בזה שמתעוררים בו יותר ויותר רצונות מקולקלים, כי יצר האדם רע מנעוריו. והוא מתקן אותם על ידי כך שמנסה להתחבר אל החברה, ודרכה לקבל את המאור המחזיר למוטב, את הכוח הכללי האינטגרלי יחד עם כולם. על ידי כך שהוא מתקן את עצמו ועל ידי כך שמחבר את עצמו בפועל לכולם, בזה הוא מממש את עצמו בחיבור.

היסוד של עם ישראל זה להיות "כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", בערבות הדדית ומחוברים יחד. כאשר אדם עוסק בזה, והרצון לקבל שלו מתפתח יותר ויותר, זה נקרא החיים של האדם. כלומר כשהאגו מתפתח והלב נפתח, אז האדם משתמש כביכול במה שהלב מגלה לו במשך החיים. כי אדם מיום ליום הוא חדש. מתעוררים בו רצונות חדשים, הסתכלות חדשה אל העולם, יחסים חדשים, והוא מתקן אותם יותר ויותר כדי להיות מחובר עם כולם. לכן כשהרצונות שלו מסתיימים, זאת אומרת הם לא מתגלים יותר, וכאילו הוא מימש את כל הלב שלו, הוא רוקן את עצמו, וכל הרצונות שלו הועברו לכלל, אז הלב נשאר כאילו ריק. כלומר את כל הרצונות, את כל התשוקות הוא מסר לכלל, והגוף נשאר כאילו ריק, מה שנקרא "ללא רוח חיים". החיים  שלו נמצאים עכשיו בכלל שקיבל ממנו את צורת החיים המחוברים, והאדם כאילו נשאר וחי בתוך הכלל. ולכן לאחר שמסר עצמו לכלל, על הכלל לקחת את החלק הריקני שנשאר ולטמון אותו באדמה. זה עניין הקבורה.

זאת אומרת כולנו מבינים, כולנו מרגישים ומודעים לזה שאותו אדם כבר תיקן את עצמו. לכן מצד אחד אין יותר חשיבות למה ששייך לעטיפה החיצונית שלו, זה כמו עפר. ומצד שני אנחנו מכבדים את העטיפה החיצונית מפני שבעבר היא החזיקה את הרצונות שיצאו מתוך העטיפה החיצונית ונמסרו לכלל. לכן אנחנו מכבדים את העטיפה החיצונית, את הגופה, את הכלי הריק, ומלווים אותו בדרכו האחרונה.

ניצה: בטקס הקבורה עצמו אנחנו נוהגים לעטוף את הנפטר בתכריכים לבנים ולטמון אותו ישרות באדמה, לא בארון, ולא בשום דרך אחרת.

התכריכים הם לבנים מפני שהגוף כולו פעל בהשפעה, הוא מסר עצמו לכלל ובזה סיים את תפקידו, לכן היחס אליו צריך להיות כזה. הוא עצמו נעשה כמו התפקיד שהוא קיים, לכן מתייחסים אליו כך, הוא כולו לבן.

היחס לאדמה, לעפר, הוא כזה, כי לא נשאר בו יותר מהתפקיד היפה והנכון שהוא עשה. לאחר שהוא מסר את עצמו לאומה וסיים את תפקידו, אז ללא התפקיד הוא נחשב כעפר. "מן עפר אתה ולעפר תשוב". אבל "מן עפר אתה", כלומר כל הרצונות שלו היו כעפר, ולאחר שכל הרצונות האלה התקדשו למען הכלל, מה שנשאר מהם "לעפר תשוב".

ניצה: דיברת על הרצונות שהתקדשו, מה המשמעות של תפילת הקדיש?

זה מאוד מוזר, במיוחד הקדיש, כי אנחנו כביכול מקדשים ומודים. אנחנו אומרים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מה זאת אומרת? העניין הוא שאדם בסוף חייו נכלל בתוך הכלל, בתוך אותו כוח עליון שנמצא בתוך הכלל, בתוך החיבור של כולם שנקרא הכוח העליון. לכן אנחנו מודים לאותו כוח עליון של הכלל על כך שתיקן את האדם, ועזר לו להתקדש ולהתחבר לאותו השם הכללי של הציבור, "ישראל", או לחיבור הפנימי של ישראל שנקרא הכוח העליון שבו.

המעשה עצמו הוא מעשה מאוד גבוה. זה טקס שבו אנחנו מסמלים את התהליך שעבר האדם בתיקון כל הרצונות שלו. וכל מה שנשאר ממנו זו אותה עטיפה שגם היא עתידה להתקדש ולהתכלל בתיקון הכללי של הכלל, אפילו אותה עטיפה שהיא כעפר. קצת קשה להסביר את הדברים, אבל זה נעשה בתיקון הכללי העתידי של כל עם ישראל. כשכולם באמת יהיו כאגודה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ואז יתגלה בהם המעמד העליון שלהם, הרגש והשכל הכללי. זאת אומרת כשאף אחד לא יהיה כפרט, אלא כשכולם יהיו ככלל וירגישו רק את הכלל, אז יתוקנו גם הרצונות שמחזיקים את הגוף. זה נקרא "עצם לוז", ל"ב האבן. אלה אותם חלקים שאי אפשר לתקן, ומפאת חוסר התיקון שלהם הם נשארים כעפר, ולכן אנחנו בעצם מחזירים אותם לעפר. אבל לעתיד לבוא, זה הסימן ש"עתידים המתים לקום במומם" ולתקן גם את החלק הזה, כלומר את הרצונות האלה, וכמובן שלא את הגופים. לכן אנחנו שמים ציון, סימן, היכן טמונה הגופה.

ניצה: את הסימון של הקבר עצמו.

כן. יש בזה גם שבעה, שלושים, ואחר כך שנה, כשאנחנו מקימים את המצבה לפי המנהגים.

ניצה: ההלוויה עצמה מכונה גם "חסד של אמת". מה זה "חסד של אמת"?

לאחר שהאדם נפטר מהגוף והעביר את כל החסדים שלו לציבור, לחברה, כדי שהחברה תהיה מתוקנת בכללותה, והסימן לזה שהחברה מטפלת עכשיו בגופה. זאת אומרת הוא כבר לא מסוגל לטפל ברצונות שלו שנשארו ללא תיקון, ב"ל"ב האבן", ועל כללות החברה לתקן אותם. לכן זה נקרא "חסד של אמת", חסד עם הנפטר, כי הפעולה הזאת היא פעולה של הציבור עליו.

אורן: בתרבות היהודית חובה ללוות את המת, זו פעולה שקודמת לכל הפעולות האחרות. מדוע הקנו חשיבות כל כך גדולה לפעולה של ליווי המת. מה הפעולה הזאת באה להדגיש לנו כציבור, כחברה. מדוע עלינו לעזוב כל דבר אחר, וקודם כל ללווה את המת?

מפני שזאת פעולה ציבורית וכל אחד חייב להשתתף. אם אנחנו מדברים על הקשר האינטגרלי בין כולם, ועל כך שהנפטר הקדיש את החיים שלו על מנת להיות מקושר עם כולם, כלומר הוא העביר את התיקון שלו לטובת העם, לטובת האגודה הזאת. אז ודאי שאם הוא גמר את הפעולות צריכים לעשות עכשיו פעולה עליו, וקודם כל לטפל בחלק שהוא לא מסוגל בעצמו לתקן. אנחנו לא מדברים דווקא על אדם שמת, אין כאן נפטר, יש כאן הרצונות. כלומר אם אדם עשה את כל הפעולות הקשורות לרצונות שלו, והעביר את כולו לכלל, אז נשאר חלק מסוים שרק הכלל יכול לתקן בגמר התיקון הכללי שלו, כשכולנו נגיע למצב "כאיש אחד בלב אחד". לכן הכלל מסוגל ומחויב לעשות את התיקון הזה, והסימן לזה שכולנו מחויבים ללוות את המת.

אורן לוי: אפשר לחלק את האנשים שמשתתפים בלוויה לשניים, למרות שזה לא נראה לי נכון לעשות זאת. כשאני חושב על הדברים האלה, אני נזכר בלוויה של אימי ז"ל, שנפטרה ממחלת הסרטן לפני הרבה שנים, עוד  כשהייתי חייל.

הרגעים של הלוויה עצמה זכורים לי כרגעים העוצמתיים ביותר מבחינה רגשית שעברתי עד היום. כיום, לאחר כל השנים, אני יכול להסתכל ולנתח את זה שכלית, אבל באותם הרגעים הרגשתי מצד אחד הרגשה של ריסוק, ומצד שני לידה של משהו חדש. הייתה לי הרגשה של תמיכה מצד האנשים. אין לי מילים לתאר זאת, אבל זה היה מעין מפץ רגשי גדול. כל מי שחווה אירוע כזה, יודע על מה אני מדבר.

יש אנשים ששיכים למעגל הראשון של המשפחה, וסביבם יש עוד מעגלים, עוד אנשים קרובים שתומכים במשפחה, וזה מגיע עד למעגלים היותר רחוקים. מה הם ההדגשים שאפשר לתת לחברה שרוצה להיבנות כמו משפחה אחת, הרי לא הכינו אותנו לכזה דבר. זאת אומרת מה הגישה הנכונה שאנחנו יכולים להקנות היום למאורע של לוויה שכוללת בתוכה גם התייחסות לאנשים הקרובים ביותר, וגם לאנשים ששיכים למעגלים שתומכים ומצטרפים לזה. אילו הכוונות רגשיות אפשר לתת כדי לצאת מאירוע כזה בצורה הכי מדויקת, והכי נכונה מבחינת הקשרים בינינו. הרי בזמן כזה מאוד מורגש שיש כאילו איזו בניה מחדש של כל מערכות הקשרים של האדם.

אם אנחנו באמת מסתכלים בצורה בריאה, בצורה נכונה על החיים שלנו, אז המוות הוא דבר יותר טבעי מהלידה ומהחיים. לכל דבר חי יש זמן פירעון, הוא חייב להגיע אליו וחייב לסיים את דרכו. אם אנחנו מסתכלים מתוך החברה האינטגרלית, אם האדם השקיע את עצמו בתוך החברה ונתן מעצמו כמה שהיה מסוגל לתת, אז לא חבל לנו על האדם שנפטר, כי אנחנו באמת מכבדים את החלק שהוא נתן, והחלק הזה הוא חלק נצחי שחי בתוך החיבור.

זאת אומרת החברה ממשיכה את החיבור שלה בזכותו, ובזה היא מתקדמת למימד יותר עליון, להיות "כאיש אחד בלב אחד". החברה מגלה את החיים שנמצאים ברמה אחרת של קיום, ששם נמצא הנפטר בתרומה שלו ובכל מה שמסר לחברה. לכן אנחנו בכל זאת צריכים לראות בזה פתיחה חדשה. רֵחם וקבר, זה אותו דבר, יש על כך הרבה הסברים בחז"ל. ברור שזה חלק אחד ואינטגרלי מכל החיים ומכל ההתקדמות של החברה האנושית.

לכן אם אדם נמצא בהתקשרות הנכונה לסביבה, אז לא חבל שהוא נפטר, כי אנחנו בהחלט מבינים שהחלק הגדול שלו נשאר בכל ההתחדשות האנושית הטובה והנכונה. לקראת זה שכולנו נהיה כמשפחה אחת, ונרגיש שאנחנו ברמה אחרת, יחד עם כל החלקים שכל אחד תרם במשך כל ההיסטוריה.

אם האדם היטיב לחברה, אם קידם אותה וקירב אותה לחיבור, אז יש לו שם באמת חלק גדול ומיוחד. לכן משך החיים עליו לדאוג כמה הוא משאיר לציבור, כי ההשקעה הזאת היא השקעה נצחית, כדאית ונכונה. אפילו אם מדברים מטעם האגו שלו, אז הוא מרגיש שיש לו מה להשאיר לחיים, יש לו מה למסור לאחרים, הוא מרגיש שהוא משקיע בקרן נצחית שבה הוא קובע את שמו.

אם כך, זה לא חשוב לאדם אם הוא חי בצורה גשמית או שהוא נפטר, העיקר זה המימוש. לכן עליו להוציא מעצמו את כל האפשרויות לקידום החברה למצב הנכון והנאור, למטרת הבריאה. בזה כל אחד ואחד יכול לתרום מהשורש שלו, ולהיות חלק מיוחד שאותו אף אחד אחר לא יוכל להשלים.

לכן אנחנו צריכים להסתכל על המקרה עצמו, על הלוויה, ולהתייחס לזה כאל דבר טבעי ואפילו משמח. זאת במידה ובאמת הנפטר היה אדם שהשקיע את עצמו, או הספיק להשקיע את עצמו לאיחוד החברה, כי בזה הוא רשם את עצמו לנצח.

אנחנו נוהגים גם לכנות בשמו של הנפטר את הילדים, את הנכדים ואת כל הצאצאים, מפני שהם כביכול ממשיכים את דרכו ואת פעולתו. וכמו שהם מהווים המשך לצורה הגשמית, כך הם ממשיכים גם את הנתינה הפנימית, הרוחנית, למען הכלל.

ניצה: איך בכל זאת עוזרים לאנשים שמתמודדים בשלב שהתרומה שהמת תרם נשארת בהם כזיכרון, אבל הם לא מרגישים אותה כפי שתיארת, הם לא מרגישים אותה כמשהו שחי ומתקיים כל הזמן?

במה אפשר להמתיק את המקרה עצמו?

ניצה: כן. במה אפשר לסייע להם?

אני חושב שצריכים רק להסביר את הדברים, אין יותר. להסביר איך העולם בנוי, איך אנחנו משקיעים משך כל ההיסטוריה שלנו, וחיים מדור דור. איך אנחנו משקיעים יום יום, במודע או לא במודע למען חיבור החברה על מנת להגיע למצב של כאיש אחד בלב אחד, ובזה להיות גם אור לגויים. על מנת שגם אומות העולם יראו איך צריכה לפעול חברה אנושית מתקדמת ונכונה. שילמדו יחד איתנו איך עושים זאת, וכך נתקדם כולנו יחד לאגודה אחת. כל האנושות תהייה כמשפחה אחת, ושם לכל אחד ואחד יש ודאי חלק נצחי.

לכן לא כדאי להצטער על החיים שלנו, אלא רק על דבר אחד, האם מיציתי היום את עצמי במה שיכולתי לעשות. זה החשבון שעלי לעשות יום יום. אבל לאחר שהאדם נפטר, עלינו לכבד את כל ההשקעה שלו שתרמה לזה.

האמת שאם נסתכל בצורה כזאת על החיים, אז נגיע למחשבה מאוד שונה מהיום. אם נסתכל מהמצב האינטגרלי על התהליך שעוברת כל האנושות, אז נראה שהתהליך שאנחנו עוברים הוא תהליך מאוד מעניין. אנחנו נראה שאפילו כל הכוחות הרעים וכל אותם הרשעים שהיו בכל בדורות עזרו לנו להתחבר. אומנם הדרך לא הייתה נעימה, זה היה בייסורים גדולים, באסונות גדולים, אבל זה מפני שלא השתדלנו לממש באותו דור, או בכמה דורות קודם, את החיבור שהיינו צריכים להשיג.

לכן על מנת לזרז אותנו, נראה כאילו שקיימת דרישה מהמנגנון הכללי שלנו, מפני שאנחנו כאילו לא משלימים בעצמנו את התהליך שהטבע דורש מאיתנו, להיות מחוברים. זאת אומרת אם אנחנו לא מתחברים באותו קצב, אז חוסר החיבור שלנו חוזר אלינו בצורת אסונות. או בצורת ייסורים קטנים, פרטיים, כמו אסונות אישיים במשפחה. או בצואת אסונות כללים לאומה, לכל האנושות, ובמיוחד לעם ישראל, כי אנחנו חייבים להגיע לחיבור ולהוות דוגמה לכולם.

לכן אם אנחנו מסתכלים מההיבט האינטגרלי, מצד התהליך הכללי של הטבע, אז נראה שאין רע בעולם, גם בחיים וגם במוות. למה אנחנו כל כך שמחים בלידה של מישהו, בעוד שאנחנו בעצמנו לא חושבים על דברים כל כך טובים שיש בחיים שלנו. למה אנחנו מולידים ילדים, ומדוע אנחנו כל כך שמחים בזה. אלא שאנחנו צריכים לראות את כל הדברים האלה, החל ממקרה הלידה ועד מקרה המוות והקבורה, כהתכללות האדם בסביבה בצורה הנכונה. אם יש לנו הסתכלות בריאה על כל התרומה של האדם לכלל, כלומר אם הוא מסר את עצמו לשם והחלק הזה הוא נצחי ונשאר בכלל, אז הוא לא מת, הוא חי בתוכנו. זה נקרא ש"התחבר לאבות".

אורן: יש מרכיב מסוים בטקס ההלוויה שכנראה מסמל משהו עמוק, אנחנו קורעים את הבגד ונשארים לבושים באותו בגד כל מהלך השבעה. מקור המנהג מגיע עוד מיעקב אבינו, הוא קרע את בגדיו כאשר חשב שיוסף נפטר. מה מסמלת לנו הקריעה של הבגד, מה אנחנו רוצים להביע בזה?

זה מסמל לנו שהכלי שלנו, הלבוש החיצון שלנו נקרע, ואנחנו מקבלים על עצמנו את הדברים שהמת השאיר כדי להמשיך את דרכו ואת התיקונים שלו מפני שאנחנו קרובים, זאת אומרת אנחנו נמצאים עימו בהתכללות. הקריעה היא סימן לזה.

מצד אחד זה כאילו סימן של צער ואבֵל, ומצד שני זה סימן שמעורר אותנו לתיקון. זה גילוי החיסרון שאותו אנחנו צריכים לתקן. אותו דבר לגבי כל נושא האבלות עצמו, הרי מה אנחנו עושים בשבע ימי האבלות? אנחנו בעצם נכללים עם כל המעשים של המת ורוצים להמשיך את דרכו. לכן בזה שנכללים עימו שבוע ימים, אנחנו מקבלים על עצמנו את הדרך שלו, את הפעולות שלו, את המעשים שלו, וממשיכים. לכן אנחנו קרובים, כי אנחנו נמצאים איתו בברית.

ניצה: זה מתחיל אפילו עוד בקבורה עצמה, בהספדים. ההספדים באים להביע משהו שבני המשפחה הקרובה או חברים רוצים לדבר בשבחו של הנפטר. לספר מי הוא היה, מה הוא עשה, איך הוא תרם, ומה הוא עשה למענם ולמען החברה. הדברים שנאמרים מלווים את כל תהליך האבלות, כל הזמן מדברים בשבחו של האדם. זה מאוד מעניין לראות איך כולם מדברים רק בשבחו של האדם לאחר שהוא נפטר.

כן, גם בזמן השבעה מדברים בשבחו. יש מצווה להצטרף לזה ולנחם. קוראים גם קטעים מיוחדים לעילוי נשמתו של הנפטר, וכן הלאה.

אורן: אני רוצה להתעכב רגע על ההספדים. שמעתי בחיי כל מיני הספדים על אנשים שונים, ובכל מיני סגנונות והיבטים. איך האדם צריך לכוון עצמו נכון לפני ההספד לפי הראייה האינטגרלית, לפי הראייה שיש לה מטרה מאוד ברורה להפוך את כולנו מאנשים פרטיים בחברה אחת גדולה, למעין משפחה אחת. על אילו דברים עליו לחשוב, מה הוא העיקרון היסודי שיעזור לנו להיבנות כאותה חברה חמה, כמשפחה אחת?

על תרומת האדם לחברה, במה הוא היה מיוחד. כמו שבדרך כלל אנחנו שומעים בהספד.

אורן: כן, אבל אני מחפש משהו יותר מדויק. מה עלי לעשות כדי שההספד יהיה אפקטיבי לעתיד ?

אני אגיד לך. אנחנו חיים כדי להגיע למטרה, עלינו להיות עַם ישראל, "כאיש איחד בלב אחד". זה הקיום שלנו, בזה אנחנו מממשים את כל התהליך. עד כמה אותו אדם פעל כדי שאנחנו נתקדם לצורה הזאת. הוא הקים בית, משפחה, חינך את הילדים שלו בהתאם לחינוך האינטגרלי כדי שהם גם יפעלו למען איחוד העם. הדברים האלה צריכים להראות לכולם את החיים שלו, את חשיבותו בכללות העם.

מה אנחנו אומרים על אדם? הרי אנחנו לא מדברים עליו בצורה פרטית,  אנחנו תמיד מדברים מה הוא היה בשבילנו, ואם היה לכללות העם, אז עוד יותר חשוב. זאת אומרת, עד כמה הפעולות שלו השפיעו לאיחוד ולחיבור לטובה כלפי חוגים יותר רחבים. אבל לטובה, הכוונה לקראת כלפי המטרה, ולא אחרת. הרי אנחנו תמיד משבחים את פעולות ההשפעה של האדם, עד כמה הוא תרם, עד כמה היה רחב לב, עזר לאנשים, וכן הלאה. אנחנו בדרך כלל רוצים להבליט את הדברים האלה. זאת אומרת אנחנו עושים את הדברים נכון, רק השאלה האם אנחנו מודעים לזה, והאם האדם באמת עשה זאת, האם הוא קיבל חינוך בהתאם לזה. זאת אומרת כדאי לנו לחשוב על כך היום, ולעזור לכל אחד ואחד מאיתנו כדי שהחיים שלנו יהיו כמה שיותר מלאים במעשים טובים, הרי החיים שלנו מתקרבים לסיומם. זה תלוי רק בחינוך הנכון.

ניצה: מה המשמעות של "ניחום אבלים"?

ניחום אבלים זו השתתפות. השתתפות בזה שאני נכלל בדרכו של הנפטר, וגם ממשיך את חלקו בתיקונים. אני נכלל בתיקונים שהוא עשה בחברה ובזה גרם לחברה להתקדם לחיבור. אני מודע לזה ומודה לו על כך, לכן אני מתחבר עם כל הקרובים שלו שפועלים יחד איתו. זאת אומרת אנחנו מדברים רק כלפי המצב החברתי הנכון, כי אם הנפטר לא היה שייך לחברה, אז כביכול מי צריך אותו, מי שם לב אליו. הרי גם כך אנחנו שומעים את הדברים האלה, הם יוצאים מאיתנו בצורה טבעית. אבל אם באמת נשים לב למה שאומרים על האדם, לאחר שהוא נפטר, אז אולי זה היה משפיע עליו בעודו בחיים.

לאחר השבעה מגיע תיקון "שלושים", "שנה", ואחר כך, מידי שנה אנחנו עורכים אזכרות.

ניצה: מה המטרה של השלושים, השנה, ושל אזכרות?

קודם כל זה בשבילנו, האם אנחנו הולכים בעקבות הנפטר, האם הוא חי במעשים שלנו ואנחנו ממשיכים עימו בדרך. זאת אומרת הוא חי במעשים שלנו, ואנחנו חיים בתוך המעשים שלו, אנחנו בהתקשרות.

אורן: ב"שבעה" יושבים על הרצפה, מדוע?

זה הסימן שאנחנו לא מסוגלים לתקן את ל"ב האבן, ולא יכולים להצטער בכל הרצונות שלנו. אנחנו לא יושבים ממש על הרצפה, חייב להיות מזרון, צריכה להיות איזה כרית נמוכה או משהו, אפילו עיתון.

אורן: מה המושג "יושבים שבעה", למה יושבים?

ישיבה זה סימן ל"קטנות", אבלות. זאת אומרת אנחנו מבינים שעלינו להתקשר בינינו עוד יותר חזק. כל אחד מהאנשים, גם הקרובים וגם הרחוקים השייכים לחלק שנפטר, לוקח את חלקו וגם ממשיך הלאה, וכך על ידו גם אנחנו מתחברים יותר בינינו. זאת אומרת דווקא מאותו חלק בינינו שעכשיו גמר את הפעולה שלו, מאותו חלק של הרצון הכללי שנקרא "ישר א-ל", ישראל, אנחנו יכולים לקחת חסרונות, לקחת כוחות ולהתחבר חזק יותר בינינו, וגם סביבו. גם פנימה וגם כלפי כל האומה.

לכן יש מצווה לליווי המת, ומצווה לניחום אבלים. זאת אומרת עלינו להתכלל יחד בינינו כדי להשלים את הפעולות שלנו לקראת התיקון הכללי, לקראת החיבור המושלם.

אורן: לגבי המצווה לניחום אבלים. הרבה פעמים יצא לי לנחם אבלים, ובכל פעם אני נבוך מחדש. זאת אומרת אני יודע שהחבר או הקרוב יושב שבעה, ואני יודע שצריך, יש מצווה כזאת, יש מנהג ללכת לנחם אבלים. כלומר אני אלך לנחם אבלים, אבל זה מאוד קשה לי. בדרך לשם אני אומר לעצמי, איך אני אכנס לשם, מה אגיד לבני המשפחה שיושבים שבעה. הדבר היחידי שאני מרגיש, זה שאני צריך להגיע לשם ולהשתתף.

בצער.

אורן: כן.

אבל אם המשפחה באמת נמצאת בגישה הנכונה לחיים, אז אתה לא נכלל בצער, אתה נכלל בישיבה מסוימת.

אורן: נכון, יושבים שבעה, יש שם ישיבה.

זו ישיבה שבה אנשים מדברים על הנפטר שאומנם לא נמצא עכשיו ביניהם, אבל הוא כן נמצא ביניהם. עד כמה הפעולות שלו גרמו לחיבור ועד כמה הם יכולים להצטרף ולהמשיך את הפעולות האלה, זה נקרא מעשים טובים. הרי אין מעשה טוב אחר, אלא החיבור בין כולם. זאת אומרת עד כמה הנפטר שלא נמצא עכשיו בינינו גרם לנו להמשיך להיות בתיקונים הנכונים.

אני השתתפתי בניחום אבלים הנכון, וזה נראה אחרת לגמרי. אין שום זכר לצער, זה מאוד ענייני, מאוד רציני ועמוק, מסתכלים על הכל במשקפיים אינטגראליות. זאת אומרת הנפטר עשה את שלו, סיים את תפקידו, ועלינו לדון עכשיו מה עלינו לעשות. מצד אחד יכול להיות שצריך לעזור למשפחה, ומפני שאנחנו מחוברים יחד אנחנו חייבים לקחת בזה נטל מסוים. מצד שני עלינו להמשיך את דרכו בצורה הרוחנית, כלומר בהשפעה על הסביבה, היינו על כלל ישראל. זה נקרא לעשות פעולות לעילוי נשמתו.

אם אנחנו ממשיכים את החלק הפנימי של הנפטר שרצה להתקשר בכל הלב שלו לזולת, ולגרום לתיקון ישראל, להיות כמשפחה אחת, אז הוא נמצא איתנו. זה נקרא שהוא עולה. זאת אומרת הרעיון שלו, ההשקעה שלו, המאמץ שלו עולה בחשיבות. זה נקרא שאנחנו פועלים לעילוי נשמתו. על הדברים האלה מדברים, ובהתאם לזה קוראים בספרים הנכונים. אבל בספרים הנכונים, כי בזמן האחרון יש כל מיני, וכמו ששמעתי יש באמת בכי וכל מיני סיפורים.

אורן: תיארת עכשיו מצב של משפחה שמבינה את החיים ואת כל התהליך, כנראה ששם אני אפגוש אווירה מאוד מיוחדת.

 אבל אני רוצה לחזור לרגע, נניח שאני אגיע מחר לניחום אבלים, איך עלי להכין את עצמי כדי לא להיות בתוך המבוכה הזאת. כפי שתיארתי אני חושב שזה אולי אחד הרגעים המביכים ביותר בחיים. אני כאילו לא יודע מה לעשות עם עצמי. עוד בדרכי לשם אני אומר לעצמי, להימלט מזה אי אפשר כי צריך לנחם אבלים, ואני גם רוצה, אבל יחד עם זה אני כל כך נבוך.

יש מצבים בהם האבלים יושבים בשקט ביניהם, אבל כשאתה פותח את דלת הם מתחילים לבכות.

אורן: אני לא יודע אם הם יבכו, אבל העניין שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

זה נובע מחוסר החינוך הנכון.

אורן: אז בוא וחנכני.

אבל כבר אי אפשר, אתה לא יכול לבוא אליהם עכשיו ולהתחיל לספר להם על ההשקפה החדשה של העולם.

אורן: כרגע אני לא מדבר עליהם, אני מדבר עלי. כשאני צריך ללכת לנחם אבלים, אני במבוכה. תסייע לי לצאת מהמבוכה הזאת.

אני לא יכול.

אורן: למה?

כי אתה בא לאנשים, ואתה חייב להתנהג בהתאם לזה.

אורן: אבל איך בכל זאת אני צריך להכין את עצמי?

אם אני מסתכל מגובה החברה האינטגראלית, אז אני יודע שתפקיד האדם הוא בכולם. הוא ממשיך לחיות בינינו עם כל המעשים שלו, ואילו גופו שנפטר באמת לא שווה יותר מעפר. המחשבות והרצונות שלו חיים כמו פעם, אלא שהם מחוץ לגוף, כי הרי על ידי המעשים שלו הוא רצה לצאת מהגוף שלו.

אורן: מה פירוש?

זאת אומרת האדם רצה לצאת מעצמו ולהשתייך לסביבה, לחברה, לעם. הוא רצה למסור את עצמו לאיחוד, לחיבור, "כאיש אחד בלב לב אחד". הלב שלו כאילו התרוקן בגלל כל המאמצים שלו להיות יחד עם כולם, ולכן לא שווה לבכות על מה שנשאר. הרי הוא עשה כמה שהיה מסוגל, כמה שעלה בגורלו, ואחרי המעשה אנחנו צריכים להגיד, זה מה שקרה, וזה מה שצריך היה להיות.

לא חשוב באיזו צורה, ומי זה היה, צעיר או זקן, או איך תיפקד בחיים שלו, אחרי המעשה יש להגיד, זה מה שהיה צריך להיות, וכך נפטר. אנחנו צריכים לקבל את החיים שלו כאילו הוא עבר אותם בצורה הנכונה.  גם אם זה נראה לנו פחות או יותר, עם כל מיני בעיות כאלה ואחרות, אבל זהו, החשבון נעשה. לא עלינו לעשות את החשבון הזה, אנחנו לא יודעים לעשות אותו, בגמר התיקון יתבהר הכל.

לכן כשאני בא ואני מכין את עצמי, כמו שאתה אומר, אני משתדל עכשיו להתלבש בך, אז אני מסתכל עליו ועל המשפחה שלו בצורה כזאת. אומנם הם לא מבינים, אבל אני צריך לבוא אליהם ובכל זאת לתת להם קצת יותר רוח. שהחיים שלו לא עברו סתם, אלא שהוא חי לנצח, ושיש לו חלק שנכלל בכולם. כי אדם הוא לא בהמה, הוא לא הגוף שלו הבהמי שחי ומת. אלא חלק האדם שבו, זה  החלק ששייך לכלל, לרוח הכללית שמעלינו, וזה נשאר בחיים.

מי הוא האדם בעולם שלנו, במה אנחנו נבדלים מהבהמות? בחלק הפנימי שלנו. כי אנחנו יכולים להתעלות מעל הטבע שלנו. זה חלק האדם שבנו. אם אני לא יכול להתעלות מעל הטבע שלי ולהתחבר לזולת ולגרום לו טוב, אז אין בי שום דבר מהאדם, כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו"^[1].

לכן אנחנו צריכים להשתדל לייחס לנפטר פעולה מסוימת שנעשתה לטובת הציבור, שגרמה למשהו טוב. אפילו במעשים שלא נראים לנו כל כך טובים, כי יכול להיות שגם שבצורה הפוכה הוא גרם התעוררות לחיבור. אנחנו לא מבינים את זה, אבל בסופו של דבר וודאי שהכל מתחבר לאותה מטרה שצריכים להגיע אליה כולם.

כפי שאנחנו רואים הטבע מוביל אותנו להיות מחוברים ותלויים זה בזה. רוצים או לא רוצים, אנחנו נגיע לזה, וגם הנפטר פעל בזה. זאת אומרת אף אחד לא נפטר, הגוף נפטר, והחלק של האדם שפעל בתוך החברה, תמיד נמצא וממשיך לפעול יחד עם כולם.

ככל שאנחנו ממשיכים אותה פעולה, כך אנחנו גם משתתפים עמו. רוצים או לא רוצים, הוא נמצא באותה פעולה כללית. לכן צריכים להסתכל קדימה. יש זמן מוגדר להיות באבלות, ואחר כך אתה חייב לקום.

ניצה: למה מקובל לשבת שבעה ימים?

זה בא מהשורשים העליונים, האמת שזה לפי צורת הנשמה. אבל אנחנו לא כל כך דנים בזה            עכשיו, כי התכנית שלנו היא תכנית עממית.

אורן: אמרת משפט מאוד יפה, אף אחד לא נפטר, אלא הגוף נפטר.

כן. הרי האדם לא נפטר.

אורן: כשדיברת, נזכרתי בכל מיני אנשים שכאילו נפטרו, ואני לא מרגיש שהם מתו.

בטוח, הם חיים בך.

אורן: ממש כך. אם היית אומר לי, "תשמע, הם נסעו לחו"ל למשך עשרים שנה", זה היה אותו דבר בשבילי. כך אני מרגיש כשאני חושב על זה, ולא חשוב כמה שנים עברו או על מי חשבתי. אני מדבר על אנשים שהיו קרובים לי, ואני מעריך אותם. כאלה שרוח האדם בהם הייתה גבוהה ואצילית. האם אתה יכול להסביר לי מה אני מרגיש בעצם?

אתה מרגיש שהם נמצאים בך. הם מובילים אותך ומכוונים אותך בכל דרכיך גם עכשיו, בכל מיני מקרים, קטנים וגדולים, וכך כל דור ודור. כל דור מעמיד את הדור הבא ומכוון אותו, הוא נמצא בו בפנימיותו. אנחנו לומדים את זה בצורה הגשמית מתוך הגנים וההורמונים, ומתוך כל מיני רשימות מהעבר שפועלים ומעמידים אותנו. זה אותו דבר גם מבחינת הרוח. איך יכולתי לחיות היום, אם לא עברתי את כל ההיסטוריה שלנו. איך אני יכול להיות היום מפותח, אם אני לא בהבנה ובהכרה של כל התהליך שהעם שלי עבר, ואני משתדל להמשיך אותו. איך יכול להיות שכל זה נפטר. אם זה נפטר, אז מי אני, האם אני תלוי באוויר, או באיזה מקום ריק? אני חי בזכות של כל המיליונים שמדור לדור ייצבו אותי וכך הגעתי למה שאני היום. איך יכול להיות שזה לא קיים בי.

לגבי הגופות זה נכון, אבל אדם חי כדי להפריש מגופו הגשמי את הפנימיות שלו. הוא חי כדי להוציא אותה החוצה כאילו לאוויר ולהשאיר אותה. זו בעצם טיפת הזרע שלו שהוא משאיר בעולם ומפתח אותה גם בקשר לאחרים. לחלק הזה אנחנו קוראים נשמה. המאמץ שלנו הוא להיות מחובר עם העם שלנו באהבה, "כאיש אחד בלב אחד",  באהבת אחים, המאמץ הזה נקרא "נשמה".

לכן אם אדם עשה לפחות משהו לקראת זה, שירת בצבא, עשה עבודה, כמו שכל אחד ואחד עושה, הרי אין אדם שלא עשה משהו, אז בזה הוא נשאר, זה החלק הנצחי שאינו שייך לגוף. זאת אומרת הבהמה התקיימה זמן מה, ומשך אותו זמן הקיום היא הוציאה ממנה, הפרישה מעצמה ופיתחה את חלק האדם שבה. על ידי הכוחות של הבהמה נפתח האדם, נולד האדם, ואותו רוח שנקרא אדם, נשאר.

זו אנרגיה מסוימת, זה מאמץ, זו התגברות מעל האגו שלו כדי לתרום לאחרים. ולא חשוב אם הוא היה צריך נניח ללכת לעבודה כדי להרוויח, כי שיקרו לאותו אדם שהיה צריך להרוויח ולקיים משפחה, אבל בינתיים הוא נתן לאחרים, בין לבין הוא השתתף, וכך כל אחד ואחד.

עכשיו אנחנו נכנסים לתקופה שבה עלינו להשקיע בבניית החברה האינטגרלית המיוחדת, עלינו להיות כולם כאחד, כמשפחה אחת. אנחנו מגיעים עכשיו לעבודה הזאת כשאנחנו בהבנה, בהרגשה, בהשגה ובהכרה בתפקיד שלנו ההכרתי. כעת זה זמן מיוחד בהיסטוריה שלנו, חזרנו לארץ ישראל ואנחנו צריכים להקים את עם ישראל בארץ ישראל "כאיש אחד בלב אחד". כל אחד תורם בזה לפי גורלו, וזה מה שנשאר.

ניצה: בהסבר שלך קיבלתי משמעות חדשה למילה אובדן. העניין שאנחנו מחשיבים אדם שמת כאובדן, כמשהו שהלך לאיבוד.

אנחנו אפילו אומרים כך, מדברים על המעשים שלו וכאילו שוקלים אותם. יש כאילו תיאור של גיהינום, גן עדן, וכל מיני דברים כאלה. אלא שאנחנו שוקלים את המעשים הטובים שלו, כמה שפעל למען החברה.

ניצה: זאת אומרת המעשים האלה לא הולכים לאיבוד, החברה לא מאבדת אותם.

נכון.

ניצה: כשאנחנו מאבדים היום איש יקר, אנחנו שרויים בצער וממררים בבכי. חשבתי לעצמי שאם באותו רגע מישהו היה נותן לי להרכיב משקפיים אינטגרליות, אז ככל הנראה הייתי מגיבה אחרת.

כן, בוודאי.

ניצה: זאת אומרת, מה אותו אדם שעכשיו יושב בוכה ומתאבל, כי הוא איבד איש יקר, היה רואה אחרת עם המשקפיים האינטגרליות?

זה זמן חשבון. זמן השבעה זה זמן חשבון נפש שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו בעצמנו. עם הנפטר אין מה לעשות, זה עלינו. איך אנחנו ממשיכים וכוללים את המעשים, את התרומה שלו, את החלק הפנימי שלו בתוך המעשים שלנו. ובכלל, איך אנחנו מתקנים עכשיו את המעשים שלנו בעצמנו. איך הוא מלמד אותנו עד כמה אנחנו צריכים להיות יותר מכוונים נכון למטרה הנכונה, כי גופנו הוא זמני.

ניצה: זה חזק מאוד.

אורן: אם הבנתי את מה שאתה אומר, אז אתה כאילו מסתכל על חיי האדם כעל צילום רנטגן, ושולף מתוכו את כל הנטיות, את כל ההשתדלויות שלו והמאמצים. כמו שאמרת קודם, כדי לצאת מעצמו אל הכלל, אל טובת הציבור שבתוכו הוא חי. אתה אומר עוד, שהדבר הזה, הנטייה הזו, היציאה מעצמו אל הכלל, המאמצים שלו, ההשתדלות שלו בזה, זה בעצם רוח האדם שבו. וזה דבר נצחי, הוא אף פעם לא נגמר, זה סוג של אידאה, משהו שחי לנצח.

יותר מזה, כל יתר החיים האחרים שלו, מלבד מה שנעשה בהתגברות לתרומה לחברה, לאיחוד החברה, כל יתר המעשים הם לא שלו. זה נעשה לפי התכנית הכללית של הטבע. אנחנו לא יכולים להאשים אותו בשום דבר, עלינו להעריך רק אותו חלק חיובי.

אורן: שהתאמץ לצאת אל הכלל.

כן.

אורן: נלך צעד קדימה. אני אתייחס לזה בצורה טכנית, אני מנתח מערכות, לכן נדבר רגע במונחים של עולם המחשב. כלומר יש איזה דַטַה בֵייס (data base), סוג של מאגר נתונים שצובר את כל המאמצים האלה מכל אדם, ומכל דור מאז ומעולם.

מלקט אותם אחד אחד.

אורן: כן, מלקט אותם והכל נצבר ונצבר. אתה אומר שהיום אנחנו כבר עוברים לשלב חדש בהתפתחות שלנו כבני אדם, או כעם ישראל בתוך כל האנושות, וההתפתחות צריכה להיות יותר הכרתית.

נכון. אנחנו צריכים לעשות את זה, ולא במקרה, לא סתם כך, אלא שעלינו לראות היום את המטרה. נכנסנו להתפתחות כזאת שהטבע מגלה לנו שכולנו קשורים, וכולנו חייבים להגיע לאיחוד. אנחנו צריכים לקבל את האיחוד הזה כמטרה וללכת לקראתה בהכרה.

אורן: כשאתה אומר לפתח את ההכרה, הכוונה היא שבעצם אנחנו מתחילים לבנות כאן יחסים חדשים בינינו, כשכולנו באהבה ובחיבור ובחום כללי. אם אני מבין נכון, אז אנחנו בעצם רוצים כאילו לקפוץ מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום, עם חברה מפוררת ומפולגת, כשכל אחד בנישה שלו, ולעבור לגור בתוך הדטה בייס הזה שנצבר מדור לדור. האם במאגר הזה יש רק טוב, רק התאמצות של הפרט לצאת אל הכלל?

נכון, זה נקרא "לחיות בחינוך האינטגרלי", פשוט מאוד. זו צריכה להיות המסגרת שלנו.

אורן: אם באמת נצליח בזה וניצור בינינו יחסים חדשים כאלה, אז אנחנו נרגיש שכל המאמצים שעשו האנשים שכבר נפטרו, ורצו לצאת מעצמם אל הכלל, חיים בנו, שהם איתנו?

זה נקרא שהמתים קמים במומם, הם כאילו יקומו כולם. אנחנו נכיר את התרומה של כל אחד ואחד, ואז נוכל לתקן בקלות, בבת אחת, את מה שעדיין לא יכולנו לתקן משך כל הדורות. זה נקרא פעולה של גמר התיקון. כל האנושות המתוקנת תרגיש את החיים הנצחיים הרוחניים.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה לכם שהייתם איתנו, ועד הפעם הבאה נשתדל לטעום מחיים לנצח, חיים ביחד, באהבה.

[1] "כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט, י"ג)

שבת

האנושות מתפתחת מאינדיבידואליזם לאינטגרליות. מבדידות למשפחה אחת

•  הסמל של סוף תיקון היחסים בינינו הוא שבת. "אין מה לטרוח יותר". כולנו מחוברים
• יום שהוא למעלה מהטבע. אין סימנים אסטרונומיים
• האדם הראשון נולד בערב שבת, הראשון שהתחיל להתקדם לעבר ואהבת לרעך כמוך
• עבודה היא המאמץ להתחבר. מנוחה ושמחה זו מטרת התפתחותנו

אהבת עולם

•  כשמחברים מאמצים, נוצר סכום כולל
• מאמצים לחיבור, מקנים תוספת כוח
• כוח החיבור שמתגלה בשבת צריך לנקות אותנו מכל רע, לרפא את כל הבעיות

ימות השבוע מסמלים כל אחד תיקון אחר ביחסים בינינו

•  חמשת ימי השבוע הם חמישה סגנונות חיבור שונים, יום שישי הוא ריכוז המאמצים
• נתאמץ להתחבר כל השבוע ובשבת נרגיש כוח אינטגרלי, נרגיש את נשימת הטבע, את הכוח המבריא
• כיום השבת במוקד הפילוג בעם
• שבת היא אהבה, חיבור ופיוס

מה מסמלים הלבושים הנאים ומטעמי השבת?

•  קידוש: מבדילים בין כל התכונות שלנו לתכונה הקדושה, תכונת האהבה והחיבור
• הדלקת נרות: להתכוון לכך שכולם יגיעו להשפעה ואהבה. נר מסמל את אור האהבה
• מבקשים מלאכי שלום: מוח ולב חדשים, אהבה במקום שנאה, נתינה במקום קבלה
• שתי חלות, שני נרות
• פרשת השבוע
• פרשת השבוע והתיקונים ביחסים בינינו אותם עלינו לממש השבוע

אורן: שלום לכם. תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים שתהיו איתנו כדי שביחד ננסה ללמוד מהרב לייטמן, איך אפשר לחיות כולנו כאן בארץ, כמו משפחה אחת גדולה, חמה, מחבקת, אוהבת, מלטפת, שנקום בבוקר עם אור גדול בעיניים. וכדי להבין את החזון הזה של משפחה אחת, אנחנו בכל פעם לוקחים היבט מסוים מתוך החיים שלנו כאן בארץ, ומנסים להתעמק בו. לתת לו משמעות פנימית, משמעות שמכוונת ליחסים חדשים, משמעות שמכוונת לפתוח את הלב ולהרגיש שאנחנו זורמים יחד, כאחד, באהבה, בחום, בטוב.

והיום אנחנו רוצים להתמקד בסמל התרבות היהודי המשמעותי ביותר. הוא מגיע אלינו פעם בשבוע, והוא כובש את הבמה, השבת. ניצה מזוז, דברי פתיחה.

ניצה: היום היינו מאוד רוצים להזמין אותך למשפחה ישראלית חילונית שיושבת בערב שבת וכולם סביב השולחן, אתה מוכן לבוא?

אני מוכן לבוא, בבקשה.

ניצה: כולנו מאוד מתרגשים, ואולי נציג את בני המשפחה כדי שתיכנס לאווירה. אנחנו הורים סביב גיל חמישים, יש לנו ארבעה ילדים. שני ילדים גדולים כבר נשואים וחיים מחוץ לבית, ויש להם גם ילדים.

הם גם באים לפעמים?

ניצה: בהחלט, בימי שישי. לפעמים הם באים, שישי כן, שישי לא, כי הם הולכים גם למשפחה מהצד השני. ושני ילדים יותר צעירים. רק אחד מהם, הצעיר, נמצא בבית, כל השאר כבר עזבו את הבית, אבל כל יום שישי כולנו נפגשים סביב השולחן. אני כאמא מאוד מחכה ליום הזה, זה יום שאני מתכוננת לקראתו, אני מתחילה את ההכנות למה אני אבשל כבר מיום חמישי, אני חושבת על כל אחד, מה הוא אוהב. ואני מתחילה להיכנס להרגשה, לאווירה. יש משהו באוויר שאני כבר מתחילה להרגיש אותו אפילו מיום חמישי בערב.

ברור.

ניצה: היום היינו מאוד רוצים לשמוע ממך, כשאתה יחד איתנו סביב השולחן, על המנהגים המיוחדים, על הדברים שאנחנו עושים, מה זו שבת? על המשמעות המיוחדת של שבת, כפי שאתה תופס אותה.

אני מבין את זה כדבר שקשור לכל הבריאה. כשכל האנושות מתפתחת מאינדיווידואליזם, וכל אחד מרגיש את עצמו בודד ולא קשור לאחרים, ואנחנו צריכים, אם רוצים או לא, אבל כך הטבע מכוון אותנו, להגיע לאינטגרליות. זאת אומרת, לחיבור המוחלט בינינו, אפילו עד כדי כך, שכל אחד ירגיש את כל הזרים כ"רעךָ", כמוך. "ואהבת לרעך כמוך". אז כל הסמל של סוף התיקון הזה של האדם, בחיבור שלו עם האחרים, הוא "שבת". להגיע למצב "יום שכולו שבת ומנוחה".

"מנוחה" זאת אומרת, שהאדם לא יצטרך יותר לטרוח להתחבר עם האחרים, לתקן את עצמו, מה לעשות, איך לעשות, אלא פשוט הוא מרגיש ש"זהו, אני עם כולם כמשפחה אחת, סביב שולחן אחד", וכולם נהנים יחד, וכל אחד נהנה מפני שהאחרים נהנים. כמו שאמא מסתכלת ודואגת שכולם נהנים, וזוהי ההנאה שלה. לזה אנחנו צריכים להגיע.

זאת אומרת, "שבת" הוא סמל של האנושות המתוקנת הנמצאת בתענוג, "שבת עונג". וכל הסמלים, כל השירים שלנו בשבת, כל זה בעצם לא מדבר על שום טקסים מלאכותיים, אלא ההיפך. לָמה אנחנו אוהבים את זה? אנחנו אוהבים, כי זה נופש, חופש, חום, משפחה, חיבוק, חיבור סביב השולחן, אין לחצים, אין כלום. גם מתנהגים אחרת, הולכים בצורה אחרת, הכל בהרגשה יפה. ולכן מכינים את עצמנו לקראת היום הזה.

זה גם יום מיוחד, כי פעם זה היה קיים רק אצלנו, ורק אחר כך כל האנושות קיבלה את זה דרך הדתות. אבל המושג שיש יום כזה, או מצב כזה בכלל, שאנחנו מגיעים אליו והוא מנוחה כללית שלנו, שאנחנו נמצאים במצב שהוא ללא דרישות, ללא מתיחוּת, ללא מלחמות, ללא שום דבר, אלא פשוט הכל רוגע והרמוניה, זה ספציפי רק לעם ישראל. ולכן הסמל הזה הוא כל כך חשוב, ונקלט בנו כל כך חזק, ומאיתנו כבר מתפשט בגלים לכל האנושות.

שבת אין בטבע, הוא למעלה מהטבע. בטבע יש יום, אפשר לחלק לשעות, לדקות, לילה, וחודש סביב הירח, ושנה סביב השמש, בקיצור יש סימנים אסטרונומיים מהיקום, מהטבע, והשבת אין לו. אין לו שום סימן מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר. זאת אומרת, אנחנו אלה שקובעים שהיום זה כך, שהוא מתחיל "ויהי ערב ויהי בוקר". מתי "ויהי ערב" מתחיל בדיוק, ומתי הוא נגמר, ואין לו שום שייכות לירח, ולא לשמש ולא לכלום, אלא נקבע בעצם מהאדם הראשון.

האדם הראשון לפי מה שאנחנו קוראים מהתורה, נולד ביום השישי. והוא שכאילו התחיל, וודאי שלפניו היו כולם קיימים, אלא הוא האדם הראשון שהתחיל לחשוב על התיקון, להיות ביחד, בחיבור, בהתעלות לקראת "ואהבת לרעך כמוך", לכן אנחנו קוראים לו הראשון. שהוא הראשון מכל שרשרת האנושות הארוכה שלפניו ואחריו, הוא האדם שהתחיל לחשוב על התכלית שאליה צריכים להגיע, להיות כולנו מחוברים כמשפחה אחת. ולכן ממנו אנחנו מתחילים לספור את הזמן הזה, מהגילוי שלו, מההכרה שלו, מההבנה שלו. שהוא הכיר בזה, וההכרה הזאת נקראת, "ערב שבת".

כל התהליך שאנחנו עוברים בכל ההתפתחות שלנו בעצם, עד שאנחנו מגיעים ליום שכולו טוב, למצב שכולו טוב, שכולנו מתחבקים כמשפחה אחת, סביב שולחן אחד, בתענוג, ברוגע, בחדווה ושמחה, זה הכל נקרא "לפני השבת". לכן, כל ההתפתחות שלנו, כל התהליך הזה נקרא, "ערב שבת". וכשנגיע באיזה יום, אי שם בעתיד, למצב שכולנו נתחבר יחד, אז זה יקרא "שבת" ממש, יום שכולו שבת.

וודאי שסביב זה יש הרבה מנהגים קטנים, איך אנחנו קובעים את היום האחד הזה, איך אנחנו מכינים את עצמנו אליו, עם הלבוש, עם כל מיני מאכלים מיוחדים, איך אנחנו יושבים וישנים, איך אנחנו משחקים עם הילדים, מה אנחנו מספרים בדיוק סביב השולחן, והכל כדי שיהיה בנחת, ברוח טובה, ללא עצבים. בקיצור, זה משהו שונה לגמרי מכל יתר הזמנים. והאנושות קיבלה בזה מאיתנו מתנה באמת גדולה מאוד, שאם לא, אז האנשים לא היו מבינים שצריך להיות חופש. מושג החופש הוא מושג החירות, לצאת לחופש לכמה שבועות, ובכלל המנוחה של כמה שעות, שצריכה להיות גם ביום עבודה, זה הכל מגיע מתוך המושג של שבת. זה המצב, המנוחה שאליה מגיעים.

ואז מה נקרא ה"עבודה" ומה נקרא ה"מנוחה"? שהעבודה שלנו זה נקרא המאמץ להתחבר. זה לא שאני עובד באיזו עבודה, או בחקלאות, או בתעשייה, בפיננסים, במסחר, או בעוד כל מיני דברים. אלא אלה המאמצים כדי להגיע לחיבור, קודם כל לאהבת הבריות, ומאהבת הבריות לאהבת כל המציאות. כמו המשבר שמתגלה עכשיו, ואנחנו צריכים דווקא עכשיו לתת בזה הרבה מאוד מאמצים, כי אם לא, אז אנחנו מכניסים את עצמנו למשבר עוד יותר ויותר גדול. כי המשבר הוא מתוך זה שאנחנו לא מגיעים לסדר הנכון בינינו, הָיְינו, לא מגיעים למנוחה.

מטרת כל ההתפתחות שלנו זה מנוחה ושמחה, שזה מושג של שבת. שבת זאת אומרת, "שבת ויינפש". אז כל המאמצים שלנו הם לקראת זה. לא שאנחנו צריכים להאכיל את עצמנו ב"אוכל נפש", לא על זה מדובר, אלא מדובר שנגיע ליום שלא נצטרך לעשות שום מאמץ באהבת הזולת. זה נקרא שאנחנו "שומרים שבת", לא צריכים לעשות יותר שום דבר. אנחנו כל כך אוהבים זה את זה, כל כך מחוברים, כל כך תלויים זה בזה, מרגישים ורואים את רשת הקשר בינינו, כמו קורי עכביש, שכל אחד תלוי בכולם, שאם כל אחד דואג לכולם, אז הם לא דואגים לעצמם, כי יש מישהו שדואג להם, כמו אימא לתינוק. ואז גם הוא לא דואג לעצמו, כי כולם דואגים לו, והוא גם מרגיש את עצמו כמו תינוק בידיים של אימא. זאת המנוחה, זאת השבת.

ולכן כל היחס שלנו לחיים, זה להגיע למנוחה כזאת של "ואהבת לרעך כמוך". "בראתי יצר רע", שאז אנחנו מגדירים את היצר הרע שהוא כנגד החיבור בינינו, בכל מיני אופנים, בכל מיני פרטים. ואז כשאנחנו נאבקים נגד היצר רע של כל אחד, כדי להתחבר למעלה ממנו עם האחרים, בצורה יפה, טובה, ולהגיע לאהבת הבריות, "ומאהבת הבריות" מה שנקרא "לאהבת ה'", לאהבת הא‑לוהות, א‑לוהים זה הטבע כולו, א-לוהים בגימטרייה זה הטבע, ואז מגיעים לאהבת עולם, כך זה גם נקרא, אהבת עולם.

ניצה: מה זאת הקדושה המיוחדת הזאת, שאנחנו מתחילים להרגיש ממש בהרגשה פנימית?

כך זה במיוחד. בעולם שלנו אם מתאספים יחד הרבה אנשים, ומתחילים לבנות משהו מיוחד, מיוחד הכוונה שזה יחד, אנחנו אוספים את כל הכוחות שלנו, ובדרך כלל כשאנחנו אוספים את כל הכוחות אנחנו מצליחים בזה. כשכל אחד נותן ותורם מכל הלב, מה שיש לו במוח ובלב, הכוחות הפיזיים, הכוחות הנפשיים, הכוחות השכליים, את הכל נותנים לאיזו עבודה משותפת נניח. אז יש לנו בסך הכל את סכום היגיעות של כולם, וזה מביא לנו תוצאה.

אם אנחנו מתחברים בינינו, כדי להשיג איזו תוצאה מיוחדת בוויתור זה לזה, כשנניח אנחנו רוצים לעבוד נגד האגו שלנו, ולא בעד האגו שאנחנו רוצים לבנות איזה בניין משותף בשבילנו, שהכל לטובתנו, כי אז אנחנו אוספים רק את סכום הכוחות שלנו בסך הכל. אבל אם אנחנו מתחילים להתחבר נגד האגו שלנו, באהבה, בידידות, בחיבור, זאת אומרת, אנחנו לא סתם אוספים כוחות כדי לבנות משהו חיצוני, אלא אנחנו אוספים כוחות כדי לבנות את היחס הפנימי בינינו, שְמה שאנחנו בונים זה לא בניין חיצוני, אלא אנחנו בונים בינינו את הבניין הפנימי שלנו, את היחס הפנימי, החום, האהבה, החיבור בינינו, אז בחיבור הזה בינינו אנחנו מתחילים להרגיש כוח נוסף, הכולל, חוץ מהסכום שהזכרתי בדוגמה הקודמת.

מפני שאנחנו מעלים את עצמנו למעלה מהאגו שלנו, כל אחד ואחד. ובצורה כזאת אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו לכולם. זה דומה לחכמת ההמונים, אבל זה הרבה יותר מזה. כי בחכמת ההמונים אנחנו רוצים לפתור רק איזו בעיה, או למשל איזה תרגיל חיצוני. וכאן זה ממש כוח נוסף.

יש כאן גם מקדם נוסף. שאנחנו רוצים לגלות את כוח החיבור בינינו, בוויתור של כל אחד כלפי השני, בהתעלות של כל אחד מעל האגו, כדי להגיע להשפעת הזולת, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך". ואנחנו עושים זאת למרות מה שמתגלה, ובנוסף, כדי להיות מחוברים ומאוחדים כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", שבזה אנחנו רוצים להיות גם מחובקים ומחוברים עם כל הטבע הכללי, שנקרא א-לוהים, הטבע. כשבזה אנחנו רוצים להביא את עצמנו להזדהות עם התהליך של הטבע, עם כל אותה תוכנה שנמצאת בטבע. כי הטבע מוביל אותנו לאיזו מטרה, ואם אנחנו מזדהים גם עם המטרה הזאת מלכתחילה, אז בחיבור שלנו אנחנו מקבלים גם את סכום הכוחות, גם את המקדם הראשון, שאנחנו מוותרים זה לזה ומתחברים מעל האגו, וגם זה שאנחנו מזדהים עם התכנית הכללית של הטבע.

ואם אנחנו מגלים את הכוח הזה של החיבור, אם אנחנו עובדים עליו, אז הוא פשוט חייב לנקות אותנו מכל הרע, הוא חייב לרפא אותנו מכל הבעיות, הוא חייב להביא אותנו לחיים ללא שום פגם.

ומאיפה אנחנו יודעים אז איך אנחנו צריכים להתחדש? לכן מזה בא מושג השבת, ולא שבת בסוף, שאנחנו מגיעים לגמר התיקון שלנו, לחיבור "ואהבת לרעך כמוך". אלא גם בדרך, כל יום שביעי אנחנו צריכים לעשות מאמץ, כשכל יום אנחנו מתקדמים לאותו החיבור, ופעם בשבוע אנחנו עושים אותו בפועל, שמנוחה על ישראל. על כל מי שמבין באמת מה זה מושג השבת, הוא חוגג את זה, הוא רוצה את זה, הוא מחייך לכולם, הוא ממש עושה טוב ויופי לכולם. זה לא רק עניין של משפחה, זה נקרא כל ישראל משפחה, כל ישראל חברים, אהבת ישראל, אחים אנחנו.

זה העניין, כאלה מאמצים צריכים לעשות. ואז אנחנו קוראים, ראשון לשבת, שני לשבת, שלישי לשבת, זאת אומרת, אנחנו סופרים את הימים האלה כהתקדמות, שהם כולם מכוונים לשבת. לכן הם נקראים ראשון, שני, שלישי, אין להם שמות אחרים, כמו בלועזית. כי הכל זה מספר כלפי אותו יום שבו גמרתי את כל המאמצים שלי, ואז אנחנו יכולים לדבר על מה מיוחד ביום הראשון, וביום השני וביום השלישי, זה כאילו שכל פעם אני מתקרב לחיבור למשפחה אחת, בצורה יותר עמוקה וכללית, יותר רחבה.

ולכן כל יום מסמל לי תיקון פנימי שלי, עד כמה שאני מוכן לוותר על עצמי, רק כדי להיות מחובר כאח, כאב, כילד, תלוי כלפי מי ומה, לאחרים.

ניצה: האם יש קשר בין העוצמה של המאמץ שאני משקיע מדי יום ביומו, לבין הגודל של העוצמה הזאת של ההרגשה שתהיה לי ביום שבת? האם יש קשר בין כמה השקעתי בחיבור, לבין מה שאני ארגיש באותה שבת?

ללא ספק. כי קודם כל, כל ששת הימים האלה, אני מכין את עצמי למעמד הזה. אני עושה חשבון לעצמי, וכולי. זאת אומרת, אם אנחנו באמת רוצים תיקון, אנחנו צריכים להביא לכל עם ישראל שירים, הפעלות מיוחדות ליום ראשון, וביום שני אחרות, וביום שלישי אחרות. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעסוק בכל מיני סגנונות חיבור כאלה, שימי ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, יהיו ימים שבהם אנחנו מבררים את כל אופני החיבור שלנו, כמו בחמישה חושים, ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש.

ויום שישי זה הסיכום של כל המאמצים שלנו, שהיו בהפרדה האחד מהשני, כי בראשון, בשני, בשלישי וכו', בכולם אלה מאמצים נפרדים. ואז מחברים את כולם יחד, ואחרי החיבור של כולם יחד, מגיעים ליום שישי, שלכן נקרא ערב שבת, כי כבר אין בו איזה תיקון מיוחד, חוץ מהחיבור של הימים הקודמים לו. ואז אנחנו מגיעים לשבת, זאת אומרת, להרגשה הכללית, למה שהשגנו, איזה חיבור אנחנו מרגישים עכשיו בינינו.

ויש בזה ודאי הרבה דברים, יש בזה לילדים, להורים, לאבא, לאימא, לקרובים, לרחוקים, לכל העם בכללות, לכולם יש בזה תפקיד. כי כל אחד, בהתאם למי הוא בחברה, צריך לעשות מאמצים מצידו איך להיות מחובר לכולם, ואיך להיות הכוח המועיל כלפי כולם, המוסיף לאהבה.

יש לזה אין סוף סיפורים ושירים, וסביב זה בעצם כל התרבות, כל החינוך, כל העם בעצם שייך ליום הזה. ואם היינו מביאים אותו כסמל העם, כעממי, שאנחנו צריכים ממש לחגוג אותו, ולתת לאנשים כל יום דרך כל כלי התקשורת טעם מיוחד, מה זה היום הראשון לקראת השבת, היום השני לקראת השבת, וכן הלאה, אז היינו באמת מגיעים להרגשה מיוחדת, והיינו רואים כמה האנשים בכל זאת היו מתחברים על ידי הכנה כזאת. אז הם היו מרגישים את הסכום של החיבור, שהם לא סתם מחוברים, אלא הם היו מרגישים את המקדם הראשון, והמקדם השני. שכל אחד רוצה במנוחה ובחיבור, וגם שכולנו מחוברים יחד, זה המקדם הראשון. וגם שאנחנו תואמים בזה לטבע וזוכים לעוד. ואז יהיה בזה צופן הוליסטי, כללי, של חיבור, של אינטגרליות, שזה מביא לכולנו עוצמה מאוד מיוחדת, שהטבע מקרין לנו את זה. כך היינו מרגישים שאנחנו נושמים משהו מהטבע, ושהטבע כך נושם גם יחד איתנו, ויש משהו באוויר, איזה כוח נוסף, הממלא, המבריא, המקדם אותנו. ואפשר ממש להרגיש את זה בחוש, אם אנחנו מכינים את עצמנו. כי "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?".

ניצה: זאת המשמעות?

זאת המשמעות האמיתית.

ניצה: זאת אומרת, מי שלא עסק בחיבור במהלך השבוע.

אם הוא לא עסק בחיבור, אז אין לו במה להרגיש את אותה המנוחה, את אותם הדברים. ולצערנו דווקא בימים האלה, בשבתות שלנו, אנחנו מרגישים פילוג, שנאה, וריחוק הדדי בעם. ולכן אני חושב שאם היינו מתחילים להפיץ יחס כזה לשבת, יחס כזה אחד לשני, שהסמל של התיקון שלנו, זה מה שהאנושות חייבת להביא לעולם, לכן זה נקרא היום הקדוש, אז בזה היינו יכולים להרגיע הרבה רוחות בעם. שלפחות כל אחד בינתיים עם השבת שלו, אבל לכולם ברור שזו מנוחה, שמחה, אהבה, חיבור ופיוס. ביום הזה אסור להיות במאבק.

ניצה: באמת קורה שלפעמים בערב שבת, יש מצבים שדווקא אפשר להרגיש בהם אפילו חיכוכים קטנים. האם הסכום של המאמץ, עובד גם הפוך? זאת אומרת, שבעצם במהלך השבוע לא עסקתי בחיבור, אלא אולי אפילו עסקתי בפעולה ההפוכה.

אבל בתת ההכרה האנשים רוצים לדחות את זה, ולא להביא איתם לשבת. זה היום המיוחד. אנחנו כאילו חייבים לו, בזה שאנחנו רוצים שהוא ישלוט עלינו.

ניצה: אולי נעבור על המנהגים כשיום שישי בפתח.

קודם כל יש מנהגים שאת כל הדברים היפים שיש לנו, אנחנו שומרים לשבת. בגדים, מאכלים, כל מיני דברים מיוחדים, את הכל אנחנו משאירים, ובשבת אנחנו אוכלים, לובשים וכו'. בקיצור אנחנו צריכים להגדיל את היום הזה. זה דבר אחד. זאת אומרת, כל ימות השבוע אם אנחנו מדברים על החיבור בינינו. שכל המאמצים שלי שבהם אני מסוגל במקום האגו ההרסני השחור הזה, להלביש עליו דווקא יחס יפה וטוב לזולת, זה הלבוש היפה, זה הטעם היפה, אותו אני משאיר לשבת. את כל המאמצים הקטנים האלה שלי, אני אוסף אותם לשם. זה במשך שבוע ימים.

ניצה: וכשהגיעה כניסת השבת, שזה רגע מאוד מיוחד, גם מרגישים אותו כבר באוויר, ואז מדליקים נרות. מה המשמעות המיוחדת של הדלקת הנרות? על מה אני כאישה צריכה לחשוב או להתפלל? בדרך כלל אני חושבת על המשפחה שלי, ואני מברכת אותה. מה אני צריכה אולי להוסיף לברכה הזאת כשאני מדליקה נרות?

קודם כל אנחנו מבשלים הרבה, וזה כבר מיום חמישי לפחות, יש כאלה שעוד לפני זה, ומכינים את הכל. ובדרך כלל גם עושים קניות לקראת שבת. ומה אוכלים ביום ראשון? מה שנשאר משבת. אנחנו רוצים לעשות את זה, כאילו שיש לנו איזו הארה משבת, שאנחנו חיים מתוכה וממשיכים לשבוע ימים. אז ודאי שכך.

הכל מתחיל מ"קידוש". "קודש" זה נקרא נבדל. את מקודשת לי, את נבדלת לי מכל העולם, את שייכת לי עכשיו. זה בעצם נקרא הקידוש. לכן אנחנו אומרים, שמכל המצבים שאנחנו נמצאים בהם, בכל מיני צורות היחסים, כשהאגו קופץ מתוכי ומתחיל אולי לכוון אותי לכל מיני צורות יחס האחד לשני, כאן אני ממש מקדש. זאת אומרת, אני מבדיל בין כל התכונות שלי, לתכונה המיוחדת הזאת, שנקראת "קדושה". קדושה זה כוח עליון, אהבה וחיבור, חיבוק, טוב ומיטיב.

ולכן זה בעצם נקרא הקידוש, שאני נכנס עכשיו תחת השפעת הכוח הזה. כל מה שעשיתי, מה שטרחתי בערב שבת, זאת אומרת, שאספתי את כל המאמצים שלי ביום השישי, זה נקרא ערב שבת, ועכשיו את מה שהוספתי בבת אחת על ידי זה שאספתי, בזה אני מקווה שאני ארגיש את המקדם השני והשלישי, שזה העליון. שאני מזדהה עם הטבע, עם כל האינטגרליות הזאת שיש, עם כל הא-לוהות שיש בזה. עם הכוח העליון שממני, שמנהל אותי, שמקדם אותי בכל התהליך הזה, ואז זה נקרא שאני מקדש, שאני מתחבר לזה.

אני מקבל את המטרה הזאת של הבריאה מעלי. שכל התכלית הזאת מכוונת את כל החיים שלי, ובשביל זה אני קיים. ואז אני מרגיש את עצמי כאדם, הדומה לא-לוהות, רוצה להידמות לאותה הצורה העליונה, העתידה, שהיא נקראת "שבת". וזה נקרא "קידוש". שאנחנו מקדשים את אותה הצורה שהגענו אליה, ואנחנו גם מתכוונים לאותה הצורה שאנחנו נגלה בעתיד.

ניצה: אז בזמן הדלקת הנרות על מה אני חושבת, על מה אני מבקשת?

האישה בעצם חושבת על זה שכל הרצונות שלה כלפי המשפחה יהיו, שכולם יגיעו לשלמות. לא חסר לנו כלום, חוץ מלהיות מותאמים לטבע, לחיבור ההדדי הזה. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". מחזירו למוטב זה הסוף. מה זה "למוטב"? להיות מיוחדים, דבוקים בכוח העליון, דומים לו. כמו שנקרא, "אתם קרויים אדם". מה זה אתם קרויים אדם ולא אומות העולם? ש"אדם" זה נקרא, דומה לא-לוהים, בזה שכולו בהשפעה ואהבה.

אז בסך הכל מהיצר הרע צריכים להגיע ליצר הטוב, שרע זה כולו לעצמו, וטוב זה כולו לזולת. "ואהבת לרעך כמוך". אהבה, מנוחה לחיי עולמים, שכולנו תיקנו את היצר הרע, ליצר הטוב.

וזה בעצם הסמל של הקידוש והדלקת הנרות שאנחנו מדליקים. שזה האור שמגיע אלינו שממלא את הנשמה שלנו. "נשמה" זה נקרא, אותו הרצון שאנחנו מגלים באהבה הדדית, בחיבור ההדדי, שהוא מתמלא מזה שאנחנו מתאימים את עצמנו לא-לוהות, לטבע. ההרגשה הנוספת הזאת שאנחנו מרגישים בתוך התשוקה שלנו, ומרגישים תגובה מהטבע. ואז ההתעוררות שלנו ממטה למעלה גם מזמינה התעוררות מלמעלה למטה, וכך אנחנו מתחברים יחד.

לכן שבת זה כמו חיבוק, חיבור של עם ישראל לכוח העליון, לא-לוהים. יש על זה הרבה דברים, אבל בסך הכל זה מעין עולם הבא.

ניצה: זו מעין טעימה כזאת.

שבסופו של דבר, העולם צריך להגיע לזה. ולכן אותה התקווה, אותה הציפייה, אותו הרצון הגדול, שאנחנו נגיע לזה פעם, כל האנושות. ובפרט עם ישראל שכל כך סובל ונמצא תמיד בלחץ, הציפייה הזאת שבשביל זה אנחנו קיימים, שאנחנו עושים בשביל זה משהו, לצערנו לא כל כך, אבל נקווה שאנחנו נשתדל להבין בזה יותר, ולעשות לקראת זה כמה פעולות, זה בעצם גם שומר עלינו. כי אנחנו מעוררים בזה את אותו היחס אלינו בחזרה מהטבע. ולהיות בהתאמה לטבע זה תמיד מביא כוחות, כוח הבראה, כוח החיזוק. ולכן השבת היא שומרת עלינו.

ניצה: יש איזה ביטוי מאוד ידוע, שאמר דווקא "אחד העם" שהיה ידוע כציוני, כחילוני. הוא אמר שיותר משאנחנו שומרים את השבת, השבת שומרת עלינו.

אני לא רואה בזה חשיבות אם זה חילוני, או דתי, זה חוסר הבנה באיזו מערכת אנחנו נמצאים. ואם האנשים ידעו, הם יראו שבסך הכל א-לוהים זה הטבע, ואנחנו צריכים לקיים את כל החוקים האלה. אנחנו יכולים לקרוא לזה חוקי תורה, חוקי דת, חוקי היהדות, או חוקי הטבע, חוקי הא-לוהים, זה לא חשוב. אנחנו מחויבים בזה מפני שאנחנו נמצאים בתוך המערכת הזאת. ולכן תקראו לזה מצוות הא-לוהים, או חוקי הטבע, מה זה חשוב. אם אני מחויב מפני שזה פועל עלי, ואני רואה את זה, אני מגלה איך שזה פועל עלי, רק שצריכים לפרש את זה נכון, אז אין לי שום בעיה. זה פשוט מחוסר הבנה באיזה עולם אנחנו חיים.

ניצה: אחרי הקידוש והברכות, אנחנו נוהגים לשיר.

ודאי.

ניצה: אחד השירים שכל המשפחה הכי אוהבת לשיר זה "מלאכי עליון", "בואכם לשלום מלאכי עליון" מה המשמעות של זה, מה זה?

אלה כוחות.

ניצה: מה הם הכוחות האלה?

כוחות הטבע. יש כוח משיכה, כוחות אלקטרו מגנטיים, לחצים, כל מיני כוחות. בעולם יש מלא כוחות שנמצאים בכל מיני התקשרויות ביניהם. לפעמים אנחנו לא יודעים מה הקשר בין הכוח הפיזי לכוח המנטלי, לכוח בתאים הביולוגיים, והכוח של התפרצות הר געש, וכן הלאה. אנחנו לא יודעים. אבל הטבע הוא כולו אחד, והכוחות האלה מתגלים לנו שהם בסך הכל כולם קשורים, כל הטבע בסך כל הכוחות שלו נקרא, "א-לוהים" או ה-ו-י-ה, יש כל מיני שמות, לא חשוב איך לקרוא לזה.

והכוחות האלה שפועלים עלינו, הם נקראים מלאכים. מלאך זה כוח. אותו כוח המשיכה נניח, כשאני קפצתי למעלה, מישהו מושך אותי למטה, ונפלתי על פני כדור הארץ, אז פעל עלי מלאך וכך עשה לי. רק שיש מלאכים שאנחנו רגילים אליהם, שאנחנו רואים את הפעולות של הכוחות הנפרדים האלה, מסך כל הכוח הכללי שנקרא א-לוהים, ויש לו הרבה אופנים, גילויים כלפינו. אז יש כוחות שהם נמצאים בדרגת הדומם, בדרגת הצומח, בדרגת החי, שבעזרתם אנחנו חיים וקיימים, פועלים ומפעילים אותם. ויש כוחות שהם כבר כוחות הרצונות שלנו, והמחשבות שלנו. מוח ולב. ואת הכוחות האלה אנחנו לא כל כך מכירים.

ועל ידי זה שאנחנו נשתדל להיות למעלה מהטבע שלנו, היינו למעלה מהאגו שלנו, ולהיות מותאמים יותר לטבע העליון, לאהבה במקום שנאה, לנתינה במקום קבלה, על ידי זה, אנחנו גם נכיר את הכוחות האלה, שנקראים בסך הכל, לב ומוח. ואז אנחנו נראה אילו כוחות באמת מפעילים אותנו. פתאום אני ארגיש, "הנה עכשיו אני רוצה משהו. מאיפה זה בא? מתעורר בי איזה מלאך, איזה כוח מיוחד שאני רוצה עכשיו, מסך כל מערכת הכללית".

אנחנו יכולים להגיד שמהמערכת הכללית הזאת, נשלח אלי מלאך והוא מפעיל אותי. וכך בעצם כתובים הרבה טקסטים מהתנ"ך, בלעם, בלק, ג' מלאכים שמגיעים, או שני מלאכים שמגיעים, כל מיני אירועים כאלה. ופתאום מגיע לי לא רק כוח הרצון, אלא גם המחשבה. אני לא יודע מה מגיע. ואני גם מגלה שזה בא לי מהמערכת הכללית, שכולנו פועלים שם, כולנו קשורים, הרי כולנו נמצאים יחד כמו בכורי עכביש, ואז נשלח אלי כאילו מלאך, מתעורר בי איזה כוח מחשבה, לחשוב כך, להבין כך, וכן הלאה.

אז אנחנו נמצאים כל הזמן במערכת הכוחות האלה. זאת אומרת, המלאכים כל הזמן מופעלים, ואנחנו כולנו נפעלים על ידם, על ידי הכוחות האלה. מה אני מבקש? "בואכם לשלום מלאכי השלום", שאני רוצה מלאכים כאלה, שמביאים אותי לשלום, לשלמות, לחיבור, לאהבה. ואת המלאכים האלה אני מכבד, אני מעלה אותם. לאותם המלאכים אני מצפה. זה סימן שאני באמת מוכן ליום שכולו שבת. וכך אנחנו מכינים את עצמנו.

יש כאן ג' קווים, ימין, שמאל ואמצע, אנחנו עוברים הרי על כל חלק מהשיר שלוש פעמים. יש ארבעה חלקים, ועל כל חלק אנחנו עוברים שלוש פעמים. ארבעה חלקים זה כנגד י-ה-ו-ה, כי כך הרצון שלנו מתפתח, מדומם, צומח, חי, מדבר, ארבעה חלקים. ובכל אחד יש את הצד השלילי, שזה האגו שלנו, והצד החיובי, שתקנו אותו. והגענו לשלמות, לקו האמצעי. אז יוצא שכשאנחנו גומרים את השיר הזה בסופו של דבר, כאילו מימשנו את כל המלאכים, שכולם מביאים אותי עכשיו לשלום.

ניצה: זאת אומרת, כשאנחנו שרים ביום שישי את השיר הזה, אנחנו מזמינים כוחות עליונים שיעזרו לנו לעשות שלום?

לפי התיקונים שאנחנו עשינו במשך שבוע הימים, אנחנו מגיעים למצב כזה, והוא נקרא, "השבת". ואני צריך לחשוב לא רק על עצמי, ולא רק על המשפחה שלי, אלא על כל כלל ישראל.

ניצה: עכשיו אני אשאל אותך שאלה שהנכדה שלי שאלה אותי השבוע. ביום שישי נהוג בגן לעשות גם קבלת שבת, זה טקס שאפילו אני זוכרת אותו כילדה קטנה, הוא מאוד מאוד מרגש. זה אחד הדברים שאני הכי זוכרת בעצמי מהגן. והיא חזרה ואמרה לי "סבתא, למה אומרים שהשבת מלכה?" מה זה שבת המלכה?

למה לא מלך? כי אנחנו מכינים את החיסרון שלנו להיות בשלווה, בחיבור, לכן זה נקרא מלכה. כי חיסרון שייך למלכות.

ניצה: מה זה חיסרון בהקשר הזה?

לראות בשלמות, זה רצון.

ניצה: הצורך הזה, הרצון הזה, שיהיה שלום?

בדיוק. שתהיה שלמות. כאילו שבת הכלה, אומרים שבת המלכה, אבל נקרא גם כלה, כמו כלה שמחכה לחתן. החתן זה הכוח העליון, אותו הכוח הנוסף, המקדם, שבא לנו מהחיבור, והכלה נקרא שהיא אוספת את כולם, כלה נקראת "כנסת ישראל", היא כונסת את כל המשפחה הגדולה שלנו, את כל העם, ואז אנחנו מגיעים לאיזו הארה מלמעלה, מכוח החיבור שלנו, שהוא נקרא חתן, כי הוא נוחת לתוך הכלה, המלכות כמלך, וזה הטקס.

אורן: בטקס הקידוש, אי אפשר לעשות קידוש בלי שיש יין ושתי חלות. ובסעודות אחרות לאורך השבוע אנחנו לא רואים את האלמנטים האלה, אבל פה זו חובה, זה חלק מהטקס עצמו. מה זה מסמל היין ושתי החלות, ולמה דווקא שתיים?

זה מסמל לנו כוחות שפועלים בחיבור שלנו. שתמיד יש לנו ימין ושמאל. אלה שתי חלות, או שני נרות, רצוי לפחות שניים ואפשר יותר. ודווקא אישה מדליקה אותם, נוהגים אפילו שאישה לא נשואה, אלא בנות ידליקו את הנרות. וכל זה מסמל לנו את שני הכוחות שפועלים, זה כנגד זה עשה א-לוהים, שהא‑להים בגימטרייה הטבע, באים משם שני כוחות שמפעילים אותנו. בואכם לשלום מלאכי השלום, שני הכוחות האלה מביאים אותנו לשבת. כוח הטוב וכוח הרע, ואנחנו לא מבטלים אף כוח, גם לכוח הרע יש את אותו התוקף כמו לכוח הטוב, האחד בלי השני לא יכול להתקיים. כמו שלא יכול להיות פלוס בלי מינוס, וחייבים את שניהם כדי להשלים ביניהם לכוח השלישי.

לכן אני אומר "בואכם לשלום מלאכי השלום", ואחר כך שוב, "בואכם לשלום מלאכי השלום", ואחר כך בפעם השלישית כשאני משלים ביניהם, ואז אני אומר "צאתכם", שאתם פעלתם עלי מספיק בשני הכוחות האלה, ואני עשיתי מזה את הכוח השלישי. אז אותו הדבר, יש לי את שתי החלות כנגד שני הכוחות האלה, ושני הנרות. יש בזה חלוקה לכוח ההשפעה וכוח הקבלה, אבל אלה בעצם גם אותם הקווים. יש עוד הסברים יותר עמוקים, אבל לא כדאי להיכנס לזה במסגרת התכנית הזאת.

אורן: ביום שישי בדרך כלל משדרים בטלוויזיה תכניות על פרשת השבוע. ויש הרבה אנשים שמאוד מאוד אוהבים לצפות בתכניות האלה של פרשת השבוע. אני כילד למשל, זוכר שאמא שלי תמיד ביום שישי בצהרים, תוך כדי הבישולים וההכנות כשהיא במטבח, הייתה נוהגת להאזין לפרשת השבוע. עברו הרבה שנים מאז, ולא היו הרבה ערוצים, לכן לא יכלה לראות את הרב לייטמן בערוץ 66, כי עוד לא היה. אבל גם נשים וגם גברים אוהבים לצפות בתכנית הזאת. מה העניין הזה של פרשת השבוע?

שבת היא מאוד קשורה לתורה. כי התורה מלמדת אותנו איך להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", והשבת מסמלת את הסיום הזה. זאת אומרת, התוצאה מכל התורה היא שבת, הוא מצב שנקרא "שבת". שזה מנוחה, שמחה, חיבור, אהבה ששורה על כולם, "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם". כך שאנחנו נגיע למצב "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "ונהרו אליו כל הגויים", שכולנו מגיעים, כל האנושות מגיעה למצב כמשפחה אחת, ונמצאת במצב של שבת.

אורן: זה מה שנקרא תיקון עולם?

נכון. "תיקון עולם". בינתיים אנחנו עושים תיקון עולם במלכות שדי, מה שנקרא, "שדי", שאנחנו צריכים מיום ליום, יותר ויותר, להתקדם לאותו המושג, אבל אחר כך, זה יהיה בלי הגבלה, בלי די, אלא בכל הכוחות שלנו, כולם יהיו מחוברים. אז זה מה שאנחנו משתדלים שיקרה.

אורן: ואיפה פרשת השבוע בתוך התהליך הגדול הזה?

פרשת השבוע אומרת לנו מה אנחנו צריכים להשיג בכל שבוע, אילו תיקונים אנחנו צריכים לעבור באותו השבוע בחיבור בינינו. כי מה אנחנו עושים בסך הכל, על מה התורה מספרת לנו? היא מספרת לנו בעיקר על 40 שנות המדבר, כשקבלנו את התורה, והשתמשנו בה עד כניסתנו לארץ ישראל. זאת אומרת, התורה מלמדת אותנו דרך התיקונים, זה נקרא "מדבר", עד שאנחנו ראויים להיות כבר בארץ ישראל.

ואנחנו רואים שבכל פרשה ופרשה, יש לנו את קו השמאל, שמתגלים לנו כל מיני בעיות ואזהרות של אל תעשו, ותנאים של איך אנחנו צריכים לקיים אותם בינינו, וכל החוקים האלה, הם בסך הכל איך להגיע להשתוות האחד עם השני, עם האהבה, עם החיבור, ואיך אנחנו כנגד זה מגלים את עצמנו בצורה לא נכונה, שאנחנו הפוכים, בשנאה, בדחייה, בתחרות, בלהאשים זה את זה, וכן הלאה. כל התורה מלאה בזה, וכאילו כל פעם מחדש זה קורה שוב ושוב.

אורן: ממש כמו החיים שלנו.

כן. זה מפני שאם אנחנו הולכים נכון לפי פרשת השבוע, אז אנחנו מתקנים בכל שבוע ושבוע, זאת אומרת, מממשים אותה, מיישמים אותה ביחס בינינו, אז כל שבוע ושבוע אנחנו מגלים עוד שכבת אגו שלנו שהיא יותר עמוקה. אגו יותר חזק, ששוב מתפרץ בינינו, ואנחנו שוב מתקנים אותו ומגיעים לשבת של אותו השבוע. והשבת ההיא מסמלת לנו את התיקון והחיבור השבועי, וכך מתקדמים. ולכן כל פרשה ופרשה לגמרי לא דומה לפרשה הקודמת. מכאן אתה צריך אולי להבין, מה זה נקרא שאנחנו קוראים בשבת את כל הפרשה, איך נקרא שאנחנו עולים לתורה.

אורן: מה זה באמת לעלות לתורה?

שמכאן כבר באים כל המנהגים.

אורן: מה מסמל המנהג של עלייה לתורה?

מי שמסוגל להשפיע יותר לכולם הוא נקרא כוהן, ופחות מזה זה לוי, ופחות מזה זה ישראל. וסביב זה כל החוקים הם בהתאם עד כמה שכל אדם ואדם מחובר לכלל, לכן מגיע לו כביכול לעלות יותר לתורה. כי בעלייה שלו הוא משפיע לכולם. זה לא שהוא מקבל כבוד, אלא זה תפקיד, ונקרא שהוא מתקשר לאור הזה, ואז מגיע לו לקבל עלייה ראשונה או שישית. תלוי אם השלישית או השישית, זה הכל במבנה הכללי של הקשר בינינו. כך קובעת מערכת הקשר, שהראשון והשלישי, והשישי, השביעי, וכן הלאה. נדבר על זה פעם. שלפי ההשקעה של האדם הוא מראה עכשיו את הכוח שלו, את המקום שלו במערכת הכללית, והוא הראשון שעלה, והוא השני, והוא השלישי, וכך אנחנו צריכים להדגיש את זה.

ואנחנו צריכים לקנות במאמצים שלנו, שזה כלי כסף. אבל כסף זה מהמילה "כיסופא" שאני מכסה את האגו שלי, ועד כמה שאני כיסיתי את האגו שלי, ועליתי מעליו, אז אני אולי ככוהן, כעליון יותר מכולם. או אולי כלוי, או כישראל. זאת אומרת, כל זה ביגיעה, בעלייה, ואז לפי זה שאני כאילו עולה, זה סמל למה שאנחנו תורמים במאמץ שלנו לכל החברה. כי אם אני מגלה אהבה, חיבור, ומעורר בזה את כולם להיות כמשפחה אחת, אז אני משפיע לכולם. לכן העלייה שלי היא העלייה הגדולה ביותר מכולם, כי אני יכול להשפיע יותר לכולם.

אורן: יש עוד מרכיב דומיננטי בשבת שקשור לאהבה, לחיבור, ולמשפחה אחת. אני יודע שבשבת בהרבה עדות נוהגים לשיר שירי שבת. ואצלנו למשל התימנים מתאספים בחבורה גדולה של אנשים, יושבים סביב שולחן מלא בכל מיני כיבודים ובשתייה, ושרים מספר שירי תימן, מהדיוואן, וזה משהו חזק, מחבר, חם. וגם בעדות נוספות נוהגים לעשות את זה. מה העניין של לשיר ביחד בשבת, למה יש בזה כוח כל כך חזק, איזו הרגשה של התעלות?

בוודאי. כי בזה אתה מהלל את היום, בזה אתה מעלה אותו, שהגעתם יחד לחיבור, ואתם עולים יחד עם היום הזה, מעלים את עצמכם. אני יודע, כי גרתי תקופת מה בשעריים. כשהגעתי ארצה קיבלתי שם דירה מהסוכנות, ואני זוכר שנהגנו לטייל בשעות הבוקר עם אשתי והבן שלי, זו שעה כזאת יפה לטייל בבוקר. וכשהיינו עוברים ליד הבתים הקטנים, הייתי שומע ששרים, כך כמעט בכל בית היו יושבים אנשים ושרים. בהתחלה לא הבנתי מה קורה.

אורן: אבל יש בשירה הזאת כוח, ביום שבת יש כאילו משהו, שאני לא יודע איך להסביר את זה.

אתה לא צריך להסביר לי. הזמינו אותי להיכנס אליהם באחד הבקרים, כשאני מטייל עם אשתי והבן שהיה בן 3, ואז כמובן לא יכולתי לסרב, וראיתי באמת שולחן עם עוגות, עוגיות, פירות יבשים, גרעינים למיניהם. ומיד מגישים לך כוס ערק, וכוס תה.

אורן: אבל למה לשיר? אני בכל זאת רוצה כמה מילים על השיר. מה יש בשירה שהיא נותנת איזו הרגשה של התעלות מעל החומריות, ולמה דווקא בשבת?

ניצה: זה לא כמו סתם דיבור.

אורן: לא, זה לא כמו דיבור. ולכן אני שואל כך, מה יש בדבר המיוחד הזה לשיר ביחד בשבת. מה יש בשלישיה הזאת, שהיא נותנת לאדם איזו הרחבת הלב?

יש בזה הודיה. אדם שצר לו הוא לא שר. אלא רק באופרה ששם זה הכל מלאכותי. אדם שטוב לו אז ההתפרצות שלו היא בשירה. וזה לא חשוב מי ומה, זה יכול להיות בגעייה של הפרה, או בציוצים של הציפורים, או שהאדם מתפרץ באיזו צעקה משמחת מכל הלב. שירה זו התפרצות. כתוב על זה הרבה.

אורן: אז מה מסמלים שירי השבת ספציפית, השירים המיוחדים דווקא לשבת? על מה צריך לחשוב בהם?

עד כמה שאתה מכבד את המצב הזה של חיבור. שיש לך דרך עם ישראל, כשאתה מתחבר עם הכוח העליון, ויחד אתם מגיעים לאהבה, לחיבוק.

אורן: אנחנו כבר לקראת סיום, והייתי רוצה שתסכם את הדברים בהתייחסות מאוד אקטואלית ומודרנית לחברה הישראלית. התחלנו את הדיון שלנו מזה שאנחנו רוצים לבנות כאן משפחה אחת. איך אנחנו יכולים להשתמש ביום הזה שפוקד אותנו אחת לשבעה ימים, כאן בעם, בחברה הישראלית, את כולנו, אם רוצים, או לא, זה נמצא. איך אנחנו יכולים מבחינה מחשבתית, מבחינת כוונות הלב, מבחינת הקשרים בינינו, להשתמש ביום המיוחד הזה של שבת כמקפצה, שתקרב אותנו עוד קצת פעם בשבוע, לעבר המקום הזה, של להרגיש כולנו משפחה אחת?

אני חושב שאנחנו צריכים להסביר.

אורן: בוא תסביר העם שומע, דבר ישר.

זה לא ממש אפשרי לעשות זאת בדקה וחצי שנשארו. אבל הייתי מסביר לעם, מה היא מטרת הבריאה? למה אנחנו מתקדמים? למה המשבר הכללי דוחף אותנו? שאנחנו לא יכולים לעזוב את זה, כי זה יחייב אותנו. ולא רק לראות בזה כמשהו שמחייב, אלא שאנחנו צריכים לראות בזה את הדבר היפה, הטוב, שזה היישום של כל היעוד שלנו, של עם ישראל. להראות לעולם שכולנו משפחה אחת, שכולנו צריכים להתאים את עצמנו לטבע, לכוח העליון. להיות כאיש אחד בלב אחד, בחיבוק של כולם.

ושבזה אנחנו ממש מבטלים את כל הכוחות הרעים שבאים אלינו לכלותנו, ואנחנו נתחיל פשוט ליהנות, ליהנות ממה שיש לנו. ניתנה לנו האפשרות לא להיות במשבר, אלא למעלה ממנו. ניתנה לנו האפשרות במקום לשנוא זה את זה, לאהוב זה את זה. ניתנה לנו האפשרות על ידי זה להגיע לתיקון העולם, ולמשוך אחרינו את כל האנושות. שאנחנו צריכים להיות ממש אור לגויים. אז בואו נממש את זה, ונגיע ליום שכולו שבת.

נסביר את הדברים האלה, אין בזה צביון שהאחד חושב שהשבת היא שלו, והשני חושב שהשבת שלו. שבת היא חיבור בין כולם. לכן בואו קודם כל נתחיל מיחס כזה האחד לשני. כולנו שייכים לעם ישראל, אם אנחנו נוכל למצוא מילים לגעת בלב האדם, אז בהחלט נצליח בכל. כי השבת, הקשר לשבת, הקשר לאותו חיבור של כולנו למערכת הכללית, אחת, שלמה, הוא מביא את כל הכוחות שחיוביים לאנושות.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה, ותודה גם לכם שהייתם איתנו, שבת שלום. כל טוב בחיים חדשים.

תהילים

עם ישראל מתחיל מאברהם אבינו שהבין שתכלית החיים היא להידמות לכוח הכללי של הטבע

•  כוח אחד, מערכת אחת שבתוכה אנו קיימים: כיום מגלים זאת גם במחקר המודרני
•  אברהם התחיל ללמד איך מתאימים את עצמנו למערכת, איך הופכים את הפירוד לחיבור
•  דוד המלך היה מקובל גדול. "מלך" פירושו משרת את כולם, מעלה את כולם לחיבור

תורה - כוח מתקן, אם רוצים להתחבר מעל השנאה 

•         תהילים כולל כל מצב אפשרי
•         מזמורי תהילים הינם תוכנה מיוחדת הקושרת אותנו אל מערכת הטבע, לכוח העליון
•         פתח אקראית וקרא: מיד יעורר בך משהו בפנים, כי אתה נמצא בתוך המערכת
•         הלויים שרו בבית המקדש תהילים, חיברו את כל העם למערכת אחת
•         בית המקדש - מקום החיבור בין הלבבות.
•          מקריבים את האגו שלנו כדי להתעלות
•         בתהילים יש מצבים קשים, דוד נקרע ממש. שונאיו: הרצונות הרעיםשבאים לשלוט בו

 מלחמות דוד מסמלות את העבודה שלנו להתחבר זה לזה, מעל הדחייה והביקורת

• כיום העולם הרוס מחוסר קשר, מחוסר חיבור
• איך מביאים אור מתקן לחיים שלנו? על ידי חינוך אינטגרלי, סדנאות, מדיה חדשה
•  משחקים בחיבור, כמו ילדים, וגדלים לאהוב באמת.
•  שיר למעלות אשא עיני אל ההרים: רוצה לעלות מדרגות, להיות דומה יותר לא-לוהים
•  "עושה שמיים וארץ": הכוח העליון מפריד בין כולם וגם מחבר בין כולם. לפי בקשתנו
•   "אל ייתן למוט רגלך": מהמילה מרגלים, שכל הזמן היצר הרע שלי מבקר את כולם
•  דוגמה מעשית: מתעוררת שנאה למישהו. עליי להתבונן עליה מלמעלה, ולשלוט בה. הכוח שמאפשר לעשות זאת נקרא המאור המחזיר למוטב

 מכל המצבים לומדים להכיר את הכוח העליון, ולשלוט בכל מערכת הקשר בין כולם

•  מטרת קיומנו היא להשיג את הכוח הכללי של הטבע
• מתחברים, מגלים רע, זקוקים לאור
• שיר למעלות, מעלות החיבור והאהבה. אתה לא אשם שאתה שונא. רק תפעל לחיבור
• תהילים מספק תמיכה כי מאיר ממנו אור, כוח עליון שפועל כנגד הלב ישירות
•  דוד המלך לא היה אדם עצוב, אלא בשיא השמחה. היה מצדיק כל מה שהגיע אליו
• "משיח בן דוד": כוח שמושך כל פעם מעלה, עד לשיא החיבור והאהבה, עד לגאולה

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו רוצים להמשיך ללמוד מהרב לייטמן, איך להיות כמו משפחה אחת, איך לבנות את החיים שלנו כאן בישראל מחדש, "לפרמט אותם". במקום שנרגיש שכל אחד סגור בפינה שלו, בקונכייה שלו, רק עם כמה אנשים סביבו, ולכל מקום שאליו הוא בא הוא מרגיש כזר, תמיד במלחמה כלשהי, בהתנגדות, מרגיש שבכל מקום רוצים לנגוס בו, אנחנו רוצים לבנות מחדש את המצב הזה, לבנות פה חברה חדשה, שתהיה סמל ומופת לכל האנושות, חברה שבה כל אחד ירגיש, שכולם סביבו הם המשפחה שלו, שאוהבים אותו, דואגים לו, מחבקים אותו, חמים ופתוחים אליו, זו המטרה שלנו. וכדי להבין מה פירוש לחיות כמו משפחה אחת, אנחנו רוצים להסתכל בתרבות העתיקה שלנו, התרבות היהודית, ולמצוא בתוכה כל מיני סמלים, מוטיבים, שנמצאים שם כבר אלפי שנים, ואף פעם לא ידענו באמת מה הם אומרים, לאן הם באים לכוון אותנו, אילו קשרים הם רוצים שנבנה בינינו. ואנחנו רוצים ללמוד מהם היום, איך ליישם בינינו את החזון הזה של "כולנו משפחה אחת".

היום אנחנו רוצים להתמקד בספר לא גדול, אבל מאוד משמעותי, ספר תהילים. בואו תהיו איתנו, יהיה הרבה מה להרגיש, ללמוד ולקחת לחיים שלכם.

ניצה: ספר תהילים, מלווה את עם ישראל מאז ומתמיד, לאורך כל הדורות, ולאורך כל ההיסטוריה. הוא מצא בו הרבה נחמה בימים קשים, במצוקה, וגם הודיה ושבח בימים טובים ושמחים. אנחנו אוהבים להרגיש את הספר הזה קרוב אלינו, בדרך כלל הוא נמצא בתיק, בכיס וליד המיטה. זה ספר שכולנו מסכימים עליו, וכשקוראים בו מזמור או פסוק, לכולנו יש תחושה שזה נכנס ישר ללב, כמו חץ בלב, וגם אם אתה לא לגמרי מבין את המשמעות, הוא מעורר רגש מאוד חזק. ספר תהילים ידוע ומוכר בכל העולם, מה כל כך מיוחד בו, שהוא נכנס ישר ללב?

היסוד של עם ישראל הוא מאברהם, אב האומה, שחיבר את הקבוצה שלו מיוצאי בבל שהצטרפו אליו, ולא רצו להיות כמו כל הבבלים, ולהתעסק בחיים חומריים בלבד, אלא שהבינו שהתכלית של האדם היא להיות "אדם", שדומה לכוח הכללי של הטבע, שהכל הוא אחד, כפי שגילה אברהם. כתוב עליו, שהוא יצא בלילה, ראה את הכוכבים, והתחיל לחשוב איך הכל פועל, וגילה שזה כוח אחד, שאנחנו לא צריכים להשתחוות לפסלים, ולכל מיני כוחות, וכלפי כל מיני אירועים שמתרחשים מצד הטבע בעולם, אלא למעלה מזה יש כוח אחד, מערכת כללית אחת, שבתוכה אנחנו קיימים, ונפעלים על ידי תוכנה אחת, שנקראת א-להים, הטבע הכללי, הרצון שפועל בכל הטבע. היום אנחנו מגלים את זה אפילו על ידי מחקר רגיל, בביולוגיה, בפיסיקה, וזה מתגלה גם כשאנחנו חוקרים את החברה האנושית, עד כמה שאנחנו קשורים, ושהתחלנו להיות גלובליים.

ואת זה בפעם הראשונה גילה אברהם, ולכן הוא נקרא "אב האומה", כי הוא חיבר אותה הקבוצה מאנשים, שהרגישו שהם באמת שייכים לכל העולם, למערכת אחת, לאותו כוח אחד שמנהל את הכל. ולכן הם שברו את כל הפסלים, את כל הערכים האחרים, חוץ מערך אחד גבוה, שהוא להיות מחוברים יחד, בהתאם למערכת של הטבע, ובכך לחבר את עצמם לכללות הטבע, לכוח הכללי האחד, שמנהל את הכל. והמשבר הגדול שאנחנו מגלים היום, שהולך ומתרחב, בא כדי להראות לנו, שאנחנו לא מותאמים לאותה מערכת, ולאותו כוח עליון אחד, שפועל עלינו. ודווקא אנחנו, המין האנושי, חייבים למצוא איתו קשר, התאמה, להיות מחוברים יחד, ולכן כל התורה שלנו, היא להפוך את היצר הרע, הכוח האינדיבידואלי, האגואיסטי שבנו, את שנאת הזולת, לאהבת הזולת, לחיבור.

כך קם העם שלנו, כשהוא התחיל ללמוד מאברהם את השיטה הזאת, איך לגלות את העולם ולתקן את עצמנו, בכך שנתאים את עצמנו לעולם האמיתי, למערכת האמיתית. זאת אומרת, שכל היהדות היא כדי לגלות בינינו את הקשר ההדדי, להיות מחוברים כאיש אחד בלב אחד, כל ישראל חברים, באהבת אחים, ולהתעלות מעל השנאה, מעל "הר סיני". ועד כמה שאנחנו מתקרבים לכוח האחד הזה, היחיד והמיוחד, הוא פועל עלינו בחזרה ומתקן אותנו. זאת אומרת, שיש אתערותא דלתתא, שנקראת התעוררות מלמטה, מאיתנו, לאותו המצב היפה, הנאור, ובהתאם לזה, אנחנו מושפעים מלמעלה על ידי הכוח הזה במידת ההתקרבות שלנו, הנטייה שלנו אליו, ואז זה נקרא שאנחנו מקבלים את האור המחזיר למוטב. הכוח הזה פועל עלינו, מחבר אותנו, "מנקה" אותנו מהאגו שלנו, עושה אותנו יותר אינטגרליים, יותר מחוברים. וכך התפתחנו עד שהגענו למצב, שמתוך החיבור שלנו באותה הקבוצה, שכבר הפכה להיות עם, קבוצה שמנוהלת על ידי אותו כוח עליון, אותו מנגנון של אחד, כולנו יחד, הגענו למצב, שהתגלה בינינו דוד המלך.

דוד המלך היה מקובל גדול, איש שגילה את כלל ישראל, לכן נקרא "מלך", לא כי הוא שולט על כולם, אלא דווקא בכך שמשרת את כולם, מעלה ומכוון את כולם לקראת החיבור. וכשגילה את כל המערכת הזאת, את כל מה שעם ישראל צריך לעבור בחיבורים, בתיקונים שלו, בתיקון האגו שלו שמפריד בינינו, ולהפוך את הכוחות הרעים, המנוגדים, המאבקים, לטוב, אז הוא, שעבר את כל התהליך הזה, את גילוי כוח הרע, וכנגד זה התיקון שלו, להגיע לכוח הטוב, חיבר לזה פניות לכוח העליון. איך הוא צריך לפנות אליו מצד גילוי הרע שבו, ואיך מצד הכוח הטוב, כי במידה שהוא משתוקק ומתקרב לטבע, למרות שאין לו לכך כוחות אבל הוא רוצה שזה יקרה, בכך הוא מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, שמתקן את הכוח הרע, האגו שלו, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין".

"תורה" נקראת אותו הכוח שמגיע כשאני רוצה להתחבר, כשאני רוצה לממש את אהבת הזולת, רוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה", וכך הוא חיבר את זה. לכן ספר תהילים, כולל את כל המצבים שיכולים לעבור על האדם, על כל אחד ועל כולנו יחד. במאה וחמישים השירים שבספר הזה, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו תמיד, בכל שיר ושיר, ובאמת להרגיש שזה נוגע ללב שלנו, לנשמה. זה לא משנה אם אתה איש דתי, חילוני, מבין הרבה, מבין פחות, נמצא ב"פרדס", או שעדיין לא מבין כלום, אם אתה לא מבין שיש לך נקודה כלשהי, ממנה אתה שייך למערכת הכללית, לכוח העליון, ושזה מה שקובע את הגורל, ואת התהליך בחיים שלך.

כל שיר בספר "תהילים" מעורר בנו קשר כלשהו, ולכן השירים האלו כל כך מיוחדים, זו מין "תוכנה פנימית" מיוחדת, שקושרת אותנו לטבע, לכוח העליון שמנהל אותנו. וכשאנחנו קוראים, ורוצים מתוכנו להיות באותו התהליך, שעבר דוד המלך, אז אנחנו מגיעים לכוח שמושך אותנו לאותם מצבים נעלים, כדי שנגיע לאהבת הזולת. הכוח הזה הוא חלק מכל הכוח שמושך, ומקדם אותנו, שנקרא "משיח", לכן דוד נקרא "משיח בן דוד".

ולכן רואים שספר תהילים כל כך מיוחד, ושבכל המצבים שלנו הוא פשוט מציל אותנו. כשיש לי סיבה, וללא סיבה, וגם כשאני נמצא במצב ניטראלי, לא חסר לי דבר, ואין לי על מה להודות, אלא אני פותח אותו במקום אקראי, ומתחיל לקרוא, כבר אני מרגיש שמתעורר בי משהו, מפני שאני נמצא באותה המערכת, ולמילים האלו יש תמיד תגובה מהלב שלי, וזה מה שמתקשר לכוח העליון, למערכת הכללית שלה אני שייך.

הספר הזה מלכתחילה היה שייך ללויים, שהיו שרים אותו בבית המקדש. יש בו שירים ליום יום, לראש חודש, לכל מיני חגים, אירועים, ואנחנו מוצאים בו משהו ששייך לכל מצב ומצב. ואפילו אם האדם לא יודע את זה, אם הוא לוקח אותו, כדי שיכוון אותו בדרך, אז בטוח שזה כיוון נכון וטוב תמיד. וכשהלויים היו שרים, היו מברכים בכך את כל העם, היו מחברים את כל העם יחד למערכת אחת. בית המקדש הוא אותו המקום שבו כולנו מחוברים, זה הכלי, הרצון האחד הכללי, הסכום של הלבבות. אלו לא האבנים, אלא הלבבות שלנו שמחוברים יחד, או רוצים להיות מחוברים.

לכן מביאים לבית המקדש קורבנות, "קורבן" נקרא שאני מקריב את האגו שלי, את החלק הבהמי שבי, את הדומם, הצומח והחי, אני מקריב כדי להתעלות מעליהם, להעלות את "האדם" שבי למעלה מזה, ולבנות את "האדם" שבי.

מלכתחילה אנחנו לא "אדם", אלא פרא אדם, יש לנו יצר רע בלבד, ואם אנחנו בונים והופכים את יצר הרע במקצת ליצר טוב, המידה הזאת שעשינו מיצר הרע, ליצר הטוב, נקראת "האדם שבנו". וכך נקרא שאנחנו גדלים, מי שהופך את יצר הרע ליצר טוב, נקרא שגדל, ועושה מעצמו אדם. הלויים היו מקבלים את בני האדם שהיו מביאים את הקרבנות, זו ההקרבה. זאת אומרת שרצו להתקרב, שהקריבו את האגו שלהם, את החלק החי, הצומח והדומם שבהם, שהוא כל האגו שלנו, ורצו בִמקום זה לקנות משהו מהאדם, שמחובר לכוח הכללי, למערכת הכללית, לאהבה, כי זה היישום של כל עבודת בית המקדש, להיות באהבה, להיות ככלי אחד לכל העם, ולכן הם השתמשו בספר תהילים.

ניצה: אז ההַקרבה היא לצורך התקרבות וחיבור?

"הקרבה" היא מהמילה קרוב, כשאני רוצה להעביר את האגו שלי להתקרבות, להפוך את הכוח הרע שבי לכוח הטוב. וכול הכוח הרע שמתגלה, דוחף אותי לתקן אותו, ולעשות ממנו כוח טוב, כמו שכתוב שפרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמים, שהכוח הרע שמתגלה,  מחייב אותך בסופו של דבר לעשות עימו משהו. כמו שאנחנו רואים עכשיו במשבר שלנו, שמטרת כל הבעיות שאנחנו עוברים, היא כדי לחייב אותנו לעשות מזה תיקון. ולכן ככל שנבין את זה יותר מהר, ולא "נסתום" את עצמנו בגילוי הרע, אלא נבין בשביל מה הוא מתגלה, נבין את המטרתיות שבו, אז נוכל להתקדם מהר יותר לטוב, לחיבור וליישום מטרת הבריאה. ככל  שאנחנו מתקדמים יותר, אנחנו רואים באותם השירים שבספר תהילים, גם מצד המצוקה וגם מצד ההלל, את הדברים שצריכים רק להלל, לכן זה נקרא תהילים.

ולמרות שיש בו פסוקים מאוד קשים, שהאדם מרגיש שהוא ממש נקרע לחלקים, שהשונאים שלו, הרצונות הרעים שבאים ושולטים באדם, ומושכים אותו לכל מיני כיוונים לא טובים, והוא לא יכול להתגבר עליהם, והוא צועק ובוכה, כי רוצה לתקן אותם, הוא בכל זאת מודה לבורא, ומהלל אותו, כי על ידי זה הוא מתקרב. וזו כבר מודעות עליונה, שאין בעולם שום כוח רע, ורק תלוי בנו, באיזו מהירות אנחנו מעבירים את כל הרע שמתגלה, לצד הטוב, כי להגיע לטוב, לאהבה, אין לנו שום כוחות, אנחנו רק צריכים להפוך את הרע שלנו לטוב. טוב אין, אלא את הרע שלנו, "האור המחזיר למוטב" מחזיר לטוב. זה נקרא "חזרה בתשובה", ולהגיע להיות אדם, לבנות מהרע שלנו, מפרא האדם, לבנות את האדם הדומה לבורא, הדומה לכוח האהבה וההשפעה ההדדית, וכזה הוא ספר תהילים.

יש תהילים שקוראים ביום ראשון, שני, שלישי וכן הלאה, תהילים ליום שבת, יש תהילים שקוראים במיוחד בברית מילה, בחתונה, בכל מיני אירועים, כולל באירוע האחרון שהוא הקבורה, ויש תהלים שאנשים אוהבים לקרוא ללא סיבה, ויש הרבה שירים שכתובים על פי תהילים.

ניצה: מה מיוחד בספר הזה, משאר הספרים הקדושים שיש לעם היהודי?

אף ספר לא מתאר את הקשר של האדם לתיקון, למערכת הכללית, לכוח העליון, לשייכות לעם ישראל, כמו תהילים. הוא נכתב ממעמקי הלב, "ממעמקים קראתיך"[1]. ורק דוד המלך ידע איך לממש את זה, לכן הוא נקרא "מלך ישראל", "מלכות", העמקות הגדולה ביותר שהתגלתה באדם, ולכן רק הוא היה יכול לכתוב את זה. כל אחד שמתעניין בספר הזה, מוצא לעצמו שירים, או משפטים מיוחדים, שהוא מרגיש אותם קרוב, וחושב שהם עוזרים לו, תומכים, מחזקים ומחממים אותו.

ניצה: האם יש דרך מיוחדת שבה אפשר לקרוא את הספר הזה?

פותחים וקוראים, איפה שנפתח. אני למשל אוהב את השיר "למנצח" מ"ה "לבני קרח", יש מיוחדים, ויש ידועים יותר, ידועים פחות, יש כאלו שחיברו עליהם שירים ומשתמשים בהם בכל מיני יצירות. תהילים הוא כוח מיוחד, ואף אחד בעולם לא מכחיש את הספר, על כל יתר היצירות שלנו יש ביקרות כלשהי, עליו אין ביקורת, הוא קודש קודשים. כך גם "שיר השירים" של שלמה.

ניצה: בדרך כלל אנחנו לוקחים את ספר תהילים ליד, כשאנחנו מרגישים קושי, מצוקה, או כשאנחנו רוצים עזרה בנושא מסוים, בצורה פרטית, האם יש דרך שבה אנחנו יכולים לקרוא בספר עם כוונה, בצורה חברתית, כללית יותר?

על זה כתוב "טוב מעט בכוונה"[2]. אני לא עושה ביקורת, אבל ראיתי אנשים שפשוט קוראים את החלק של אותו היום, וגומרים לקרוא את כל ספר תהילים, תוך שבוע ימים כולל שבת. אבל אדם שלא מסוגל לזה, אין לו לזה כוח, וסיבה, והוא לא רוצה לקרוא את זה סתם, אז לאנשים כאלה שאין להם הרגל לקרוא, אלא שרוצים להתייחס לזה מתוך הלב, אז הם צריכים לבחור מכל הספר פסוקים כלשהם, או שירים שלמים שמתאימים להם, ולחזור על זה כמה פעמים ביום, ולראות בזה משהו. בנוסף לכך, התפילות שלנו, גם הן רובן בנויות מהשירים של תהילים, כל "פסוקי דזמרה", "הלל", כל החלקים בחגים, זה מפני שהספר הזה מהווה את כל היחס של האדם לכללות האומה הישראלית, כי זה בא ממלכות, מדוד המלך שהוא המסיים, הוא מחזיק את כל האומה, ומדבר עבור כולם, ישר דרך כל העַם לכוח העליון, שמגלה אותו בכללות העם, בכללות המנגנון של הטבע הכללי.

אורן: ניצה הזכירה את החברה הישראלית והשימוש שאפשר אולי לעשות בספר תהילים, שיביא לנו כוח, יחבר בינינו, ילכד בינינו, וירים אותנו מעל כל הפירוד והשנאה, למקום של כנסת ישראל, כינוס, חיבור ואהבה בינינו. והשאלה בעניין דוד המלך היא,  שמסופר בתהילים שהוא כל הזמן נלחם, אין לו שקט, הוא כל הזמן במלחמות. למה לדוד המלך יש כל הזמן מלחמות?

זה מסמל את העבודה שלנו, אנחנו צריכים להילחם נגד היצר הרע, ואם הוא מלכות, ומסמל את כל העם, אז הוא בעצם צריך לעבור את כל הצרות והבעיות האלה, ולהעלות אותן עד הכוח העליון, זאת אומרת לחבר את כולן יחד.

אורן: אמרת קודם שיש לו כל הזמן שונאים שאיתם הוא נלחם, ורודפים אותו, ושהוא מרגיש שהכוחות הפנימיים שלו קורעים אותו, שהיצר הרע שלו קורע אותו מבפנים, והוא צועק, ובוכה, ונלחם.

הוא אומר, סוגרים עלי, לוחצים עלי, באים אלי, הוא מדבר בצורה כזאת, אבל למעשה זה קורה בפנים.

אורן: אז תסביר את "הבפנים" הזה, תרחיב קצת בעניין כי זה מאד מעניין.

העניין הוא לא מבחינה פיזית, שבאים מבפנים או מבחוץ, אלא האם האדם רוצה להתחבר למערכת הכללית, לכל עם ישראל ואפילו לכל העולם. כי דוד המלך הוא לא רק עבור ישראל, הוא גם כ"משיח בן דוד" כעתיד שלו, שממנו והלאה יצמח הכוח העליון שיחבר את כולם יחד לכלל. "ונהרו אליו כל הגויים"[3], "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"[4], "כי ביתי", בית דוד, "בית תפילה יקרא לכל העמים"[5]. זאת אומרת, כולם יקראו תהילים בסופו של דבר, כולם ישיגו את הכוח הפנימי שבהם, כולם ישיגו את המערכת הכללית, כי כולנו נמצאים בה.

כל אחד ואחד חייב לממש את עצמו למען החיבור הכללי, לכן עד כה אנחנו נחשבנו מיוחדים בסבל שלנו ובגלות. באף אומה אין גלות, רק אצלנו. ומהזמן האחרון, מאז שחזרנו לציון והלאה, לאט לאט אנחנו מתחילים לגלות שכל העולם נכנס להרגשה שהוא נמצא במצב דומה לגלות. הוא לא יודע לשלוט על עצמו, הוא לא מבין איפה הוא נמצא, הוא מרגיש שהבעיות מצטברות, הטבע סוגר עלינו מבחוץ על ידי מכות אקלים, אקולוגיה וכדומה, הצרות הן מבפנים, כך שאנחנו לא יכולים לנהל את העולם בצורה נכונה.

אנחנו רואים עד כמה אנחנו לא מסוגלים, עד כמה האגו שלנו הורס אותנו ולא נותן לנו להתחבר, לא נותן לנו להתקדם, ולא לקבוע שום דבר טוב. זה ממש פלא כשאתה רואה מה קורה בעולם. אם אנשים היו מתחברים, היו מסתיימים כל מכת הרעב, חוסר העבודה, חוסר התקווה, וחוסר האונים, המחלות, הבעיות, הטרור והמלחמות, היו גם מאזנים את הטבע הסובב, כי אנחנו רק הורסים את כולו ולא משאירים לילדים ולנכדים שלנו שום דבר. אנחנו מוציאים את כל אוצרות האדמה ומה יהיה לדורות הבאים? ואנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו, לא מסוגלים.

תראה מה קורה עם החינוך שלנו, מה שאנחנו נותנים לילדים, מי נהנה מהעולם? ממה הילדים נהנים כשהם באים לבית הספר? כל הזמן הם נמצאים במאבקים. אנחנו התרגלנו לזה, הפכנו להיות אטומי לב. יש המון מחקרים, והאנשים מתחילים להבין שזה אנחנו, שזה האגו שלנו. ובלי המחקרים של החכמים למיניהם, מה נעשה? ועדיין מסכימים ש"אין מה לעשות", וכאן באה שיטת ישראל שאומרת, לא, "בראתי יצר רע", זה נכון, אבל יש עוד משהו שנקרא "תורה תבלין"[6]. ה"תורה תבלין" זה "המאור שמחזירו למוטב"[7], המחזיר אותנו לטוב.

זאת אומרת, אנחנו צריכים למשוך את המאור הזה. איך אנחנו מושכים את המאור? על ידי כך שאנחנו מתחברים, עד כמה שאפשר, על ידי סדנאות שונות, מיני חיבורים בינינו, אירועים, תכניות טלוויזיה או אינטרנט, שבהם אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו כשייכים לחיבור, לעם, למנגנון אחד, למערכת אחת, כך אנחנו נגלה את העולם הגלובלי. בואו נתחבר נכון בצורה גלובלית. איך נתחבר נכון? אנחנו צריכים את המאור. יש חיבור בינינו, אבל הוא חיבור רע, תחרותי, וכל אחד אוכל את השני.

אז השאלה היא, איך להפוך אותו לחיבור טוב, אני כבר עייף מהעולם הזה. איך לעשות את זה? וכאן אנחנו זקוקים לאותה השיטה שהכוח העליון מביא לנו, מה שנקרא "המאור המחזיר למוטב", שיחבר בינינו, במקום בחיבור רע, בחיבור טוב, הדדי. ובעצם את זה אנחנו צריכים לבצע, זה נקרא "החינוך האינטגרלי" שאותו אנחנו מגלים לעם ישראל, זה נקרא "תורה".

מה זו תורה? זה קורה כשאתה מתחיל ומשתדל להתחבר לאהבת הזולת, לאהבת ישראל, במידת האפשר, אז יש לך תנאים לקבלת המאור הזה, זה נקרא בקבלת התורה, להיות "כאיש אחד בלב אחד", להתחייב שאתה רוצה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", להיות בערבות זה לזה, כי כולנו אחים, כולנו ערבים זה לזה. וכשאתה מתחיל לחשוב על העם בצורה כזאת, ואתה שומע מכל הצדדים שכך אנחנו צריכים להתנהג, להיות קשורים בצורה כזאת, זה נקרא חינוך אינטגרלי, חינוך שבו אנחנו בסך הכל מתחנכים להיות מחוברים.

ואז, במידה שאנחנו נמשכים לזה, אנחנו מגלים נטיות, פעולות, ומתקדמים עד כמה שאפשר, כמו ילדים שמשחקים באיזה משחק ולא מצליחים, אבל רוצים להצליח, אז כנגד המאמץ הזה דווקא מגיע לך המאור המחזיר למוטב. לבד אתה לא תצליח, אבל אתה צריך לעשות מאמץ ולקוות שיבוא המאור המחזיר למוטב. כמו שהכוח העליון שבא מהטבע, מגדל את הילד, במאמצים שלו להיות גדול, לקבל שכל חדש, כך אנחנו מצפים, ממש כמו ילדים קטנים במאמצים שלנו, שיבוא הכוח, ויחבר בינינו, וייתן לנו לב חדש ושכל חדש.

איך אני מתקשר כדי לארגן את החיבור ובכך עושה משהו? קח תהילים, תתחיל לקרוא. תוציא משם כמה פסוקים, לא צריכים הרבה, אלה שנוגעים לליבך, והם כלליים לכולם, כי הם באים מדוד המלך. ואז כולנו נמצאים בהשתדלות שלנו להתחבר, במאמץ שלנו להבין במקצת את המערכות בהן אנחנו קיימים, באמצעות החינוך האינטגרלי הכולל גם הסבר באיזה עולם אנחנו חיים, מה הוא העולם הגלובלי, איזו מערכת, איך אנחנו קשורים כולנו יחד וכן הלאה.

ואם אנחנו מפעילים את עצמנו קצת על ידי תהילים מתוך הלב, אנחנו כבר נוגעים באותו הכוח הכללי שנמצא במערכת ונקרא א-לוהים או הטבע. ואז מגיע אלינו איזה כוח שמתקן אותנו, ומגדל אותנו ממש באותם החוקים כמו ילדים קטנים שגדלים. זה אותו כוח, רק שאצל ילדים קטנים, זה קיים בצורה אינסטינקטיבית, הם רוצים להיות גדולים מתוך עצמם, ואנחנו לא, אנחנו צריכים לעורר את עצמנו להיות גדולים, הכוונה להיות מחוברים.

ניצה: האם ספר תהילים בשבילי, מיצג את הקשר שלי עם א-לוהים.

בתנאי שאת רוצה להשיג מה שהספר הזה מיועד לתת לך, רק את הקשר בינינו. כי כל התורה היא להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", זה הכלל של תורה. כלל, זאת אומרת התנאי הכללי, שאנחנו חייבים להיות בכיוון הזה. אם אני נמצא בכיוון הזה, אז אני משתמש בספר תהילים, וזה באמת עוזר לי. אם אני נמצא בכלל הזה, אז אני מארגן את עצמי בתוך החברה שמשתוקקת לממש את אהבת הזולת. ואז, כשאנחנו משתמשים בספר תהילים, הוא מביא לנו את המאור המחזיר למוטב. יש עוד ספרים שיכולים לעורר אותנו, אבל זה הכי כללי. זה ממש שירה מתוך הלב, בקשה, תפילה, הללויה.

אורן: אתה מדבר על שירה מתוך הלב. הייתי רוצה לקרוא את מזמור קכ"א, הוא מאוד מפורסם.

"שיר, למעלות:

אשא עיני, אל-ההרים– מאין, יבא עזרי.

עזרי, מעם יהוה– עשה, שמים וארץ."

והמזמור ממשיך. הרבה מהמזמורים בתהילים מתחילים ב"שיר למעלות", מה זה  "שיר למעלות"?

זה קורה כשאתה רוצה לעלות במדרגות, כשאתה יותר ויותר  דומה לא-לוהים, דומה לכוח האהבה, כוח החיבור, לכוח האחד, כשכולם מתחברים כאחד כנגד הכוח האחד. אז ככל שאנחנו יותר מתחברים, זה נקרא "שיר המעלות", שאני רוצה לעלות לכוח האחד הזה. ואני מכוון לשם את העיניים שלי, זאת אומרת שלשם אני משתוקק. "מאין יבוא עזרי", זאת אומרת מאיפה באה העזרה? מאותו כוח העליון האחד שאני משתוקק להגיע אליו, מאותו כוח ש"עושה שמיים וארץ". זאת אומרת שזה גם הכוח העליון שמחבר בין כולם, וגם הכוח שמפריד בין כולם, עושה את ה"ארץ", את הרצון הארצי שלי, הוא עושה גם את זה וגם זה, על מנת שאני אעלה את עצמי לפי בקשתי, בעזרתו, מהארץ לשמיים. זהו שיר המעלות, זה הסולם שראשו מגיע השמיימה, סולם יעקב. זה מה שאני צריך. אם אני מכוון את עצמי בצורה כזאת, אם אני מבין לְמה אני מגיע, זה מה שאנחנו צריכים ללמד את עצמנו ואת כולם, אז בשבילי זה הופך להיות ממש לשירה במעלות, במדרגות העלייה.

אורן: המזמור ממשיך,

"אל-יתן למוט רגלך; אל-ינום, שמרך.

הנה לא-ינום, ולא יישן– שומר, ישראל."

"רגליך" זה מהמילה מרגלים. כל הזמן יצר הרע שלי מרגל, מה רע ומה טוב בעולם, ולמה כך ולמה אחרת. אני עושה ביקורת, אני רוצה כל הזמן להרוויח, להצליח בצורה אגואיסטית. וכנגד זה, הרצון שלי כל הזמן מתגבר, ועל ידו אני עולה, כשאני הופך את הרצון הרע הזה לרצון הטוב, ממנו אני בונה את סולם המדרגות.

אורן: תיתן לי איזו דוגמה מחיי היומיום.

אתמול התגלה בי יצר הרע, שנאה לזולת, דחייה מכולם, ביקורת, כל מיני רגשות של קנאה, תאווה, כבוד, שליטה, ביחסים כלפי הזולת. אתמול הייתה לי דחייה כללית, דחייה מהזולת בכוח של קילו אחד. הכוח נמדד בקילוגרמים, ותיקנתי אותו.

אורן: מה הפירוש?

הלכתי להתחבר עם כולם, ושמעתי מהם וגם קראתי בספרים, עד כמה שטוב להתחבר, ניסיתי להתחבר איתם, על ידי זה ניסיתי להידמות לחיבור, ביקשתי, עשיתי משהו יחד עם כולם ככנסת ישראל. כנסת ישראל זה המושג, כי מלכות, מהמקום שבו אנחנו מתחברים, הנשמה שלנו, נקראת "כנסת ישראל", כונסת כל הרצונות שלנו לחיבור. ישראל נקרא ישר א-ל, כי אנחנו רוצים להידמות לאותו הכוח המשפיע והאוהב, ואם אנחנו רוצים בזה, אנחנו נקראים ישראל. ויש לנו עוד המון רצונות שהם לא שייכים לישראל, אלא ל"אומות העולם".

אורן: בוא נחזור לעניין השנאה, אתמול התעוררה בי איזו דחייה, ביקורת, שנאה מבפנים כלפי ניצה.

נניח שהתגברת על קילו אחד, אז הגעת איתה להשלמה.

ניצה: לפני ההתגברות. נניח שהוא מגלה שנאה, אז מה הוא עושה עכשיו?

הוא ניגש קודם אליך או לחבר, ומתחיל להשתדל להיות "כאיש אחד בלב אחד". אפשר לעשות זאת גם עם האישה.

אורן: אבל אני בשנאה של קילו אליה.

אבל אתה יודע שאתה צריך לשחק.

ניצה: ואז הוא צועק, "מאין יבוא עזרי". זו העזרה שהוא מבקש?

הוא מבין שיש כאן מרגלים.

ניצה: מרגלים זה ביקורת. זאת אומרת, הוא מבין שהוא מבקר.

כן.

אורן: ובגלל שהוא מבקר אז הוא לא יכול להתחבר?

לא. אני אסביר מהתחלה עד הסוף. הרגשתי אליה שנאה, לא רציתי להתחבר. התעוררה בי איזו דחייה.

זה יכול להיות מדברים פשוטים, דברים גדולים, או קטנים, זה לא חשוב. אני קודם כל, צריך להבין. וזה רק על ידי זה שאני נמצא באווירה כללית כזאת, שאני מבין שהשנאה, הדחייה הזאת, מגיעה כדי לקדם אותי לטוב, וזה כוח הרע שפועל בי. הוא מגיע אלי מלמעלה, זה תחילת המשפט "בראתי יצר רע". הבורא בורא אותו, הבורא מגלה אותו בך. ומזה שאתה צריך להתקדם במערכת הכללית הזאת ולהיות קשור אליה, אז אתה מגלה את הדחייה. ואז אתה מבין שהדחייה היא לא שלך, אלא היא מתגלה בך.

זאת אומרת יש "אתה", ויש ה"דחייה", אלו שני דברים נפרדים בך. פעם אתה מסתכל דרך הדחייה, ואז אתה שונא, לא אוהב אותה, דוחה אותה. ופעם שנייה אתה מסתכל בעצמך, ואתה אומר, לא, זה כוח זר. אני אמנם לא יכול להתגבר עליו, לפעמים הוא שולט עלי, ולפעמים אני שולט עליו, אני מבין שזה כוח זר, ואני מחזיק אותו כך. מה אני צריך לעשות? איך אני צריך לסדר את עצמי, שהכוח הזר הזה יהיה תחת השליטה שלי? לא רק שאתחמם, אשנא אותו, וזהו, והאדם שבי שעושה ביקורת, יעלם. לא. אני צריך שהביקורת שלי תהיה על הכוח הזר הזה, שאני ארגיש שהוא זר, שזה לא אני. שאהיה המבקר את עצמי, מהצד. כאילו פסיכולוג כזה, מהצד.

איך אני אעשה את זה, ואני כאדם אכסה את הכוח הרע הזה, ואומר, "כן יש לי דבר כזה שפועל נגד החיבור בינינו. והרע הזה מגולה בי ממש מהמערכת הכללית, זה לא אני". אלא הרע הזה בא לי כי "בראתי יצר רע". זאת אומרת, הבורא כך אומר, "בראתי בך יצר הרע". איך אני מגיע לאבחנה הזאת? אם אני נמצא בחברה, שהיא כולה מודעת לזה, משפיעה עלי את הדעה הכללית הזאת, שהיא מחזיקה אותי בזה, שלא אאבד את הכיוון הנכון. אתה צריך להבין שאתה נמצא במערכת שמנהלת אותך, זה נקרא העולם, החברה, עם ישראל. אז אל תאבד את עצמך, כאילו שאתה סתם כוח רע, כמו ילד קטן, לא. אתה כבר אדם שמקבל חיזוק, ואתה צריך לסגור את הרע הזה בפנים. אומנם הוא שולט עליך לפעמים, אבל יש רגעים שאתה שולט על הרע הזה, שאתה מבין שהוא בא אליך מלמעלה בצורה מטרתית, כי כתוב "בראתי יצר רע", כדי שעכשיו כשאתה מרגיש אותו, ככוח הזר, אתה תזדקק ל"תורת תבלין".

אז אתה מרגיש. בתנאי שאתה כלול משתי ההבחנות הללו, כי רק שתי הבחנות הללו מביאות אותך לצורך ב"תורה תבלין". מהו התבלין? האור שמגיע, שאתה דורש ומבקש אותו, דרך אותה הסביבה שעזרה לך, דרך אותם התהילים, דרך אותו הקשר שאתה מבקש. שאתה יודע, שאני עם הרע שלי, לא יכול לעשות כלום. כמו המצב שאנחנו נמצאים היום עם כל העולם. הרע שולט בנו, ואנחנו מרגישים שזהו, אנחנו מרימים ידיים. זה כבר טוב, כי אנחנו כבר מתקדמים להכרעה הנכונה. לכך שהכוח הרע הזה הוא מעלינו.

השאלה עכשיו איך נהיה למעלה מהכוח הרע? רק על ידי ה"מאור המחזיר למוטב". עכשיו אני צריך למשוך עלי את הכוח העליון, שהוא יהפוך את הרע הזה, לטוב. כי ה"פרעה", ה"רע", הוא אחוריים של הבורא. אין בי שום דבר טוב, אלא אני צריך להפוך את הרע הזה, לטוב. מכוח שינאה לכוח אהבה. ואז, אם בא האור באותו הגודל שמתגלה בי השינאה, אז אני עולה באותו הגובה. לכן זה "שיר המעלות", שאני עולה לקראת ההתאמה שלי, לכוח הכללי, לבורא. "והייתם כא-לוהים, יודעי טוב ורע". כי מהצד שאני משיג עכשיו את הטוב, את ההשפעה, האהבה, אני מבין מה היה לי. למה עשו לי כל כך רע, שעכשיו אני מרגיש ממנו את הטוב? ובין טוב לרע, משני הדברים המנוגדים האלה, אני מתחיל להבין ולהרגיש את כל המציאות. שלמטה תחתי נמצא הכוח הרע, האגו הגדול, "הר סיני", הר של שינאה, ולמעלה ממנו ה"אני", ה"משה", שנמצא במגע עם הכוח העליון.

אורן: המזמור ממשיך ואומר כך, "ה' שומרך ה' צילך על יד ימינך. יומם השמש לא יכך וירח בלילה, ה' ישמורך מכל רע ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם."

שמכל הארועים שאתה תעבור,בסופו של דבר, הוא הקובע הכל, ודרך מה שעובר עליך, הוא רוצה שתבין ותלמד אותו. "ממעשיך היכרנוך". הכוח העליון הזה רוצה שאתה תשלוט בכל מערכת הקשר בין כולם, בכל האנושות, כדי שאתה אתה תבין מה קורה. למה צריכים את זה? כי דרך זה אתה מתחיל להגיע לכוח הכללי, לתוכנה הכללית של כל המציאות. בזה אתה מתחיל להכיר, את מה שנקרא, "א-לוהים" ה"טבע". לכן, אתה צריך להכיר את כל המערכת, גם מהצד הרע וגם מהצד הטוב. בצאתך מהכוח הטוב לרע, ובואך מהכוח הרע לטוב. אלו ירידות ועליות, שינויי המצבים, חושך ואור, שמזה אתה למד ולמד, להכיר את הבורא.

ניצה: אני רוצה לקחת את כל מה שהסברת עכשיו, ולנסות לתרגם את זה קצת, בצורה פשוטה. לראות אם הבנתי בכלל את הדרך, איך להשתמש נכון בספר? נאמר שהתעוררה דחייה.

לא, לא נכון.

ניצה: אז זהו, תקן אותי.

נכון. זה לא מתחיל מזה.

ניצה: אז איך?

נכון מתחיל מזה שאנחנו מסבירים לקבוצה, או לכול העם, שיש לפנינו מטרה. המטרה היא להשיג את הכוח הכללי של כל הטבע. אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו חייבים להתקרב לעבר המטרה הזאת. זה לא תלוי בנו, זו התוכנה הכללית, שנמצאת בטבע. אנחנו רואים איך שהתוכנה הזאת פועלת עכשיו מיום ליום, יותר ויותר. זה ברור ומובן לנו ממה שמתרחש היום בעולם. כדי לממש את את התהליך הזה בצורה הטובה, היפה, וזה בעצם מה שעדיף. במקום ללכת הלאה במכות, אנחנו צריכים לעשות פעולות, כמו ילדים קטנים. להשתדל לשחק במשחק הזה, למרות שאנחנו לא מבינים אותו. כי תמיד זה כך, קודם אנחנו משתדלים, ואחר כך בא לנו השכל והרגש. אנחנו משתדלים לעשות משהו, כמו ילדים, ואז אנחנו מבינים את זה.

לכן קודם כל, אנחנו צריכים להשתדל לעשות בינינו מנגנון, שבו אנחנו מתחברים יחד. מתחברים בצורה כזאת, שאנחנו רוצים שיקרה בינינו קשר, שיתגלה. אז אנחנו מתחילים כאילו להתחבר בינינו בקשרים הטובים, בקבוצות קטנות, בסדנאות, או בכל מיני ארועים. מזה שאנחנו משתדלים לעשות את זה, מתוך ההשתדלות, אנחנו מגיעים להרגשה,עד כמה שאנחנו לא רוצים. אם אני משתדל להתחבר ומגלה את ההיפך, זה נקרא, "בראתי יצר הרע". לא יכול להיות באדם יצר רע שהוא לא נמשך לטוב, כי אז, אלו סתם כוחות הטבע הרגילים שיש בכל אחד ואחד.

לכן מגלים את ה"רע", שלא נותן לנו להתחבר, זה נקרא ה"רע". ואז אנחנו זקוקים לחיבור, לכוח שיעזור לנו להתחבר מעל ה"רע". ל"מאור המחזיר למוטב". ואז אנחנו מתחברים יחד, כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב הזה, נותנים ערבות זה לזה, זאת אומרת, תמיכה זה לזה. משתדלים בכל הכוח שלנו, ואז על ידי כל מיני אמצעים כמו, תהילים, או כל מיני כתבים אחרים, נכנסים לקשר. לכן ניתנה "התורה". זה בכל זאת משהו שכתוב, משהו שמדבר על דרגה עליונה יותר, על הכוח, על מצב עליון יותר.

ואז כשאני נמצא עם האנשים, ורוצה להתחבר איתם, רוצה לעלות את עצמי לקראתם לחיבור, ומשתמש בספרים הנכונים, במקורות שמדברים על דרגה יותר נעלה, כי שם זה מדבר על מצב עליון יותר. אז על ידי כל האמצעים האלה, אני מושך על עצמי כוח מאותה דרגה, שהיא עליונה יותר, מעלי. ואז היא פועלת עלי ומעלה אותי. וכך על ידי כוח עליון יותר, אני מעלה את עצמי תמיד יותר ויותר, במדרגות.

אורן: זה "שיר למעלות", אז הוא מתכוון בעצם למעלות האהבה?

ודאי. למעלות האהבה, החיבור.

אורן: אחרי שאני מרגיש דחייה מהזולת, אני פותח את התהילים, כמו שאמרת קודם, איפה שיוצא. ורוצה שיהיה לי כוח לאהוב. מה קורה אז רגשית, בתוכי? מה קורה איתי עכשיו?

אתה מושך את הכוח הזה.

אורן: מה הוא עושה לי בתוך הלב? מה קורה לי רגשית? אני מרגיש שאני שונא את כולם, הייתי רוצה לאהוב, אבל אני שונא.

אתה לא אחראי על זה שאתה שונא. אתה לא יכול לעשות כלום. זאת הרגשה שהתעוררה בך, אתה לא אשם בזה. עליך לעשות פעולות, עד כמה שאתה מסוגל לבצע אותן, כמה שניתנו לך, מכל המערכת הזאת, לפי היחס שלך כלפי המערכת, והמערכת עליך, כלפיך, בסך הכל. עכשיו אתה צריך לעשות כל מיני פעולות, כדי להתחבר. ואז הכוח שבתוך המערכת פועל עליך. הוא פשוט פועל עליך כך, שאותו הכוח הרע, מתחיל להפוך את עצמו לכוח הטוב.

אורן: ואז מה אני ארגיש בלב?

אתה תרגיש שאתה אוהב. שכל ה"רע" שהתגלה, זה רק כדי שאתה תתהפך ל"טוב". אתה מרגיש אהבה, מרגיש חיבור, אתה מרגיש הצדקה, על כל הרע שעבר עליך. שבלי הרע הזה, לא היית מגיע עכשיו לטוב.

אורן: לגבי ההצדקה הזאת. כשאתה פותח תהילים ואתה מאוד עצוב או במצב כזה שבור, אתה תמיד מרגיש כאילו שהבאת כוח שהוא מנחם, מחזק אותך, כאילו אוסף אותך מחדש.

תלוי באיזו הכנה אתה נמצא.

אורן: אני מתכוון לזה, שאנשים מוצאים בתהילים הרבה פעמים, איזה סוג של הגנה.

"אל תעזבני ה', אלוהי לעזרתי חושה".

אורן: יש הרבה פסוקים, כל אחד למה שהוא מתחבר. אבל אין אחד שלא יגיד, שספר התהילים נותן לו איזו תמיכה. למה? מאיפה זה בא? איך זה עובד?

מאותו המאור שמאיר. הרי לָמה כל העולם מכבד את זה? כי הוא מרגיש שיש בזה איזה כוח עליון, שפועל כנגד הרצון שבלב. אפילו כשאני נמצא חלילה באיזו צרה, לא חשוב מה. כל אדם ואדם. בכל זאת, כשהוא קורא, אין אדם שהרצונות שלו לא נמצאים כאן, ומקבלים איזה מענה, אבל זה תלוי באיזו עוצמה, לְמה הוא מתקדם? אז אם אנחנו רוצים להתקדם נכון, אנחנו צריכים לארגן את עצמנו במנגנון של תמיכה חיצונית, של ידיעה פנימית, במוח ובלב, בצורה כזאת, שהאור שמגיע כבר לא יעשה לי סתם הרגשה טובה, או איזה רוגע, לא. אלא שיעלה אותי, שייתן לי רצון חדש בלב, מחשבה חדשה.

אורן: אני כל הזמן שואל את עצמי, אם אותו דוד היה בן אדם שמח, או עצוב?

הוא היה בשיא השמחה, כי הוא היה מצדיק כל דבר שהיה מגיע אליו.

אורן: אבל בחצי מהספר הוא רק בוכה.

יותר מחצי.

אורן: נכון, אז מה זאת אומרת, שהוא היה בשיא השמחה?

כי האדם שבודק את כל הרע שבא, הוא יכול לגלות אותו, רק על ידי זה שמצטייד קודם בכוח הטוב. אני לא יכול לגלות רע יותר מהרע הקטן, כמו שמתגלה כאן אצלנו בעולם הזה, באילו אירועים קטנים. אומנם הם מצערים מאוד וקשים מאוד, אבל כוחות כאלה, אני לא יכול לגלות אם אני לא מחובר קודם עם הבורא, אם אני לא מחובר קודם לחברה, לסביבה, כי אז אני רואה בכללות את המערכת. מה זה כשהשונאים באים אלי ורוצים להסיט אותי, ופוגעים בי? הוא מגלה את זה מפני שהוא נמצא בדרגה של מלכות, הוא נמצא בדרגה הגבוהה, הוא נמצא בהכרה, בהבנה של המערכת, של הכוח העליון, הוא לא בוכה סתם, כמו שאנחנו בוכים, כחיות קטנות.

אורן: על מה הוא בוכה?

הוא בוכה על חיבור בלבד, מָתי כבר יבוא הזמן, שהכוח העליון ישפיע עליו עד כדי כך, שהוא יוכל להלל את הכוח העליון, מכל הלב, ולתמיד. זה נקרא, שאז הוא נכלל ב"אהבה כללית", "אהבה חלוטה", עם כל הנשמות. אז באמת מלכות בן דוד הופכת להיות מלכות העולם.

ניצה: הזכרת קודם את משיח בן דוד.

כן.

ניצה: מה זה "משיח" בהקשר הזה?

זהו כוח שמושך. הוא מושך אותנו כל פעם. בכל דרגה יש לנו משהו מהמשיח, שמושך אותנו. אותו האור העליון שמושך אותנו מִהדרגה הקטנה, ליותר ויותר גדולה. אבל אחרי שכולנו מתחברים יחד, וכולנו מושכים את עצמנו מכל הדרגות ונמצאים כבר על פסגה, אנחנו עוד מתחברים בינינו, בצורה ההדדית. אני כלול מכל העולם, מכל יתר הרצונות והנשמות, באהבה כלפיהם. וגם אָת אותו הדבר, והוא אותו הדבר, וכך כל אחד ואחד. ואז יש חיבור, בין כל היחס המתוקן, של כל אחד ואחד, לאחד ממש. זה נקרא, "גמר תיקון", "גאולה שלמה". גאולה מתוך הגלות הזאת, שהרגשנו בתוך האגו שלנו שהיה שולט בנו. אז הסימן הזה, שיש עוד כוח נוסף שמחבר כבר את כולנו יחד, אנחנו כבר כולנו מתוקנים וכולנו מחוברים יחד, בשיא הזה של החיבור והתיקון, נקרא ה"משיח". אבל הכוח הזה, פועל גם בכל מצב פרטי, בכל המעלות, בכל המדרגות.

ניצה: אז בעצם אנחנו כבני אדם, כחברה, רק אם אנחנו נמצאים במגמה של חיבור ורצון להתקשרות טובה ונכונה?

רק אז אנחנו מגלים את הכוח הרע, וגם את הכוח הטוב.

ניצה: זאת אומרת, שרק אז בעצם יש לי מה לפנות, ורק אז מושכים אותי בכלל.

ודאי. לכן מלכתחילה כתוב במתן תורה, האם אתם רוצים להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך"? להיות כאחים, מחוברים, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", בערבות הדדית, "כאיש אחד בלב אחד" וכולי וכולי. כל הסימנים של איחוד.

אורן: הגענו כמעט לסוף התוכנית, אולי משפט אחרון לגבי ספר תהילים. עם איזה דגש רגשי היית רוצה שנצא?

נקווה שאנחנו נעבור את כל המדרגות האלה, כל אחד בצורה הפרטית שלו, מה שעבר דוד המלך בכללות נשמת ישראל, ונגיע לחיבור המושלם. שספר התהילים יהיה האור, אותו האור שהוא כאורות הגדולים של אהבה וחיבור, ויתגלה בנו. לא המילים, לא הסימנים ולא השירים, אלא השירה מתוך היכרות של האהבה הכללית.

אורן: אמן ואמן. תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. נשיר ביחד. חיים חדשים, כל טוב ולהתראות.

[1]               ממעמקים קראתיך ה', (תהילים ק"ל, א')

[2]               טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה (שולחן ערוך א', ד')

[3] והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים, ונשא, מגבעות; ונהרו אליו, כל-הגוים. (ישעיה ב', ב)

[4] כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיהו לא, לג)

[5] כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים (ישעיה נ"ו, ז)

[6] בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין (קידושין ל, ע"ב)

[7] המאור שבה מחזירו למוטב (מדרש ספרי פרשת יעקוב, הגר"א)

 ירושלים

העם היהודי מתחיל מאברהם אבינו שהבין שצריכים לעבוד על חיבור ואהבה

 -        בניית קשר בינינו, היא היא בניית ארץ ישראל

-        אגו זו הנטייה להשתמש בזולת לטובתי, לרעתו

-        ארץ ציון – הרצון לצאת מהאגו. במרכזה, ירושלים

-        להעלות את ירושלים על ראש שמחתי: אין שמחה גדולה יותר ממצב של אהבה הדדית

 כוח החיבור שנגלה בעתיד, מתראה לעינינו עתה בירושלים הפוך, ככוח פירוד

 -        אחרי שבנינו גשר של אהבה הוא קרס: אברהם, מצרים, חורבן בית המקדש

-        ארבע גלויות, ארבע גאולות.

-         היום אנחנו בפתח הגאולה האחרונה

-        אין טעם לבנות בניין יפה מאבנים, אלא להכניס קודש בלבנו, אהבה. תיקון עולם

-        כשכולם אוהבים, הכול זורם בסדר מופתי

-        שנים לפני החורבן כבר ראו סימני פירוד

-        הכוהן הגדול סימל את שיא ההשפעה והאהבה

 עם ישראל לא שולט היום בירושלים כי עדיין אין בינינו חיבור ואהבה. אם היינו מתקרבים לזה, מיד היו נרגעים כל אויבינו

 -        בהיסטוריה אף אחד לא ממש כבש את ירושלים, כי רק בכוח האהבה כובשים אותה

-        העולם נמשך לירושלים, כי בה טמון כוח האהבה, הכוח הגדול ביותר

-        רק בעזרת אהבה נוכל לאחד את העולם סביב ירושלים. ממנה תתפשט האהבה לכול

 בית המקדש מוקם בלבנו, כשהלב מתמלא אהבה

 -        בניית ירושלים היא בניית הלב המשותף

-        רשת הקשרים בינינו מתגלה כיום. כשנזרים בה אהבה נגלה בה בית מקדש

ירושלים הבנויה – אהבה ששורה על כולם

אורן: תודה שאתם איתנו כאן בתכנית "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לבנות את החיים שלנו כאן בישראל באופן חדש. איך לבנות חיים חדשים, איך לעשות כך שכל אחד מאתנו יקום בבוקר וירגיש שהוא מחובר לאנשים האחרים. שירגיש שיש בינינו קשרים טובים, שאנחנו לא מתגוננים וסגורים כל אחד בפינה שלו, אלא שאנחנו ביחד בטוב. החזון הגדול שהרב לייטמן מלמד אותנו הוא איך לבנות את החברה הישראלית כמשפחה אחת, ואחר כך גם לתת בזה דוגמה לכל האנשים באשר הם.  הנושא שבו אנחנו עוסקים הוא איך אפשר לחיות כולנו יחד כמשפחה אחת.

וכדי להבין מה זה לחיות כמו משפחה אחת, בכל פעם אנחנו בוחרים היבט מסוים מתוך ההוויה הישראלית, מתוך התרבות היהודית, ומנסים להתבונן בו, לחקור אותו, להבין אותו באופן חדש. לא בחפירה אחורה, אלא מתוך אופק חדש קדימה, ללמוד איך אפשר ליצור בינינו משהו חדש, חם, טוב, מחבר.

הנושא שלנו היום הוא "ירושלים".

ניצה: ירושלים זו עיר שמאז ומתמיד עוררה אותנו, היא תמיד הייתה לב התקוות, לב החלומות, השאיפות. תמיד התפללנו להגיע, לעלות אליה, והתפילה הקבועה הייתה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". זו תפילה שעברה מדור לדור, ירושלים היא סמל מאוד מיוחד עבור העם היהודי. היום היינו רוצים לשוחח על המשמעות של ירושלים, מדוע היא כל כך מעוררת אותנו רגשית בכל דרך שחושבים עליה, מה ירושלים מסמלת עבור העם היהודי?

קודם כל, מי הוא העם היהודי? "העם היהודי" זו קבוצת אנשים שהתנתקה מתושבי בבל על ידי אברהם אבינו. הם הרגישו שדרך החיבור ביניהם באהבת אחים, הם יכולים לצאת מהמשבר שהיה בבבל, עם "מגדל בבל", עם הריחוק והשנאה בין כולם. זה היה משבר כמו המשבר שאנחנו מרגישים בימינו.

בבבל הייתה כל הציוויליזציה האנושית שאחר כך התפזרה בעולם. הם לא ידעו מה לעשות כשהם התחילו לא להבין זה את זה, והיו מריבות ובעיות כמו שיש היום, בחינוך, בתרבות, ביחסים בין בני אדם. הכל כביכול נופל, הכל מתפרק, ודווקא כשהם באזור כל כך טוב, כי אני לא יודע אם היה עוד מקום על פני כדור הארץ חוץ מהפרת והחידקל, שהיה כל כך יפה וטוב לחקלאות, לדייג, להכל. וכולם היו מאוחדים לפני שהתפרץ האגו ביניהם, והגיעו למשבר "מגדל בבל".

וכשאברהם התחיל לחקור את העניין, הוא מיד הבין שהבעיה היא שאין להם רק רעיון אחד בראש, שהוא החיבור.  קודם לכן היה חיבור, ועכשיו האגו התגבר ביניהם והייתה התפרצות אגואיסטית. כי אנחנו כל הזמן גדלים על פני האגו שגדל וגובר מדור לדור. לכן עד אז הם חיו יחד בטוב, ופתאום האגו התפרץ ונעשה המשבר, והם הפסיקו להבין איש את רעהו.

אברהם שהיה אחד הכוהנים החשובים בבבל התחיל לחקור את העניין, והבין שצריכים פשוט לחזור לאותו מצב שהיה קודם, צריכים לעבוד על החיבור, על האהבה. כי אם האדם  מאוזן, אז הוא מבין מה קורה, כי הוא מסתכל על החיים בצורה בריאה ורואה שזה מה שצריכים לעשות.

בזמן אברהם היה גם קל יותר להתחבר, ולא שאני מוריד מגדלותו של אברהם, אבל אז היה קל. כי את כל מה שהיה לפני המשבר ואחרי המשבר, אנחנו מרגישים, זאת אומרת, אנחנו צריכים להיות שוב כאחים, כמו שהיינו. והם לא יכלו להסכים, כי האגו כבר עבד בהם, שלט בהם. היו מריבות וחשבונות זה עם זה וזה עם זה, "הוא עשה לי כך, וההוא כך, ואני רוצה להיות למעלה מזה" וכן הלאה, כך שהם כבר לא תיארו לעצמם שאפשר בכלל לחזור חזרה.

אברהם לקח מבבל אנשים שהיו מסוגלים לשמוע, זאת אומרת שהיו חכמים מספיק להבין שאפילו שיש בהם כל מיני התפרצויות אגואיסטיות, והם רוצים להיות בתחרות, בקנאה, בתאווה, בכבוד, בשליטה והכל בוער בהם, אבל יחד עם זה הם מבינים שאלה לא חיים. הם הבינו שמעל כל התכונות שעכשיו בוערות בהם, הם חייבים להתעלות, "על כל פשעים תכסה אהבה". צריך להתעלות מעל הפשעים האלה, מעל הרצון שלי לדרוך על כולם ובזה לקבוע את היחסים שלי כ"נכונים" כביכול כלפי העולם, אלא אני צריך לכסות את כל זה באהבה. זה מה שאברהם סיפר לכולם והפיץ את השיטה לכולם, ומי שבא בא.

הקשר בין כולם, משנאה לאהבה, נבנה בהדרגה. הדרגות האלה נקראות "בניית ארץ ישראל", רצון שכולו לאהבה, לחיבור. וכשבונים חיבור כזה, יש הרבה מאוד תהליכים, כי מתוך שנאה להגיע לאהבה זה לא פשוט.

והקשרים שבונים, מעל פני השנאה את האהבה, הם כמו גשר שבונים בין כולם, בין כל אחד לרעהו. משני הצדדים בונים גשר, וכל הגשרים האלה צריכים להתחבר יחד. וכשהם מתחברים יחד, הם נקראים "לב ארץ ישראל". וכך כל הגשרים בינו  לביני, בינך לבינו וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו  יוצרים מעין מטרייה, כיפה, שמורכבת מהרבה גשרים בין כולם. וכך, מגשר צר בין כל אחד לשני יוצרים באינטגרליות הזו, בגשרים האלה, כיפה, כיסוי שנקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", והמרכז של הכיפה הזאת זו "ירושלים". ועל הכיפה אפשר לדמיין מעין כפתור או בליטה, זהו הר המוריה, בית המקדש, קודש הקודשים וכולי. הכל מתרכז אל תוך השפיץ. והיציאה, תחילת ההתעלות מהאגו כדי לעשות את הגשר, נקראת "ארץ ציון", רצון לצאת. "ציון" נקרא יציאה, אנחנו יוצאים מהאגו ובונים רצון חדש.

אורן: מה זה בדיוק "אגו"?

זו הדחייה זה מזה. הקנאה, התאווה, הכבוד, השליטה, כל התכונות שאיתן אני רוצה להשתמש בזולת לטובתי, ולרעתו. "כמה שיותר לטובתי, ובנוסף, כמה שיותר לרעתו", זה מוסיף לי טעם. האגו זה בדיוק מה שדוחה כל אחד מהשני, והוא מתחיל להיות מורגש רק בתנאי שאתה רוצה להתקרב לזולת. רק אז אתה מתחיל להרגיש כמה שהטבע שלך לא נותן לך לעשות את זה. זה נקרא "אגו".

אגו זה לא שאני סתם רוצה לאכול שתי ארוחות צהריים, או שאני רוצה לישון שבוע ימים, שאני עצלן, פזרן ועוד. אלא אגו זה שימוש בשני לטובת עצמי ולרעתו. האגו זה מה שמתנגד לחיבור.

ולכן היציאה נקראת "ארץ ציון", רצון לצאת מהאגו, כאשר אנחנו כבר בונים מהרצון לצאת מהאגו, רצון לאהוב. כל התהליך הזה קורה בשלבים, קודם כל הרצון לצאת, ואחר כך הוא הופך להיות לרצון להתקשר, השלב הבא הוא להיות תלויים זה בזה, ערבים זה לזה, ואהובים זה על זה. ואז כשבונים את זה, כשמשתדלים את זה לעשות, אז יש כל מיני שלבים, וארץ ציון שבמרכזה, בליבה, היא ירושלים.

זה הסמל שאנחנו צריכים לבנות בינינו בעולם שלנו בזמננו, מעל כל השנאה, הקנאה, התאווה הכבוד, השליטה. והמשבר הגדול שפוקד אותנו היום, בכללותו הולך ומתרחב והוא לא פשוט יעלם כמו שיש רוצים להרגיע אותנו. שום דבר לא יקרה עד שאנחנו, דווקא היהודים, נרצה קודם כל להבין שאנחנו צריכים לצאת מהאגו שלנו, ולהתחבר בינינו. זה נקרא שאנחנו בונים בהתקשרות בינינו את "ארץ ציון". הכוונה היא לא לכך שאנחנו חיים בארץ גיאוגרפית, אלא שאנחנו רוצים להגיע למצב של אהבה וחיבור, שנקרא "ירושלים".

ניצה: מה זאת אומרת "להעלות את ירושלים על ראש שמחתי"?

אני צריך להגיע למצב, שאותו בינתיים קשה לתאר לאדם, של שמחה גדולה מאוד כשכולנו נמצאים באהבה הדדית. ובאמת אין מצב יותר טוב, יותר מושלם מזה כי אז כולם כרוכים זה בזה, כולם מרגישים זה את זה, כולם בטוחים, כולם בערבות הדדית. השמחה היא כל כך גדולה, כי אין שמחה גדולה יותר כשמתעלים מעל החשבונות. ואז נעלם כל מושג "העולם הזה" שנתפס בנו, שנרשם בנו כמקום שבו צריכים כל הזמן לעבוד ולטרוח ולפחד, כל הזמן להיות בריצות, לפתור כל מיני בעיות ולכבות אותן.

וכאן אנחנו מדברים על הארץ הטובה, הרחבה, שכולה מקרינה לנו טוב, עונג ורוגע. עד שמרגישים שאפילו האדמה של ירושלים עצמה מביאה איזה קרינה מיוחדת, השפעה מיוחדת. והאדם מרגיש שזו כבר לא הרגשה מהעולם שאנחנו רגילים אליו.

יש בעיר ירושלים תופעה מיוחדת, כשאנשים באים אליה הם מרגישים בוויברציות מיוחדות, וזה באמת כך, כי זה מקום העולם העליון.

ניצה: מה זה "העולם העליון" בהקשר הזה.

האהבה. הקשר בינינו נמצא בהסתרה, אבל הוא נמצא שם בפוטנציה.

ניצה: האם זה כביכול הזיכרון?

זה לא הזיכרון, אין זיכרון, אין זמנים. זה נמצא גם עכשיו, אנחנו  רק צריכים לגלות אותו.

אורן: ומה נמצא?

נמצא את אותו כוח האהבה.

אורן: בירושלים?

בטח, במקום הזה. אם נגלה אותו, אז ירגיש כל אחד שהוא נמצא ב"ארץ ישראל", ואחר כך ממנה זה יתפשט בכל העולם. זה פרוש המושג שארץ ישראל מתפשטת לכל העולם כארץ הצבי.

ניצה: כשמגיעים לירושלים יש הרגשה מיוחדת וכולם מרגישים את זה.

זו לא רק תופעה פסיכולוגית, זה קורה גם לאנשים שבאים ללא שום רקע קודם. התופעה הזו ידועה, וודאי שזה תלוי גם ברגש של האדם. אם האדם הוא תושב המקום, אז הוא מרגיש אחרת ממי שפעם ראשונה מגיע ונכנס לעיר, אבל כך זה קורה.

ניצה: האם כביכול יש שם את התמצית של כוח האהבה?

זה ממש אותו כוח אהבה והחיבור שאנחנו צריכים לגלות בעתיד. ובירושלים הוא דווקא מתגלה כמכוסה, זאת אומרת, בצורה הפוכה. לכן זו עיר שנמצאת במאבקים גדולים בין כל הדתות והאמונות.

ניצה: לאורך ההיסטוריה ירושלים עברה כל כך הרבה מאורעות.

ואפילו היום. אנחנו כיהודים צריכים להתחיל לנהוג בינינו באהבה בכל ארץ ישראל ואחר כך בירושלים. כי אני לא מאמין שבירושלים זה יתחיל קודם, כי זה מקום הקליפה הכי גדול, מקום של הכוחות המנוגדים הכי גדולים והמאבק ביניהם הוא הכי גדול. אבל אם לאט לאט נבוא "לכבוש" את ארץ ישראל, ואחר כך נבוא מסביב "לכבוש" את ירושלים באהבה, אז בהדרגה נצליח. ואז באמת נראה את "עיר דוד" בצורה אחרת.

ניצה: במשך השנים העיר ירושלים כל פעם עברה חורבן, נכבשה, עברו עליה הרבה מצבים. תיארת קודם מאוד יפה את מערכת הקשרים שנבנתה בין האנשים, שכל אחד בונה גשר לשני ומתקשר מעל פני כל הרגשות שמפרידים בינינו. מה קרה שהקשר הזה נפל, ולמה עוד פעם נפתח הגשר הזה? בנינו גשר, בנינו כיפה, מה קרה לה? 

הקשר נפל כמה פעמים. אברהם בנה קבוצה שהפכה למשפחה אחת גדולה, הם עדיין לא היו עם. אבל הדור של אברהם, יצחק ויעקב בנו את זה וחיו כך. הם עוד לא נקראו עם, כי "עם" הם היו אחרי מתן תורה, שאחרי יציאת מצרים.

ניצה: מה המשמעות של זה?

קודם כל הם יצאו מבבל מהמשבר ובנו את הכיפה, את הקשר ביניהם. אחר כך התפרץ האגו שוב, וזה נקרא שנמצאים ב"מצרים", אבל לא המדינה הגיאוגרפית, אלא זה נקרא שמצרים שולטת בהם.

ניצה: השנאה התפרצה ביניהם.

פרעה שולט בתוכם, שנאה התפרצה בתוכם, לא יכלו להבין טוב זה את זה, והיו כל מיני שיבושים. המצרים לא היו לידם. זאת אומרת, היה ביניהם כוח זר כמו בבבל. והטיפה הזאת נשברה. לכן זה נקרא שהמצרים שלטו בהם. מה זאת אומרת שלטו? שהאגו מתפרץ וכל הקשרים, וכל הדברים היפים שהיו בין איש לרעהו נשברו. מתי זה התחיל להישבר, עוד מימי הריב בין בני יעקב, עם מכירת יוסף. אחר כך כשראו שאי אפשר להמשיך יותר, הם התגברו ביניהם. משה היה מנהיג, כמו אברהם, ואיכשהו חיבר ביניהם לפחות כדי להתעלות מעל השנאה הזאת. מעל פרעה, מעל המצרים שבתוכם, בלבם. הכול קורה בלבו של אדם. וזה נקרא שהם ברחו ממצרים, יצאו ממצרים. זאת אומרת משליטת האגו, לפחות מתעלים מעל זה. לאחר שהתגברנו, עשינו כל מיני פעולות שהיום אנחנו כבר לא שונאים זה את זה. וזה נקרא שהם יצאו ממצרים. ואחר כך התחילו לעבוד על עצמם, לבנות את הכיפה. "על כל פשעים תכסה אהבה".

ובנו אותה. הם נכנסו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש הראשון. זה הסמל החזק, הטוב, הגדול, של בניית הקשר ביניהם. ולא יכלו לעמוד בזה, שוב התגברה השנאה, וזה נקרא שיצאו לגלות בבל, עם העניין של אסתר, מרדכי וכל הדברים שקרו שם. חזרו אחרי שבעים שנה, ושוב התגברו על הקרע ביניהם ושוב התקשרו ביניהם ושוב בנו את הכיפה ביניהם, "על כל פשעים תכסה אהבה", כל פעם כלפי האהבה, ובנו את בית המקדש השני.

ושם היה המשבר הגדול. אפילו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא נפלו מדרגת אהבה לדרגת שנאה. ובזה נשבר כל הקשר ביניהם לבין בית המקדש השני, ויצאו לגלות. כי כל התהליכים שאנחנו עוברים בעולם הזה תואמים בדיוק למה שנעשה בינינו. יש בינינו קשר, נמצאים בארץ ישראל, יש בינינו קשר עוד יותר גדול, יש לנו ירושלים. קשר עוד יותר גדול, בית המקדש. אם אין, נופלים, יש, אז בונים. ויצאנו לגלות, עכשיו אנחנו נמצאים אחרי הגלות. ולפי המסורת שלנו נמצאים לפני הגאולה השלמה. כי לפי המסורת שלנו, וגם לפי הפסיכולוגיה של העם, של המבנה הפנימי של כל יהודי, אנחנו צריכים לעבור ארבע גלויות וארבע גאולות. אז עברנו עד כה ארבע גלויות, עכשיו אנחנו נמצאים בסיום, כבר יצאנו מהגלות האחרונה ונמצאים בפתח של הגאולה האחרונה. שוב אנחנו צריכים לחדש את הקשרים האלה בינינו, לבנות גשר מאחד לשני, לבנות כיפה ולבנות את ירושלים עם הר המוריה, ובית המקדש. זה יבנה כתוצאה מהחיבור בינינו. לכן אין טעם היום לעשות משהו.

ניצה: לבנות בלבנים?

מבניה בלבנים לא ייצא שום דבר. ייצא לך איזה בניין, תעשי ממנו מיסיון, ולא יותר. כי צריכים להעלות את לב האדם לדרגת "בית המקדש", בית הקודש. קודש זה אהבה, השפעה, מאיש לרעהו. וזה בעצם מה שאנחנו צריכים לעשות.

אנחנו צריכים לעשות את זה לא רק בשבילנו. כי היום המשבר הזה הוא לא בינינו בלבד, הוא בכל העולם. לכן זה נקרא גאולה שלמה, שהיא חייבת להיות כלפי כל העולם. הפעם אנחנו צריכים להיות אור לגויים. אנחנו צריכים להראות דוגמה איך בונים את האהבה, את הקשרים האלה בין כולם.

לכן כל העולם נמצא עכשיו במשבר. כל העולם נמצא בשנאה הדדית ולא יודע להסתדר וכולי. זה אך ורק סימן לכך שאנחנו כולנו נמצאים היום בפתח לתיקון האחרון שלנו, שהקשרים שאנחנו נבנה עכשיו, הכיפה הזאת שאנחנו נבנה, בית המקדש שאנחנו נקים בליבנו, יהיה באמת בית המקדש השלישי, השלם, הנצחי.

כי אחרי זה האגו שלנו לא יתפרץ יותר. האגו צריך להתפרץ ולהביא לנו הזדמנויות שעל פניו נקים את כיפת השלום ארבע פעמים. זה מפני שבטבע האדם יש אותן הדרגות של דומם, צומח, חי, מדבר. לכן צריכים להיות ארבע גלויות וארבע גאולות. האגו מתפרץ בנו בדרגת הדומם, ואנחנו בונים כיפה, ואחר כך בדרגת הצומח, בדרגת החי ובדרגת המדבר. ובזה אנחנו מסיימים את כל האגו שלנו, אין לו לאן להתפרץ יותר. ואז מנוחה וחיי עולם.

אורן: הייתי רוצה לחזור למצב של הקשר הטוב בין האנשים, בתקופה שהיינו מחוברים והייתה בינינו אהבה והיינו מרגישים שכולנו נמצאים כמו בתוך רשת אחת של חום, של טוב, של שפע. בתקופה שירושלים הייתה בנויה, כל העם היה עולה לרגל שלוש פעמים בשנה, ומספרים בצורה סימבולית, שאנשים היו באים מכל הארץ לירושלים, והתושבים שגרו בירושלים, בגלל הרגש החם והלב הפתוח, היו מארחים את כולם בבתיהם, ללא כסף וללא שום תמורה. וכך שלוש פעמים בשנה. כשאנחנו מסתכלים היום על זה ממרחק השנים, אז אין שום ספק שהתדר החברתי היה שונה, שהיחסים בין האנשים היו שונים לגמרי, שהקשר בין הלבבות היה מסוג אחר, שהיום אולי אנחנו בכלל לא יכולים לעכל. אם רק נצייר לעצמנו את התמונה הזאת ששלוש פעמים בשנה כל העם מתכנס אל העיר ירושלים, וכל אחד פותח את ביתו, את ליבו, וכולם עושים איזו מסיבה אחת גדולה, של אהבה, של חיבור, של חום, של קשר. הייתי רוצה שנצלול רגע רגשית לתוך אטמוספרה כזאת, מה קורה שם בין האנשים? מה הם מרגישים, מה רץ להם בין הלבבות, איזה עולם יש ביניהם שאנחנו לא מכירים ולא טועמים אותו היום?

אני לוקח דוגמה מאימא שמארחת את כל הילדים שלה, עם כל משפחותיהם, עם כל הנכדים, ויש לה בית מספיק גדול כדי לקבל את כולם, לארח את כולם. יש לה מספיק מזון וכלי מיטה וכל מיני דברים, ועד כמה היא שמחה שכולם באים אליה שלוש פעמים בשנה וכולם נמצאים לידה. כך אני יכול לתאר את הדבר. בימינו אין לנו סמל אחר לאהבה מאשר אימא כלפי הילדים. ולכן אני נותן את זה כדוגמה, איך קיבלו אז כל תושבי ירושלים את כל העם מכל השטחים של ישראל לתוך ירושלים.

אורן: נניח שאני הייתי בא מצפת, והייתי עושה את דרכי ומגיע לירושלים. והייתי מסתובב באותו שבוע שכולם עולים לרגל. מה הייתי מרגיש באוויר? מה היה לי אז, בתקופה הזאת, כשסביבי הייתה רשת כזאת של ביטחון, של דאגה, של ערבות הדדית?

בטוח שהיה ביטחון. כי בתקופות שאנחנו מתכנסים יחד, שאנחנו קשורים יחד, אין שום פחד מאויב, מאף אחד, ואף אחד לא יכול לפגוע בנו. אפילו לגעת בנו לא יכול. על זה אין מה לדבר. כוח האהבה, החיבור בינינו מגן עלינו, במיליון אחוז. זה למעלה מכל ספק.

כאן מדובר על הפעולה שהזמן גורם, שאנחנו עולים ג' פעמים בשנה, זה דבר מיוחד, התכנסות של כל העם לאהבה, לחיבור, לאחדות, ללימוד, הם למדו ולימדו. לא סתם כך באים, אלא היו שם גם בתי משפט ובתי מדרש והעם היה עובר בזה שפשוף טוב, זה היה מאוד אינטנסיבי.

קודם כל כולנו יחד, במקום אחד, זה לא פשוט. יחד עם זה כולנו דרוכים, רוצים להתעלות, רוצים לגלות עוד יותר את הקשר ההדדי, מתוך הרגל, מתוך לימוד. זה היה משהו שהיה מנוהל על ידי כוהנים ולויים. לא סתם עם סדרנים, עם המשטרה דאז. זאת אומרת, כשהיו מגיעים היה ארגון מאוד חזק.

ברור היה לכל אחד שהוא מגיע כדי להביא קורבן, זאת אומרת, הרצון שלו להיות קרוב יותר לכולם. כי אתה לא יכול להביא קורבן עם מחשבות זדוניות, זרות, בניגוד לאחרים. קורבן זה נקרא שיש בי משהו, באגו שלי, שבכל זאת עדיין לא נקי, ואני רוצה גם אותו לכסות באהבה. ואז אני כביכול עושה את הקורבן הזה, אני רוצה לעבוד על זה, אני רוצה לתקן את זה בי.

והקורבן החיצון שאני מביא איזה יונה, דג, לחם, יין, לא חשוב מה, אולי אפילו משהו מהחי, זה רק סמל איך אני מרגיש, באיזו דרגה האגו שלי עדיין לא נקי בליבי לזולת, בדרגת דומם, או בדרגת צומח, או בדרגת חי, כך אני מביא קורבן, מהמילה להתקרב לשני.

ניצה: המהלך הזה מתואר בכל הספרות שמתעדת את זה, בכל המקורות שמתעדים את אותו אירוע. כולם מתכנסים, ממזרח, ממערב, כאיזה תהליך התגבשות מאוד מיוחד, ומתואר שהרבה פעמים הצטרפו אליהם אנשים לא יהודים, ששמעו איזה פלא קורה באירוע הזה, וחלקם עברו איזה תהליך של התגיירות, התייהדות, בתוך התהליך המיוחד הזה. גם מתוארים שם הלויים, הכוהנים, אבל הייתה איזו הרגשה של סדר מופתי, כולם הספיקו להקריב את הקורבנות.

כי אם כולם אוהבים זה את זה, בטוח שאף אחד לא דוחה את השני, לא דוחף אותו, לא דורך עליו, זה ברור, אז במקרה כזה הכול מסתדר, עומדים בצפיפות ולא נופלים.

אורן: עם רווחים.

יש מקום לכולם, ברור.

ניצה: היה שם שיתוף פעולה ואהבה ואחוות אחים.

הלב מבין. לא צריכים להסביר, לא צריך לצעוק ברמקולים ולא צריכים משטרה. למרות שהיה סדר. אבל בכל זאת, זה היה מתוך נכונות הלב. מכאן אנחנו יכולים להבין, למה שנים לפני החורבן הרגישו כבר שהוא מתקרב.

ניצה: איך הרגישו?

כבר לא היה הסדר הנכון. הרגישו שכבר פחות מבינים זה את זה, מתרחקים, כבר מתחילים לשחק את החיבור, את האהבה.

ניצה: אלה הסימפטומים שמתגלים?

כן. הכהן הגדול כבר לא ממש אמיתי, כבר לוקח קצת לכיסו, מתחילים לקרות כל מיני דברים כאלה. זאת אומרת, סימנים של ירידה. ככל שהאנשים המיוחדים, החכמים, הנקיים מהאגו רצו לסדר את זה, הם לא הצליחו. ולכן הסימנים האלה היו הרבה שנים. שבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני כבר הרגישו את החורבן המתקרב.

ניצה: שזה כבר לא אותו דבר. זאת אומרת, כל הסדר המופתי והאחווה שהייתה, לאט לאט התחילו להתפרק.

כן. אותה האהבה מהעם, אותו הכבוד מהעם, לכוהן הגדול, מפני שהוא היה גדול באמת, לפי ההשפעה שלו, באהבה שלו, בדרגה הרוחנית שלו, זאת אומרת, בביטוי האהבה שהיה גדול, כבר היו קונים בכסף. המשבר כבר היה בנמצא, רק עוד לא יצא לפועל בין כולם. ואחר כך זה התפשט מלמעלה למטה, גם לעמך.

ניצה: כשסיפרת את זה עכשיו, זה הזכיר לי במשהו את התקופה שירושלים נכבשה עוד פעם, בזמננו, בתקופתנו. יש איזה קטע קצר של חייל, שהיה באותו רגע של כיבוש ירושלים. אני אקריא כמה מילים, כי זה מאוד מרגש. הוא כותב כך. "לאט לאט התחלתי להתקרב אל הכותל, מישהו אמר שם :"שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה" ולא יכולתי לומר "אמן", רק שמתי ידי על האבן והדמעות שירדו מעיני לא שלי היו, אלא דמעות של תקווה ותפילות, ניגונים וריקודים יהודיים, דמעות שצרבו ושרפו את האבן האפורה הכבדה." זה הזכיר לי את המציאות שלנו היום. זאת אומרת, כשאני מסתכלת אפילו על מה שהחייל אמר לא מזמן, כאשר כבשנו, במלחמת ששת הימים, הוא הרגיש משהו.

וההרגשה שהייתה שם, היא אפילו לא דומה למה שאנחנו מרגישים היום כשירושלים בידינו. תיארת את ההרגשה הזאת של החיבור, ואיך לאט לאט זה התפרק.

לא מרגישים, כי אנחנו לא שולטים על ירושלים. אין שליטה. יש שם שליטה של כל מיני כוחות זרים, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו שולטים.

ניצה: מה זה כוחות זרים?

כוחות זרים. יש מזרח ירושלים, מערב ירושלים. יש נציגות של כל מיני כנסיות, זה סטאטוס בינלאומי מיוחד וכן הלאה. אנחנו לא שולטים, הכוונה שעם ישראל לא שולט בירושלים, מפני שאין עדיין עם ישראל. עם ישראל זה נקרא עם שמחובר בערבות הדדית, כמו שאנחנו נעשינו לעם בתנאי שקיבלנו את החוק, "ואהבת לרעך כמוך" כדי לקיים אותו, להתקרב אליו, במעמד הר סיני. שאנחנו נהיה בערבות, בחיבור בינינו, לקראת "ואהבת לרעך כמוך".

אנחנו לא הולכים לקראת "ואהבת לרעך כמוך", לקיום החוק הזה, ולכן אנחנו לא נקראים עדיין עם ישראל בפועל. וודאי שזה לא נקרא שאנחנו נמצאים בארץ ישראל, ארץ זה נקרא רצון. אין לנו רצון להגיע לאהבה הדדית, לבנות את הקשרים האלה, את כיפת האהבה שתכסה על כל הפשעים בינינו. ולכן גם ירושלים היא לא ירושלים. זו עיר שמרגישים בה משהו מיוחד, אבל זה נסתר, זו לא אותה העיר, לא אותה ההארה, לא אותה ההשראה שצריכה להיות במקום הזה, אם היינו קושרים קשרים בינינו, קשרי אהבה.

אם היינו מתקרבים לקשרים הנכונים בינינו, אז היינו מרגיעים את כל מה שיש באותה העיר וגם בכל האזור ובכל העולם, במעגלים. ואז ודאי שהיה פתאום מתגלה מצב מאוד מיוחד, שאותם הערבים, אותם הנוצרים, כולם, היו באים אלינו ומבקשים לבנות את בית המקדש השלישי. זה מה שכתוב בנביא, "וינחום העמים את בני ישראל על כתפיהם ויביאו אותם ירושלימה לבנות את בית המקדש"^[1]. זה מה שיקרה בתנאי שאנחנו נהיה ראויים לבנות את בניין האהבה, סמל של אהבה וחיבור בין כולם, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"^[2], אנחנו כאור לגויים צריכים להראות גם להם, מה זה נקרא להתקשר, ולצאת מהמשבר הזה ולבנות חיים נכונים.

ניצה: מה שאתה אומר זה שכל מקום אחר בעולם אולי אפשר לכבוש במלחמה או בכוח הזרוע, אבל הכיבוש של ירושלים הוא לא פיזי.

לכן אף אחד לא היה צריך אותה.

ניצה: מה זאת אומרת "אף אחד לא היה צריך אותה"?

מי שכבש אותה, מה הוא עשה? שום דבר, אף אחד לא בנה. הרומאים והיוונים רצו לעשות זאת, הם קראו לה בכל מיני שמות, אבל בסך הכל שום דבר לא התקדם ולא התקיים. זאת עיר שאף אחד לא יכול לשלוט עליה, אלא אם קודם הוא יהיה מתאים ומותאם לאותו מקום, לאותה עיר, זאת אומרת, שקודם הוא יצטרך לכבוש את כוח האהבה.

ניצה:  מה זה אומר לכבוש את ירושלים?

קודם אנחנו כובשים את ירושלים שבליבנו, הלב שלנו, לב האבן, הופך להיות לב של בשר, אמנם בפנים זה לב אבן, אבל ביחס לזולת אנחנו עושים אותו כלב של בשר.

ניצה: אני רוצה לדבר על החשיבות של ירושלים לעולם. הזכרת קודם שהם באמת נמצאים כחלק מאיתנו ועד היום שוכנים בתוכנו. ירושלים מכונה "טבורו של כל העולם", מרכז העולם כולו, היא מיוחדת עבור כולם. מה הופך אותה למרכז העולם, למקום שהעיניים של כל העולם נשואות אליו? כולם רוצים לכבוש את ירושלים, כולם רוצים להיות שם, כל אחד רוצה חלק בתוכה.

אנחנו רוצים לכבוש את ירושלים מפני שאף אחד לא יודע מה יש בה. זה לא שהערבים בנו בה את המסגד שלהם והנוצרים בנו בה, וכל הדתות השונות, אלא יש משיכה פנימית לאותו כוח, למה שנשאר מכוח האהבה, מכוח החיבור שמעל הטבע. הרי הטבע שלנו זה יצר הרע, אותו כוח פעם היה שורה באותו מקום מעל הטבע. האנשים נמשכים לאותו הכוח. כשהם נמשכים לזה, הם לא יודעים למה. יש לכל דבר ביטוי ומקום בעולם שלנו.

לכן המקום הגיאוגרפי הזה בכל זאת קיבל רושם, המקום עצמו, פעם במקום הזה שרתה האהבה, ולכן לכל אדם בעולם פחות או יותר, אם הוא מגיע לשם או שהוא יודע כי סיפרו לו או שהוא למד, יש לו איזו נטייה לירושלים. לכל תרבות בעולם יש איזו נטייה לירושלים.

הייתי בדרום אמריקה ופגשתי אינדיאנים אמיתיים מהרי האנדים, הם סיפרו לי שגם בתרבות שלהם יש דברים כאלה, שיש עוד מקום אחד ליהודים, לא בדיוק השמות שלנו, אבל שיש דבר כזה. אלה אינדיאנים שחיים בלי חשמל, בלי פלאפונים, בלי כלום, חיים ממש בצורה פשוטה. הם מאוד אדוקים לתרבות שלהם, יש להם את עלי הקוקה, הכבשים, והיאקים שלהם, ואפילו הם יודעים את זה.

סיפרו להם שמגיע מישהו כמוני, והם נסעו מאה ושישים קילומטר, ירדו מההרים כדי להיפגש איתי. גם אני נסעתי בכוונה להיפגש איתם, כי סיפרו לי על זה. זה היה בקולומביה. בכוונה נכנסתי לארץ הזאת, היא מאוד לא נעימה, ונסעתי במיוחד למקום הזה כדי לפגוש אותם.

ניצה: מה הם רצו לדעת ממך? מה הם רצו לשמוע?

קודם כל על החיבור, על אהבה, הדדיות, על זה לא צריכים לספר. את זה כל אחד מבין מתוך ליבו. וזה שמתקרבים זמנים קשים, ושאנחנו נצטרך דווקא בעזרתם להחליט על תיקון העולם, ואז על ידי התיקון הזה אנחנו נגיע לעולם של אהבה, טוב וחיבור, זה ממש כך, האדם מרגיש מהלב שזה חייב להיות. במיוחד כשהוא חי על פסגת הר בטבע, הוא מרגיש שכך זה בטבע, זה מה שיש.

ניצה: מה הדרך הנכונה שאנחנו יכולים לאחד את כל התרבויות, את כל הדתות, את כל העמים השונים, סביב ירושלים?

זה טבעי, כי אותו כוח החיבור שיצא מבבל והתחיל לבנות את המושג של ה"אהבה", משך אותם בצורה גיאוגרפית מבבל לארץ כנען, איפה שאנחנו נמצאים היום. ובינתיים כל בבל שלא רצתה ללכת לקראת האהבה והחיבור התפזרה על פני כל כדור הארץ, חוץ מירושלים, חוץ מארץ ישראל, חוץ ממקום האיחוד, כביכול התפזרה סביבו.

עכשיו כשאנחנו חוזרים בכל כדור הארץ הזה לאותו משבר כמו שהיה אז, אבל לא בדרגת הדומם, אלא בדרגת המדבר, אחרי דרגת הצומח וחי, כשאנחנו חוזרים על פני כל כדור הארץ למשבר  שמנענע אותנו טוב טוב, אין לנו צורך יותר לבנות את מגדל בבל, אנחנו כבר לא רוצים להגיע השמיימה. אפילו על הקרקע, על הארץ, אנחנו לא יכולים לבנות את עצמנו בצורה פחות או יותר מתקבלת על הדעת, פשוט לחיות.

אנחנו נמצאים כאן במצב שירושלים, אותה ארץ כנען, איך להפוך אותה לארץ ישראל, עם אותו עם ישראל. אמנם אנחנו עוד לא עם ישראל, אלא רק כביכול עם ישראל. להיות עם ישראל זה נקרא כשנמשכים לאהבת אחים, "כל ישראל חברים", לחיבור, אם אנחנו נמשכים לזה, אנחנו בונים מעצמנו את עם ישראל, זאת אומרת, אלה שמחוברים נכון בקשרי אהבה. אז אנחנו הופכים מסתם עם, מסתם גוי להיות גוי קדוש. קדוש זה נקרא השפעה הדדית, קודש. כשאנחנו אומרים "את מקודשת לי", מה אנחנו אומרים? שאנחנו בינינו נמצאים בהשפעה הדדית. ואז אנחנו מגיעים לאהבה, ואז הצביון של אותו המקום שבו אנחנו נמצאים הופך ומשדרג את עצמו מארץ כנען לארץ ישראל, שכבר יש בה את כל איכויות של אהבה.

גם בארץ ישראל יש מעגלים של דומם, צומח, חי, מדבר. הדומם הוא יותר סגור, הצומח יותר חזק, החי יותר חזק, והמדבר הכי חזק. זה כבר המקום של ירושלים. גם בירושלים יש את ארבעת החלקים האלה, הר המוריה, בית המקדש וקודש הקודשים, זה הסדר. ואז בסופו של דבר, אנחנו הופכים את מגדל בבל הזה לבית המקדש עם כל האהבה שמתפשטת משם לכל העולם. וכך אנו מגיעים לגאולה השלמה, וזאת ירושלים הבנויה.

אורן: חז"ל אמרו לפני המון שנים "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגווים וכל הממלכות".

כן, ודאי שלא פיזית, אלא הכוונה היא למושג הרוחני.

אורן:  מה הכוונה באמירה? "עתידה ירושלים שיתקבצו בתוכה כל הגוים וכל הממלכות".

ללב של האהבה, צריכים לחבר את כל הלבבות ללב אחד, לאותו המושג הרוחני. אף אחד לא צריך את האבנים שיש עכשיו, אלא צריך שהמושג הזה יחיה בכולם. ולא רק בך ובי, אלא בכל עם ישראל, ודרך כל עם ישראל לשבעים אומות העולם, בכל העולם, בכולם, בשווה. זה נקרא "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

אורן: איזה מושג יחיה בכולם בשווה?

אהבה, "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: מה החשיבות של הקמת בית המקדש בירושלים דווקא בימינו? מה המשמעות של זה?

המשמעות היא שאם אנחנו מגיעים לבניית בית המקדש בליבנו, כמו שהלב שלנו מורכב מכל מיני חדרים ויש כל מיני מעברים בתוך הלב, אפשר להסביר את בניית בית המקדש בצורה מאוד יפה בהתאם לבניית הלב, הם תואמים זה את זה. אם אנחנו מגיעים למצב שליבנו מתמלא באהבה לכולם, אז הוא נקרא בית המקדש. ואז בהתאם לזה אנחנו מגיעים להבנה איך לבנות את בית המקדש. אנחנו לא צריכים ללמוד איך הוא היה בנוי לפי ההיסטוריה. איך בצלאל בנה את המשכן? הם היו חכמי לב, החכמה שלו הייתה בלב, הוא הרגיש וידע מה זה נקרא ביטוי של אהבה, ולכן הוא  היה יכול לעשות זאת.

ניצה: אז ירושלים היא בלב שלנו? היא בינינו? איפה נמצאת ירושלים בתוך מערכת הקשרים שלנו?

כשאנחנו בונים את הלב המשותף.

אורן: בוא נצייר זאת, אנחנו אומרים שהיום, כשהכל כל כך מקושר וכל אחד משפיע על כולם, בעצם אנחנו כמו חיים בתוך רשת אחת גדולה. ובתוך הרשת הגדולה שמקיפה בעצם את כל בני האדם באשר הם, כל אחד הוא נקודה ברשת וכולנו ביחד, כל הנקודות, יוצרים רשת אחת.

כן, אבל הרשת הזאת מתגלה היום יותר ויותר, והיא מתגלה כרשת לא מתוקנת. הקשרים שבה לא טובים ולכן אתה חש משבר.

ניצה: זאת אומרת, הקשרים קיימים בכל מקרה, רק שהם קשרים מעוותים.

פעם הקשרים האלו לא היו מגולים, הם היו כאילו לא מופעלים. היום כאילו מישהו מפעיל את הקשרים האלה, הוא כאילו מדליק את האור יותר ויותר. ואז אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו נמצאים זה עם זה, כולם עם כולם בצורה מקולקלת יותר ויותר. ואז לפחות במידה שהרשת מתגלה כמקולקלת, אנחנו צריכים לתקן אותה. זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".

זאת אומרת, להמשיך את קווי התקשורת הנכונים של האהבה ברשת הזאת. ואז כשנפעל באהבה זה אל זה, אנחנו נרגיש את הרשת הזאת כמו הלב הכללי, זה נקרא "בית המקדש". כל הרשת של הקשרים בינינו, שבה אנחנו חיים, ויש בה מקום לכולם, כי כל באי העולם נמצאים בתוך הרשת הזאת וכולנו נמצאים בה כמו שכתוב, ב"בית המקדש". "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", זה נקרא באמת הבית של א-להים. א-להים זה הטבע, האהבה, הכוח הטוב, הקשר שצריך להתגלות.

אורן: איך אני צריך לצייר לעצמי את הרשת הזאת? כמו רשת של קורי עכביש?

לא, אני ממליץ לתאר זאת ככדור שמורכב מקשרים רבים, זה הכדור החיצוני, אחר כך יש כדור פנימי יותר, וכן הלאה. יש ארבעה כדורים, דומם, צומח, חי, מדבר, לפי סוגי בני האדם, לפי סוגי הרצונות של בני האדם. יש בני אדם עם רצונות פחות אגואיסטים ויותר אגואיסטים. יש אנשים שמהטבע שלהם הם פחות אגואיסטים, הם נמצאים בכדור החיצון. ובכדור היותר פנימי נמצאים היותר אגואיסטים, וכן הלאה.

הכי אגואיסטים נמצאים בכדור הפנימי. אבל כשהם מתקנים את עצמם, הם נעשים הפנימיים והחזקים ביותר.

אורן: לא נעים לי להגיד, אבל אני מניח שבכדור הפנימי נמצאים היהודים?

צדקת.

אורן: בתוך המודל הזה או בתוך מודל אחר, איפה המקום של ירושלים ברשת? מה זה ירושלים בתוך הרשת הזאת?

כל הכדורים האלו וכל הציור מתאים לזמני התיקון. נניח שבכל העולם מהיום והלאה נתחיל להתקשר בקשרים הטובים. כי אין ברירה, כולם רואים את הצורה העתידה הזאת שאנחנו חייבים לקבל, יהיה לנו רע, ומיום ליום יהיה לנו יותר גרוע, אנחנו רואים את זה.

אם עכשיו היינו מתחילים להתקשר בצורה יפה בינינו, כולנו, כשכל אחד יגמור את התיקון היפה שלו עם כולם, כל הכדורים האלה יהפכו להיות לאחד. שאין בו שום שינוי, אין בו שום הבדל בין אף אחד, הכל נמצא שלם.

אורן: שוויון.

שוויון טוטאלי, פשוט שלם וזהו. זה נקרא גמר התיקון של טבע האדם, ובזה מגיעים למנוחה.

אורן: ואיפה ירושלים במודל הזה?

מכסה את הכל.

ניצה: זה לא שהם נדחפו לתוך ירושלים, אלא ירושלים גדלה ובעצם עוטפת את כל הכדור הגדול הזה.

כן.

אורן: הזמן שלנו עומד להסתיים. הייתי רוצה שתסכם את התובנות המדהימות האלה בקשר לקשרים ולאהבה בינינו דרך המושג של "ירושלים".

להשתוקק לאהבה, לחיבור בין כולם, למה שקיווה אברהם אבינו, למה שהוא כיוון את כולם, זה נקרא להשתוקק לירושלים, גם בליבנו וגם לבנייתו בצורה הנכונה בעולמנו. ונקווה שהצורה הזאת תהיה בליבו של העולם ובכך העולם באמת יגיע למנוחה.

כשהאהבה שורה על כולם היא נקראת "ירושלים הבנויה".

אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. אהבה. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.

[1] "כה-אמר אדני יהוה, הנה אשא אל-גוים ידי, ואל-עמים, ארים נסי; והביאו בניך בחצן, ובנתיך על-כתף תנשאנה." (ישעיהי מ"ט, כ"ב)

[2] "כי ביתי, בית-תפלה יקרא לכל-העמים" (ישעיה נ"ו, ז')

עזרה הדדית וגמילות חסדים

חוקים לא יעזרו, צריך לשנות את הלב. כשאני מרגיש משפחה אחת, לא צריך חוקים

• עם ישראל התחיל מאהבת הזולת, בנינו בישראל מדינה של גמילות חסדים
• חוק חינוך חובה של ואהבת לרעך כמוך. כך מתחנך האדם שבנו, לא על ידי ידע
• בארץ הפרט אינו מרגיש שעליו לדאוג לאחר. אלא, שהמדינה תדאג. חיים ב"שמור מרחק"

 החלש והחזק משלימים זה את זה. החלש מאפשר לחזק להיות אדם טוב

• חזקים וחלשים הם חלק בלתי נפרד מהמין האנושי. זה ניתן לנו כהזדמנות לבניית חסד
• התחשבות בזולת ודאגה לזולת הם שמרוממים אותנו מדרגת הבהמה לדרגת אדם
• בלעדי תמיכה בחלש, החזק לא יוכל לזכות בהערכה עצמית, בכבוד עצמי
• יש הבדל בין להיות שק נפוח מכסף וגאווה לבין להרגיש שאתה בן אדם טוב

 אין לנו אפשרות אישית להגדיר את עצמנו כאדם, אלא רק ביחס הטוב שלנו לאחרים

• כולנו קשורים ברשת אינטגרלית. לכל אחד חסר משהו בכוונה, זאת על מנת שנשלים
• פאזל תלת ממדי. בהשלמה הדדית עלינו לבנות תמונת עולם מושלם
• מה שחסר היום הוא רק להכניס אהבה בלב. אימא לא צריכה הוראות כיצד לנהוג

 מרגישים את האחר כאדם זר, זאת המחלה הכללית של ימינו. הריפוי: בחינוך האינטגרלי

אורן: שלום לכם ותודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן ושלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו שמחים להיות שוב איתכם כאן, ואנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך כדאי לנו לבנות את החיים שלנו היום בחברה המודרנית, כמשפחה אחת. אנחנו פותחים היבטים שונים בחיים שלנו כישראלים במדינת ישראל, ורוצים להתחבר אל השורש היהודי המקורי שלנו, אל התרבות העתיקה שלנו, שכנראה הלכה לנו לאיבוד אי שם בדרך, ולראות איך היא מכוונת אותנו לחיות כמו תאים בתוך רשת אחת, בשיתוף, בחיבור, בהרגשה שכולנו אחד. זה מה שאנחנו מנסים ללמוד מהרב לייטמן, להפוך זאת מכותרת למשהו שאפשר למשש ולהרגיש אותו, להבחין בו בהיבטים שונים, ולאחוז בו על מנת לממש אותו בחיים שלנו. כשנקום מחר בבוקר נרצה לקום לחברה חדשה, שכולנו נרגיש בה מחוברים, מקושרים, דואגים ועוזרים אחד לשני. שארגיש בתוך החברה הישראלית בטוח, טוב, כמו בבית של אמא. זה החזון שלנו לחברה ישראלית חדשה, חברה שתהיה כמשפחה אחת.

ניצה: הנושא שלנו היום מושתת על אחד מהעקרונות השורשיים והמשמעותיים ביותר בתרבות היהודית, גמילות חסדים, עזרה הדדית. כאן אנחנו יכולים למצוא את כל הערכים היפים של דאגה לזולת, הרגשת אחריות כלפיו וכלפי הסביבה, אכפתיות, תמיכה. לא לשווא נאמר "על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים"[1]. היינו רוצים היום להבין את העקרונות שעליהם מושתת גמילות החסדים. בכמה מילים נאמר שגמילות חסדים עוסקת בעזרה לחלש, בסעד, בתמיכה, בביקור חולים, בעזרה רגשית נפשית, השתתפות בשמחה, השתתפות בצער, ניחום. כל סוג של תמיכה ועזרה לאדם הנזקק לכך. איך זה הפך להיות ממקום של חובה מוסרית שכל פרט ופרט היה חלק ממנה, לאותם חוקים של חיים בתוך רשת?

כשהתחלת לספור את הסעיפים, בהם אני צריך להיות טוב לזולת, זה הזכיר לי את שמירת הלשון, שבה אני צריך תמיד לבדוק האם אני אומר בלשון הרע או בלשון הטוב, האם זה בסדר או לא בסדר. זה לא יעזור, צריך לשנות את הלב. פעם, לפני חורבן בית המקדש היינו בידידות, בחיבור כמשפחה אחת, השתוקקנו להיות ב"איש לרעהו יעזורו", "כל ישראל חברים", אחים ב"ערבות הדדית" ועוד סימנים וציונים כאלה לאיחוד.

כשאני נמצא במשפחה אחת אני לא צריך לחשוב " האם לעשות את זה או לא? לבדוק או לא?" הלב שלי אומר מה אני צריך לעשות ומתוך זה אני עובד. לאורן יש ארבעה ילדים ואישה, ואני לא חושב שיש לו רשימה שמפרטת עם מי הוא עשה חסד ועם מי הוא עשה כך או כך, אלא הלב שלו מנחה אותו. ואם כבר לתקן קצת משהו, זה אולי בהיפוך, לעצור את עצמו מלהיות אוהב מדי, אז הוא אולי יכתוב לעצמו שלילד הזה אני צריך להטיף כך וכך מוסר, זאת אומרת, להגביל את האהבה, אבל לא לרשום לעצמו "אני צריך להגיד לו שהוא ילד טוב" וכן הלאה. האהבה בעצמה כשהיא מתפרצת מהלב היא עושה את הכול.

ניצה: במילים אחרות, כשהאהבה מתפרצת מהלב לא צריך חוקים?

נכון, כשהאהבה מתפרצת לא צריך שום חוקים. כמו אברהם אבינו שלימד אותנו באהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", והוא אב האומה שהרכיב אותנו כקבוצה שבה כולנו נמצאים "כאיש אחד בלב אחד". ועוד התחזקנו בזה במעמד הר סיני אחרי הכבדת ה"מצרַים, ועלינו לזה עוד יותר במסע במדבר, ואז כשהגענו לארץ ישראל, בנינו ממש עם ומדינה בצורה שבה התורה, העבודה וגמילות חסדים, היו השורש של הכול. לכן לא הייתה לנו שום בעיה לקיים את זה. ומיום ליום כשהאגו שלנו גדל, כפי שהוא גדל במשך כל ההיסטוריה שלנו, בכל האנושות, בכל אחד ובכל אומה, התגברנו עליו והמשכנו לעלות בגמילות חסדים זה לזה ואף אחד לא הזדקק לחוקים כלשהם.

כל אחד מתוך הלב שלו ומתוך העבודה שלו, רצה להיות יותר בתוך החברה הישראלית, להידמות לטבע הכללי שכולו בהשפעה ואהבה, כולם נמשכו לכך וזו הייתה הנטייה הכללית, זה היה חוק חינוך חובה. כמו שהיום יש "חוק חינוך חובה" שמחייב ללמד את "לוח הכפל", ואני לא יודע איך פתאום לוח הכפל שייך לחינוך. לחינוך שייך שינוי באדם, שהאדם שבנו יתחנך ולא שנזכור חוקים, קריאה וחשבון. זה לא שייך לחינוך, זה שייך להשכלה. חינוך זה שאני מייצב בתוכי את דמות האדם, שאהיה מחובר עם כולם בצורה נכונה, וודאי שתהיה בי כל הנטייה לעזרת לזולת. זה החינוך. לקבל ידע זה אף פעם לא נחשב חינוך, אני יכול לאסוף אותו ובכל זאת אולי להישאר פרא אדם. לכן בכל הדורות, לפני חורבן בית המקדש מאברהם ועד חורבן בית המקדש הייתה אצלנו תמיד ממש חובה לחנך את הילדים שלנו ל"גמילות חסדים", ואחר כך עם התכונה הזאת להמשיך את כל החיים, אבל זה היה העיקר. כי החיבור בעם הוא באמת השורש והיסוד שלו. אנחנו לא עם רגיל שיש לו איזו חלקת אדמה שעליה הוא חי, אין לעם שלנו יסוד מהטבע. כתוב בתורה שיש בעולם שבעים אומות, יסודות, ואנחנו לא. כתוב שהעם הזה לא נחשב בין העמים, אפילו יש כאלה שחושבים שבאנו מכוכב כלשהו, עד כדי כך היהודים שונים מכולם בפנימיותם.

היום זה לא כל כך בולט כי בגלות איבדנו כמעט את כל השורש שלנו. אבל באמת היינו מאוד שונים מכל העמים ההם, דווקא בגלל גמילות החסדים שבינינו, כי כל העמים האחרים היו ממש ברברים. אפילו עד לפני כארבע מאות שנה באירופה, היה אפשר לראות בני אדם זרוקים ברחוב בצורה לא אנושית, גם היום זה קיים, אבל אז זה היה דבר רגיל ואף אחד לא שם לב לכך, ובכלל לגמרי לא היה אכפת זה מזה באופן שאפילו לא הבינו שיש כאן מקום לחסד, לעזרה. ואצלנו זה ההיפך, לא מפני שאנחנו כאלה טובים מהטבע, אלא מפני שהחינוך, שאפשר להגדיר אותו כחינוך אינטגרלי להיות כולנו יחד, היה עד כדי כך חזק שאם לא היית חלק מהעם, לא נחשבת. זאת אומרת, קודם כל היה מושג של אני שייך לחברה שבה כולנו בערבות, כולנו כאיש אחד בלב אחד, אחים אנחנו. לפחות לקיים את "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ואחר כך את "ואהבת לרעך כמוך". באיזו אומה אז וגם היום היה משהו שנחשב כיסודות האומה ונמצא כיסוד בחוקה? כי אצלנו זה הסעיף הראשון בחוקה שבלעדיו העַם לא קיים ולכן כל חוקה בלעדי הסעיף הזה אין לה שום בסיס.

ולכן יצאנו לגלות, כשנשבר הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", אנחנו רואים מכל הכתבים שדווקא זה נקרא שנפלנו מאותה דרגה, מהרמה שהיינו בה לפני החורבן וזמן מה לאחריו, כשנפלנו ל"שנאת חינם". מה הוא החורבן? זה לא חורבן של הבית היפה בירושלים, אלא זה חורבן של היחס לזולת, מאהבה לשנאה. כלומר, נשבר הכלל הטבעי של גמילות חסדים שנבע ממש מלבו של כל אחד ואחד לכולם, ומאז ואילך אנחנו בגלות. בגלות הארוכה והמכבידה עלינו כל כך. ולמרות שהכלל של גמילות חסדים החזיק אותנו במשך כל אלפיים שנות הגלות האלה, אני עוד זוכר כשגרנו בעיירה קטנה בחוץ לארץ, שיהודים בכל זאת חיו בעזרה הדדית טבעית, אולי זה היה כך, כפי שאומר בעל הסולם, מפני שהגויים מסביב לחצו, לכן הסולידאריות הזאת, החיבור הזה, היה כמו שק של אגוזים, כי אגוזים לא רוצים להיות יחד, אבל השק הזה, כלומר, הסביבה העוינת החזיקה אותנו יחד. ובאמת כך זה היה.

אבל כשהתחיל העניין של המדינה ועם ישראל החדש לפי ההגדרה החדשה, מסרנו כביכול את כל הדאגה הזאת, את השיירים שנותרו לנו איכשהו מאותה גמילות חסדים, מאותה תשומת לב של יהודי ליהודי,  למוסדות המדינה, לביטוח לאומי, לקופת חולים ועוד. והייתי אומר שאפילו במגזר החרדי זה עובד, זה עובד גם באופן שיש ארגונים שונים שמטפלים בזה, וגם שם "איש לרעהו יעזורו" מתבצע במתכונת של "שמור מרחק". זאת תוצאה מהגלות, ואני לא מאשים אף אחד בזה, העובדות נמצאות בשטח.

אם אנחנו רוצים להגיע לגאולה, הגאולה היא בכך שנחזור שוב לאותו עיקרון של "ואהבת לרעך כמוך" שמתבטא קודם כל ב"גמילות חסדים" זה עם זה. כל אחד צריך להרגיש בלבו מה טוב לשכן, לחבר ובכלל לכל אחד באומה ולהשתדל לעשות זאת, כך זה קודם כל לפי המעשה. וזה לא פשוט, כי זה אף פעם לא יקרה אם נחוקק את זה כחוק או נתייחס אל זה כהתנהגות יפה, אלא צריכה להיות כאן קודם הכנה גדולה מאוד שנקראת "חינוך אינטגרלי". שנחנך את עצמנו לכך שאנחנו שייכים לעם אחד, למערכת אחת, שיש בינינו תלות הדדית לא רק לעת צרה, אלא בכלל. ושגם מתוך הלחץ של הטבע בימינו שמראה לנו שהוא כולו מערכת אינטגרלית, עגולה ותלויה, נלמד שכולנו נמצאים בתלות הדדית, ונבין שהחוק של "גמילות חסדים" הוא אחד מהעניינים של "ואהבת לרעך כמוך" ואליה הוא צריך להגיע. לכן כתוב "על שלושה דברים העולם עומד על התורה", שהיא הכוח שצריך לתקן את האדם על ידי "העבודה", והסיכום צריך להיות "גמילות חסדים", שמגיעה אליי מתוך לב רחב, לב כואב, לב שמח במה שיש לזולת.

אורן: אחרי שדיברנו באופן כללי על הנושא, הייתי רוצה אולי להתחיל לפרק אותו לחתיכות קטנות. הסעיף המרכזי שהוא גם די הגיוני בגמילות חסדים, הוא היחס והעזרה לחלשים. יש אנשים חזקים יותר בחברה, ויש חלשים יותר, השאלה היא, מה צריכה להיות מערכת היחסים ביניהם? יש על כך אמירות והגדרות רבות. לגבי אלמנה ויתום שאסור לענות אותם, כי אם הם יצעקו זה ממש לא טוב. לגבי הגר שצריך להתחשב בו, לגבי האביונים שיש בעם שצריך לתת להם מתנות עניים. באותה תקופה התפרנסנו בעיקר מחקלאות וחוקים רבים קשורים לקרקע ולחקלאות. בשדה יש דברים שצריך להשאיר כמו לקט שכחה ופאה, והאדם העני צריך לבוא מהבית שלו ולעשות פעולה אקטיבית, לגשת לשדה ולאסוף משם את מה שהשאירו עבורו.

אנחנו רואים שהאינטראקציה הזאת בין החזקים לחלשים בחברה, היא אחת מיסודות התרבות היהודית העתיקה, המקורית והשורשית. וכשאני קורא את הדברים האלה וחושב על מה שקורה היום, זה לא נעים להגיד, אבל הפער הוא עצום. לפי העקרונות היהודיים המקוריים כשאני כאדם שיש לו רואה אדם שאין לו, שרעב ללחם, אני צריך לתת לו אוכל כדי שלא ימות מרעב, כאח לאח.

וגם בצורה כזאת שהוא לא רואה אותך, כמו פאה. אתה משאיר לו בשדה ומי שבא בא, הוא לא יודע של מי השדה ובעל הבית לא יודע מי לקח. הוא לא פוגע בבושה שלו.

ניצה: זה עיקרון מאוד חשוב.

כי אז כולנו משלימים זה את זה. צריך להבין שהעני גם עושה טובה לעשיר.

אורן: איך העני עושה טובה לעשיר? תסביר את זה קצת.

כי אתה כעשיר הרוצה להיות אדם טוב, מקבל מזה תענוג, מילוי, כבוד עצמי, והוא נותן לך בזה אפשרות. וגם החוקים מסודרים בצורה כזאת שאתה מבצע אותם מתוך חסד. מה היא גמילות חסדים? היא לא חוזרת אליך בצורה ישירה, אתה עושה אותה בסתר. ואז יוצא שאתה לא פוגע בכבודו והוא לא נותן לך להתגאות ולחשוב "יש אדם שיודע שאני גומל חסדים, הוא כביכול חייב לי. נתתי לו, הבאתי לו, בפעם הבאה הוא חייב אולי להביא לי גם משהו, לפחות לכבד אותי". זה כבר שוחד. כשאתה מביא לו משהו בצורה כזאת, זה כמו שוחד.

רבים היום עושים כך, אני רואה את זה במיוחד לפני בחירות, מחלקים הטבות וכולם יפים וטובים. אני רואה את זה כשוחד. הייתי ממש אוסר לעשות את הדברים האלה, אתה רוצה לעשות בבקשה, אבל לכולם ובעילום שם, אחרת אתה קונה את האדם. האם זה מותר?

אורן: דיברת על חוקים שקשורים לשדה, על פאה שצריך להשאיר בסוף החלקה, יש שִכחה, יש פֶרֶט, יש עוללות וכן הלאה. אומרים לי כביכול "זה לא שלך, את זה תשאיר למי שצריך שיבוא וייקח". השאלה היא, מה רצו מבחינה חברתית כשאמרו שכך יהודי חי, שהוא משאיר משלו למי שאין לו? איזה רגש רצו לעורר בי כאדם שיש לו, כאדם בעל נכסים? איזה פתח בתוך הלב שלי רצו לפתוח, שהיום אני מרגיש שהוא כבר לא קיים?

עשירים ועניים הם חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית, עד שנתקן את עצמנו בצורה השלמה. ושניהם צריכים להתקיים ולהשלים זה את זה. זה שיש באחד ואין בשני, זה לא תלוי בבני האדם, בא נניח שזה מזל. ואז אנחנו צריכים לראות בדברים האלה, פשוט השלמה. על אלה שיש להם יותר חלה חובה לתת לאלה שיש להם פחות.

אורן: למה?

לגדל בתוך האדם את תכונת החסד. העניין הוא לא שיש הרבה או פחות, בעולם לא חסר כלום. כדור הארץ יכול להאכיל את כולם בקלות. למה אם כך כולנו חיים באופן שחצי מאוכלוסיית כדור הארץ זורקת כפול והחצי השני גווע ברעב ולא יכולים לחלק, פשוט להעביר מהאחד לשני. כי חסרה לנו התכונה הזאת, תכונת החסד, שאותה בעיקר אנחנו צריכים לרכוש. זאת אומרת, עליה אנחנו צריכים להתחנך, אותה אנחנו צריכים לבנות בנו.

אורן: אתה אומר שהעני והעשיר או החזק והחלש משלימים זה את זה?

ודאי, כך זה בא מהטבע. ואם נרצה לתקן רק את העניות והעשירות, לא נצליח. יהיה עוד יותר גרוע. אם נשתדל על ידי העניות והעשירות לבנות בנו, בכל אחד ואחד מאיתנו, את תכונת החסד, אז נצליח. כי את העניות והעשירות נִתנו לנו רק כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לגמילות החסדים.

ניצה: זה כאילו מין משחק בין לתת לבין לקבל? כמו נתינה וקבלה.

אנחנו בנויים כמו בעלי חי ואנחנו תלויים זה בזה מאוד. כדי שאנחנו, בדרגת החי, נתחלק באוכל, בביגוד, בכל הדברים ההכרחיים. אם אנחנו עושים זאת, אנחנו בסופו של דבר מגיעים לקירוב, לחיבור, לערבות, והתכונות האלה הן הדבר עיקרי שאנחנו צריכים לקנות כי הן התכונות החשובות למין האדם, בזה אנחנו מתעלים מעל דרגת הבהמה שחייבת ביגוד, אוכל, שירותים למיניהם, פנסיה, בריאות וכן הלאה.

ולכן אנחנו צריכים להבדיל בין סיבה לתוצאה ממנה. הסיבה לכל הדברים האלה, היא שאנחנו נגיע לשוויון. במה? שכל אחד ידאג לשני. לא חשוב כמה יש לאחד וכמה חסר לשני, אלא שלכולם יהיה. והטבע מצדו, תמיד יעשה כך שלחלק מהאנשים לא יהיה ולאחרים יהיה עודף. והכול כדי שאנחנו, על ידי השתדלות, נקנה את תכונת החסד. לא שאנחנו נחלק את האוכל ושיהיה לכולם. הטבע יקלקל אותנו, בכל זאת לא יהיה אוכל לכולם, כמו עכשיו, שזורקים יותר מחצי והחצי השני גווע מרעב.

אנחנו צריכים להבדיל מהי המטרה, מהו העיקר, ומה הסיבה כדי להגיע אליו. כדי להגיע לחסד, לגמילות חסדים, לאהבה, הסיבה היא רעב וייסורים והבעיות שאנחנו מרגישים עכשיו, ואין לנו מנוס, אין לנו אפשרות להגיע, לשום סידור בעולם, אלא אם אנחנו נשנה את לבנו. תביא לעולם יהלומים, כסף, לא חשוב מה, שום דבר לא יקרה.

ניצה: זאת אומרת, שכל מה שאתה מסביר הוא איזה עיקרון שהטבע יוצר בכוונה, מעין מציאות המאפשרת לנו לתרגל בצורה הכרתית, את האינטראקציה של קבלה ונתינה. אינטראקציה של דאגה, של אכפתיות. כי לכאורה אם העולם היה מראש בשלמות ובשוויון, אז אין לי שדה, אין לי מקום עבודה, אין לי במה לתרגל את עצמי. היכולת שלי לתרגל את עצמי ולתרגל את היכולת שלי להגיע לאיזו תכונת חסד ואהבה, היא באמצעות העובדה שבעצם הטבע יוצר סיטואציה בכוונה שלחלק יש ולחלק אין.

אורן: אבל איך שניהם נכנסו לתוך אותה תמונה? אני מבין היטב במה אני, כחזק, עוזר לחלש. אני משאיר לך בשדה שלי וכן הלאה. את זה אני מבין, יש לך מחסור ואני משלים, אני מפריש משלי, אני עוזב משהו משלי לטובתך ולטובת מישהו אחר שהוא חלש יותר, לא כל כך אכפת לי אפילו לטובת מי. אני משלים את המחסור שלך. במה אתה כחלש משלים את המחסור שלי? אין לי בכלל מחסור. אמרת שההשלמה היא הדדית.

יש לך מחסור.

אורן: מה המחסור שלי כחזק, שיש לו הכול?

מה יש לך?

אורן: בדוגמא שלנו נאמר, שדה עם תבואה.

כן, ומה?

אורן: אז אני משאיר, אני רוצה להיות אדם טוב.

זה מה שחסר לך. בלעדי איך תהיה אדם טוב? אתה תהיה סתם בהמה. הרווחת הרבה תבואה, מכרת, אז תתפוצץ. איך אתה מגיע לכבוד עצמי, להערכה עצמית, שעשית משהו שאתה יכול לבטא את היחס שלך לזולת כמו אימא אל התינוק. "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק".

אורן: כלומר?

כלומר שאדם רוצה להרגיש שהוא אדם. היה לי חבר קבלן גדול, אחד מהשותפים של חברת בניה גינדי. נסענו יחד ונכנסנו לאיזו מסעדה לשתות כוס קפה, זה היה לפני ארבעים שנה ברחובות. ובעלת המסעדה אומרת לו "תבוא אלי בצהריים, יש לי היום יום קשה, יוסי הלך למילואים".

זאת אומרת, שהוא יבוא באמצע היום, קבלן בנין עשיר מאוד, והיא אומרת, "יופי, תבוא לעזור כי אני נמצאת היום במסעדה" מפני שהחבר שלו, הבן שלה, הלך למילואים והיא נמצאת כאן במקומו. גם להם לא חסר כלום, יש להם לא סתם מסעדה. אנשים מאוד עשירים. יצאנו יחד מהמסעדה לאוטו והוא אומר, " אני איש פשוט", כך היה מתגאה בזה. "היא בקשה ממני שאני אבוא ואעזור לה להיות מלצר".

מיליונים מסתובבים אצל האדם הזה על האצבע, אבל זה שאימא של החבר שלו אמרה לו " תבוא לעזור לי בצהריים לחלק אוכל כי הבן הלך למילואים פתאום," הוא יושב במשרד שלו עם מאה מאתיים איש מסביבו, כל הפמליה שלו, הוא מאוד מעריך את זה.

אורן: למה?

אני התפלאתי בעצמי, אני זוכר ממש. הוא בא אלי לטיפול במרפאה במקרה.

אורן: מה יש בעזרה לזולת שהיא מקנה לאדם איזה סיפוק ברמה אחרת, באיכות אחרת, באיזה מישור אחר?

מחזיקים ממנו שהוא אדם פשוט, שהוא טוב לב, שהוא יכול לבוא ולעזור, שהוא חבר, שהוא אדם. ולא כך סתם, שק עם כסף מסריח, עם גאווה. כך מתייחסים לאישיות שלו. אני ראיתי את זה ממש כך, זה מעניין מאוד. אני הסתכלתי, והוא נכנס לאוטו בהתלהבות כזאת, איזה אדם פשוט אני. זה היה אצלו דבר הכי גדול. פשוט אדם. אתה מבין?

אז, להיות אדם פשוט, אבל אדם, אתה שומע את המילה? אם אימא הייתה מבקשת ממנו, תביא לי חמישים אלף דולר, זו לא הייתה שאלה, לא היה חושב רגע. אבל זה לא אדם. כאן אנחנו נוגעים באדם, זה משהו מה"אני". הרי כל אחד מאיתנו מחזיק את עצמו כישות קיימת בעולם. ואם אתה מבטל אותו, "אה, עשיר", "אה, כך או כך", אבל לא אדם, זאת אומרת, לא נשאר לי משהו שזה אני. זה מאוד, מאוד פוגע.

אתה יכול לראות את זה על כל האנשים, כל בני האדם. אם אתה אומר "אה" על השירות שלו, על היופי שלו, על ההתנהגות שלו, על משהו, אבל אם אתה פוגע ביסוד הפנימי הזה, עמוד השדרה הפנימי, שזה האדם שבו, את זה הוא לא יכול לסבול.

אורן: למה האדם שבי, זה משהו שיכול להיבנות בתחושה שלי, רק באינטראקציה שאני עוזר למישהו אחר?

כי אדם זה לא "אני". אני לא יכול להגדיר את עצמי שאני אדם. אני זה איזה חלבון שיש לו צורה מסוימת, יש לו איזה ארגון פנימי, יש לו רגש, שכל, כל מיני תכונות וכולי. זה לא אדם. אדם זה מי שבונה מעל המשפחה שלו, מעל הלהקה שלו, הוא בונה מעל זה יחס לא טבעי לאחרים.

אורן: לא טבעי?

לא טבעי. טבעי זה משפחה, זה שבט.

אורן: כל מה ששלי.

כן. אבל אם אני בונה את זה לא מתוך כך שהטבע שלי מחייב אותי. מה שהטבע מחייב, זה אנחנו, "לא יגונה ולא ישובח". אבל אם אני בונה את זה מתוך כך שאני לוקח את זה מעל מה שקיבלתי מהטבע, זה נקרא דרגת האדם.

אנחנו לא מקבלים את הדרגה הזאת מהטבע. זה חייב לבוא רק בחינוך. מצד הטבע אני פרא אדם. אני אוהב מה ששייך לי, ומוכן לשנוא, לשרוף, ולהרוס מה שלא שייך לי. אם אני בונה מעל זה יחס של חיבור, יחס של איחוד, את זה אני עושה מתוך האדם שבי, כתוספת. אדם לא קיים בטבע, אין אדם כזה, אנחנו כמו קופים, אנחנו כמו חיות. אם אני עובד לפי הדחפים, לפי הנתונים שיש לי מהטבע, אז אני בא כמין בעל חי, יותר משובח. גם זו שאלה אם זה משובח, יותר מורכב, מסובך.

רק אם אני מפתח בי, על ידי החינוך, תכונות על טבעיות, נגד הטבע שלי, אז אני מגיע לדרגה שנקראת אדם, יותר גבוהה מדרגת החי. דומם, צומח, חי, ומדבר. וכל דרגה מבטלת את הדרגה הקודמת ובונה את עצמה עליה. אז איך אני מבטל את החיה שבי ובונה את האדם שבי? על ידי זה שאני דווקא מתחיל להתייחס לכל אדם זר בצורה על טבעית, מעל הטבע, "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: מה מיוחד בעיקרון הזה של ביקור חולים, או בוא נגיד עזרה לאדם שהוא חולה? איזה עיקרון עומד מאחורי?

זה אותו דבר כמו שאנחנו נותנים לאדם. מה זה נקרא שיש לנו עזרה הדדית? מצד הטבע אנחנו נמצאים, כמו שאנחנו מגלים עכשיו, במערכת אינטגראלית, שכולנו קשורים לכולם. כל העולם הוא עולם גלובלי. ובקשר הזה בין כולם יש כאלה שיש להם יותר ויש כאלה שיש להם פחות. זה בבריאות בכסף, בידע ובכוח וכן בכל דבר ודבר.

כמו שכתוב, "לכו ותתפרנסו זה מזה". זאת אומרת, שאנחנו נהיה כלולים כולנו במערכת. ובמערכת הזאת, כמו בכל מערכת, חשמלית, אלקטרונית, ממוחשבת, לא חשוב איזו, במערכת הטבע, באדמה, כל מה שאנחנו רואים בכל היקום, יש כוחות שמנוגדים והם נכנסים באינטראקציה ביניהם, ובסך הכול הם מגיעים לאיזון. סיום של כל המאבקים האלה כביכול, זה איזון, רוגע, מנוחה. וגם בחברה האנושית. אנחנו מתפתחים על ידי המלחמות והבעיות, ובסופו של דבר העתיד שלנו הוא להגיע לאיזון. כמו שכתוב בנביא, ממש כך, מנוחה.

אז האיזון שאנחנו מגיעים, ובמאבקים שאנחנו נמצאים, באף אחד אין מה שיש לשני. בכל אחד יש משהו שבשני יותר, או בשני פחות. כמו פאזל. אנחנו תמיד צריכים להוסיף זה לזה וזה לזה. מה שבי קצת בולט, בך תמיד יהיה חסר.

ככה זה, וכולנו בנויים בצורה כזאת. כל אחד הוא שונה, ושונה בצורה כזאת שאם הוא הולך להשלים את האחרים במה שיש לו עודף ולמישהו חסר, בזה אנחנו מתקשרים באותו פאזל בצורה יפה מאוד של תמונת העולם המושלם.

ולכן אנחנו צריכים להבין שאנחנו אף פעם לא נוכל להתקשר כמו בפאזל, חלקים, חלקים, חלקים, אם לא נרצה, חוץ מההכרחי לקיום, לפזר את כל היתר בין כולם. על ידי שאנחנו נדע איפה חוסר ואיפה עודף בכל אחד ואחד, אנחנו נגיע לשלווה, לתמונה יפה, מושלמת.

לכן בסתם גמילות חסדים זה לא מגיע, אנחנו צריכים להיות יפים, עם חיוך יפה זה לזה, אלא אנחנו רואים שהצורה הזאת היא תיקון העולם. זה תיקון האנושות, זה כדי להעלות אותנו לדרגת אדם, שאנחנו נהיה מאורגנים בצורה כזאת בהרמוניה כמו שהטבע כולו. ושאנחנו נהיה בידידות, בחיבור ההדדי, עד כדי כך, שאנחנו לא נרגיש בכל החברה שלנו, באומה שלנו, ובכלל בכל העולם, שמשהו פעם חסר, נרגיש ממש שלמות. ונרגיש את זה אך ורק מפני שכל אדם ואדם יתרום לאחרים מכל הלב, מה שהוא ממש לא זקוק, רק בגלל שהוא מרגיש שבזה הוא בונה את האדם שבו, כך הכבוד העצמי מקבל ביטוי. זאת אומרת, צריכים להבין שזה שחסר לאחד ועודף לשני, זה בא לנו כהזדמנות, לבנות את דרגת האדם שבנו.

ניצה: אז אם אני מסתכלת היום על החברה שלנו, אני באמת רואה איך יש חוסר איזון, ממש טוטאלי, בכל היבט. אם זה בהיבט הבריאות והביטחון והחינוך והכלכלה, כל היבט הגיע כאילו לקצה הכי מנוגד של חוסר השלמות והשוויון.

רב: אנחנו בנינו כאילו מערכות הטובות, כמו בריאות, נגיד, שבהן אנחנו משתמשים ההפך, איך לא לשרת את האדם אלא עוד להרוויח עליו. וכך בכל דבר ודבר.

ניצה: אז אם אנחנו מכנים "משבר כללי" את המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, המשבר הוא בעצם המצב ההפוך למצב שאתה תיארת כאיזה מצב של שלמות, שהכול פאזל.

זאת אומרת, שהמשבר הוא לא משבר.

ניצה: אז מהו?

הוא גילוי חוסר גמילות חסדים, שרק על ידו אנחנו יכולים להגיע לחיים שלמים.

ניצה: אז מה אנחנו צריכים עכשיו? כל העקרונות הבסיסיים, היפים של התרבות שלנו, שניתנו לנו, אנחנו מסתכלים עליהם כדברים שהיו מקובלים בחברה של פעם. איך נתת פה עיקרון אחד למעשה, אם אני רואה אותו נכון, זה עיקרון אחד. איך אנחנו לוקחים את העיקרון היפה הזה, ועל הבסיס הזה צריך להושיב וליישר ולסדר.

זה יהיה מאליו. אימא לא צריכה שום הוראות איך לאהוב ילדים. אז מה אנחנו צריכים? לתקן את הלב שלנו, לעשות לב בשר במקום לב האבן, זה הכול. זאת אומרת, שיטת החינוך הזאת, היא לא כדי להראות לך סעיפים, איך להתייחס ואיך לעשות, ואיזה פרוגראמה תהיה לך מכאן והלאה. זה לא יעזור, כי אין לך על מה לבצע את הפרוגראמה הזאת. אלא הלב  חייב היות רך, להיות רגיש לזולת.

ניצה: למה בכל זאת הם נכתבו בכזאת אדיקות? אנחנו רואים שזה מופיע בכל הספרים.

זה כדי להראות לאדם עד כמה הוא רחוק מזה. אבל בסופו של דבר אנחנו רואים שכל הסעיפים שכתובים, זה כמו מאבק נגד לשון הרע. אסור כך להגיד, כי זה כך, אסור כך להגיד, כי זה כך. אם אני אדם לא חכם, אז אני כבר לא יכול להשתמש בזה? אני צריך להיות מפולפל מאוד, כמו בבית משפט, כדי לצאת זכאי. זאת אומרת, לא שאני צודק או לא צודק, אלא אם אני ערמומי, אז אני יוצא זכאי. זה שייך לתיקון הלב, חפץ חסד.

אורן: הייתי רוצה להתמקד בסעיף נוסף, היום אמרת שהכללים האלה של איך מתנהגים כשהלב באמת פתוח אחד לשני ויש השלמה הדדית, נכתבו כדי לשמש לנו מראה על איפה אנחנו לא נמצאים, אני רוצה לשים לכם מראה רצינית. המראה הזאת היא בסעיף של הלוואות. כתוב כך: "אם-כסף תלווה את-עמי, את-העני עימך–לא-תהיה לו, כנושה; לא-תשימון עליו, נשך.  אם-חבול תחבול, שלמת ריעך-עד-בוא השמש, תשיבנו לו.  כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו; במה ישכב–והיה כי-יצעק אליי, ושמעתי כי-חנון אני."[2]

הם אומרים כמה דברים שאני לא מכיר היום מחיינו ואני רוצה להבין את הכללים האלה. איך פועלים ברשת כשבאמת יש השלמה הדדית. קודם כל, אומרים אם יש לך ולי אין ואתה מלווה לי, אז אני מחזיר את מה מה שנתת לי. ריבית זה משהו שלא קיים.

לא.

אורן: אין ריבית, וב', גם אם אתה לוקח ממני ערבון אתה יכול לקחת ממני ערבון רק בתנאי שזה לא משהו בסיסי לחיים שלי, כמו את הבגד שלי. מה שנקרא אל תפשיט אותי, שזה לא יהיה הערבון שלך.

כאיזה סימן.

אורן: כמובן שהדברים האלה היום לא מתקיימים בינינו, אבל הייתי רוצה שתפתח מה זה בא ללמד את האדם בתוך המערכת של השלמה הדדית.

אבל זה לא שייך לגמילות חסדים.

ניצה: זה היבט נוסף.

אורן: זה היבט נוסף שקשור לאינטרקציות בין אנשים. בדוגמה הזאת, לך יש ואתה מלווה לי. למה אתה צריך להקפיד על שלושת הדברים האלה: א', לא לקחת ממני ריבית, ב', לא לשבת עלי כמו נושה, וג', לא לקחת ממני ערבון כך שאתה ממש מפשיט אותי. מה זה בא להראות במערכת יחסים מתוקנת בין אנשים שמרגישים השלמה הדדית, מה הם באים להדגיש?

זה משהו באמצע ,בין גמילות חסדים, אני כאילו עושה לך טובה.. אנחנו צריכים להבין מה זה חוקים, מה זאת אומרת, חוקים? כי אם אנחנו נמצאים בחברה ואנחנו מבינים שכל העולם הזה, זה קשר בינינו ואנחנו צריכים על פני כל המאורעות והמקרים שאנחנו עוברים, לחזק את הקשר בינינו, להיות כאיש אחד בלב אחד, זה נקרא להיות עם, עם ישראל, אנחנו צריכים להתקשר בינינו בכל מיני צורות.

הצורה הנעלה ביותר היא "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע אליה יש כל מיני דרגות, מדרגות. איך אני עולה לרמה הגבוהה? יש את "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ועד סוגי ההתקשרות שאפילו מגיעים למצב שאני מלווה לשני.

כשאני מלווה לשני, זאת אומרת שכך אני עושה קשר בינינו, אבל קשר הדדי. אל תחשוב שהלוואה זה דבר שאני מרוויח ממנו. מה אני מרוויח? אני מרוויח שאני מפעיל אותך. מה זאת אומרת שאני מלווה לך? אני נותן לך עכשיו משהו משלי, שבעזרתו אתה תוכל להתחיל להיות פעיל.

נניח, אני מלווה לך כסף לחודש ימים ואתה במשך החודש הזה לא חושב על כסף, אתה חושב על איך אתה פותח עסק. או איך אתה מטפל חלילה במישהו חולה. אנחנו נמצאים באינטראקציה, אני חייב להלוות לך אם אני רואה בזה צורך. ואני גם חייב להלוות לך ולא לתת או לעשות כאן גמילות חסדים באיזו צורה, אולי בעילום שם וכן הלאה, כי על ידי זה אני מפעיל אותך.

ניצה: מחייב אותך.

לא מחייב אותך, אם יש לי בן, ואני נותן לו סכום כסף לפתוח עסק. אני לא נותן לו את זה במתנה, אני רוצה שהוא ישב עליו, שהוא ידע, שהוא יהיה חייב, שזה יפעיל אותו. אני לא צריך את הכסף, אבל שזה  יפעיל אותו. בצורה כזאת אנחנו קשורים זה לזה. בצורה כזאת הוא מרגיש שהוא חייב להחזיר לי.

מה זאת אומרת? שתהיה לו התחייבות גם לעולם וגם לי, ולא סתם כך שהכל פתוח לפניו. זה אמצעי חינוכי, אלה אמצעים כדי לקשור את כולנו יחד למערכת האינטגרלית.

אורן: עוד אמצעי שאני מאוד התחברתי אליו כשהכנו את החומר לתכנית הזאת, כתוב: " לא תעמוד על דם רעך". ורש"י מסביר, שאם רעך נמצא בסכנת חיים אתה חייב להסתכן כדי להציל אותו. במציאות שלנו היום יש תאונות דרכים של פגע וברח, כל שבוע יש תאונה אחרת, גם עם הרוגים. אנחנו כל כך רחוקים. היום בחיים המודרניים לכל אחד מאיתנו יש סביבו כאילו תא זכוכית בלתי נראה, שבתוכו הוא חי בבועה שלו, והיא בבועה שלה, ורק מידי פעם אנחנו נמצאים באיזו אינטרקציה, אם בעסקים או עם שכנים, אבל בסך הכל השאיפה של הפרט בחברה המודרנית היא ששום דבר לא יחדור לתוך הבועה שלו ויציק לו. עכשיו באים אלי עם כללים כאלה ושמים מולי מראה שגדולה עליי באלף מידות – אם למישהו קורה משהו רע, תבוא ותעזור.

גם בחוקים שלנו היום במדינת ישראל, אתה חייב לעזור אם אתה רואה אדם בצרה, אבל זה שזה כתוב בחוקים של המדינה, כמדינת ישראל זה עדיין לא פותח לי בלב שום דבר. בלב שלי בועת הזכוכית אטומה עם רב בריח. לא משנה מה קורה מחוצה לי, זה לא נכנס אליי. אפילו שאני בעד מה שלא יהיה. על מה דיברנו היום? על רעבים, על כל מיני דברים של החלשים. אני בעד שלא יהיו רעבים, זה לא שאני נגד, אני לא רוצה שיהיו רעבים, אבל אם אני רואה אדם רעב מחפש בפח שאריות של אוכל, אז מה אני עושה עם זה?

אתה יכול לתת לו עשרה שקלים.

אורן: אתה צדיק, אני לא אתן לו עשרה שקלים, אני אומר לך את האמת, אני פשוט עובר.

זה בסדר, אבל אם יגידו לך לתרום עשרה שקלים בחודש כדי שלא יהיו רעבים, היית תורם.

אורן: נכון.

ניצה: נכון.

אבל לא היית משתתף בעצמך.

ניצה: זה כדי לצאת ידי חובה.

כן. בלב שלך לא היית משתתף. כי אין לך בלב את אותה נקודת ההשתתפות, איבדנו אותה בגלות. אנחנו לא קשורים בלבבות זה לזה. זאת הבעיה. אתה מוכן לתת את העשרה שקלים, ותעזבו אותי, שיהיה לכולם, בטח יגנבו מתוכם תשעה שקלים ואולי רק שקל אחד יגיע אליהם. בלי השתתפות רגשית, אי אפשר להוציא ממך השתתפות מעשית, זאת הבעיה.

זה לא כמו עם הילדים שלך, שאתה מהבוקר עד הלילה חושב, איך אני תורם להם, איך אני נותן להם, איך אני דואג להם, איך אני מכניס לתוכם את כל הדברים הטובים. זאת הבעיה, הלב הוא לב אבן ולא לב בשר. החינוך האינטגרלי חייב לבוא ולתת את זה. הוא חייב לשנות את הלב של האדם. על ידי זה שהאדם נמצא בחברה שמקיפה אותו, מטפלת בו ומעלה בו, את כל הערכים האלה, ואז הוא ישתנה. זה העיקר.

שוב, לא חסר בעולם שום דבר, לא בריאות, לא אוכל, לא ביגוד ולא כלום, חסר בעולם רק דבר אחד, השתתפות לבבית.  לא לפי מסמכים ולא לפי בתי משפט, או שאנחנו מפולפלים וכל אחד יוצא זכאי, אלא השתתפות לבבית במערכת אחת.

אורן: אתה מדבר על השתתפות לבבית, ואחד הדברים בגמילות חסדים זה כשאתה שמח בחג, חלק משמחת החג היא לפתוח את הבית שלך למי שאין לו. אני מדמיין שמגיע החג, ואני פותח שולחן לכל המשפחה והקרובים. בדרך כלל בסופר יש לפני החגים מקום שאפשר לתרום, שנותנים למי שאין, ביציאה מהסופר, בשמחה אני אזרוק לשם, בכיף, למה לא. אני יהודי, בחג אני  נותן.

כי כך אתה מרגיש את החג., כי טוב לך מזה, אתה עוד מוסיף לך שמחה.

אורן: האמת שאולי גם יהיו לי ייסורי מצפון אם אני לא אשים, אבל נשים את זה רגע בצד. מה שאני רוצה להגיד זה שאם היית מביא לי לשולחן שלי מישהו זר והיית אומר, "מזל טוב, הגיעה חבילה לחג, זה בן אדם שאין לו,  קבל אותו איתך לשולחן"

אבל אתה דתי, אתה יודע שלפי דין תורה אתה צריך לדאוג  שבשולחן שבת יש איתך מישהו שאין לו.

אורן: זה מה שאני אומר, באמת פעם נהגו כך, אני מבין שזה נובע מהתרבות היהודית וזה מה שהחזיק אותנו.

בטח, אנשים יצאו לחפש ברחובות, אולי יש איזה עני שיכול להצטרף אליהם לארוחת שבת.

אורן: זה היה פעם, אם היום אתה תביא לי בן אדם זר לתוך הבית, אתה מכניס אותי לבעיה כי אין לי מקום בלב. זה לא שאין לי מקום בארנק, בארנק בסופר אני אתרום מאה שקל לפני החג, אבל בלב אין לי מקום לאף אחד.

יופי. אני מסכים. אז מה אנחנו צריכים? לתקן את הלב. לכן כתוב שזה מה שנשאר לנו, אין יותר. סוף סוף לפחות הגענו להחלטה הנכונה, לדיאגנוזה. עכשיו אתה רואה במה אתה חולה, הלב שלך

צריך תיקון.

אורן: אבל מה התיקון? הוא בן אדם זר, והם כאילו דוחפים לי, מכל תחום בחיים דוחפים, לפה, ולפה, כאילו בכל מקום רודפים אחריי.

זאת אומרת, שזאת המחלה, אתה מרגיש אדם אחר כזר ולא שהוא עומד לפניך כדי שאתה תאהב אותו כמו את עצמך. "ואהבת לרעך כמוך".

אורן: אבל הוא זר.

הוא לא זר, הוא כמוך. אתה זר לעצמך? באותה מידה תתייחס גם אליו.

אורן: לא הבנתי.

איך עוד אפשר להסביר לך? אתה צריך להתייחס אליו כמו לילדים שלך, זה בלתי אפשרי?

אורן: בלתי אפשרי.

נכון. לשם זה יש את החינוך האינטגרלי, שמסביר לנו איך אפשר לעשות את זה. על ידי הסביבה, על ידי החינוך אנחנו יכולים לשנות את הלב שלנו. אנחנו רואים שיש מקרים כאלה, שמשפחה לוקחת  ילד, מתחילה לטפל בו, והוא הופך להיות בשבילם עוד יותר יקר אפילו מהילד שלהם.

אורן: נכון.

עוד יותר יקר. אני אומר לך ברצינות שזה כך.

אורן: כן, אני מכיר מקרים כאלה.

כי את הילד שלך אתה לא חייב לאהוב, אתה אוהב אותו בצורה טבעית. אבל לילד הזר אתה חייב להראות את האהבה שלך. שהוא לא ישנא אותך, כי אתה לא אבא בשבילו. זאת אומרת, אתה חייב להתייחס אליו באהבה עוד יותר גדולה מאשר הילדים שלך.

אם תיתן מכות לילדים שלך או עונש, "אלה, ילדים שלי". אבל אם אתה תיתן לו, אתה כאילו שונא אותו. אפילו מטעם החינוך, אסור לך להראות את זה. אתה מבין? לכן החוקים "ואהבת לרעך כמוך" הרבה יותר חזקים מ"ואהבת את בנך".

אורן: אנחנו מתקרבים לסיום, לגבי כל הכללים האלה של האינטרקציות בין האנשים וההשלמה ההדדית, הסיכום שלי לדיון של היום על ההשלמה ההדדית זה שלאחד יש ולאחד אין, בכל התחומים, בכסף בבריאות, לא חשוב במה, זה לא מקרי. ככה זה יהיה תמיד וזה נועד כדי לאפשר לנו להשלים הדדית אחד את השני ולפתח את התכונות שלנו כבני אדם, לפתח את רוח האדם שבנו.

היום, כשהעולם הופך להיות יותר ויותר מקושר, או אם נתבונן בחברה הישראלית, הכל הופך להיות מקושר. כל תזוזה משפיעה על כולם ואנחנו חיים בתוך רשת, מה המקום של גמילות חסדים בתוך הרשת הזאת? האם זה משהו שהוא המלצה, שכך ראוי לחיות, כמו ששמעתי במשך אלפי שנים וזה לא הביא אותי לשום מקום טוב. או שהיום זה הופך להיות חוק, שהרשת מגדירה וכאילו מציפה אותו מול הפנים שלנו ואומרת, שאי אפשר אחרת.

הרשת הזאת מתגלה כרשת אינטגרלית, גלובלית, שקושרת אותנו מאחד לשני ומגלה בקשר בינינו חוסר גמילות חסדים. אנחנו לא מתאימים זה לזה, לא משלימים זה את זה. אנחנו לא נכנסים כמו לגו, כמו פאזל, זה לזה. כי חסר בינינו את הדבק הזה. את הגילוי איפה אני יכול להשלים לו והוא לי.  רק גמילות החסדים יכולה לעשות את זה. ואין לנו את זה. לכן עד כמה שהרשת הזאת סוגרת אותנו, אנחנו נמצאים יותר ויותר בחוסר אונים, במשבר.

לכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להפעיל את החינוך הנכון כדי להעלות כל אחד ואחד. זה אפשרי, זאת דעת החברה. אם אנחנו נעשה זאת על ידי דעת החברה, וזה מה שאנחנו צריכים, זה יהיה קל לכל אחד להיות רגיש לשני ובזה נתקן את הכל. בעולם לא חסר כלום, יחסר לנו רק במידה שתחסר בינינו אהבת הזולת וגמילות חסדים.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נשתדל להגביר את הרגישות בלב, למצוא את המקום שבו אנחנו יכולים להשלים אחד את השני ולחיות כמו משפחה אחת.

כל טוב וחיים חדשים.

[1] מסכת אבות, פרק א', משנה ב'

[2] שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו

ספר הזוהר

ספר הזוהר מדבר על חברה מתוקנת הפועלת כרשת קשר מושלמת, הנקראת נשמה

• כולם מדברים על נשמה, אך לא יודעים "איפה היא נמצאת". נשמה היא מערכת הקשר
• הזוהר מדבר על הרשת הנסתרת הקושרת בינינו. הוא האמצעי לגלות אותה ולהרגיש אותה
• אנו לא מבינים את הזוהר כי אנחנו מנוגדים לרשת הקשר. אנו פירוד ושנאה והזוהר הוא חיבור ואהבה
• לכן הזוהר הוא קדוש, כלומר נבדל, הפוך מהטבע המקורי של האדם, שהוא: יצר הרע, אגואיזם

 הכוח שבספר הזוהר

• כאשר מבינים שאין לעם ישראל ברירה אלא להיות כמשפחה אחת, הזוהר "בא" לעזור
• הזוהר מפרש את התורה, שכולה "ואהבת לרעך כמוך". הזוהר מפרש את צורות הקשר המתוקן
• כבר בכתיבתו ידעו שהספר יישאר נסתר עד לזמן שבו האנושות תגלה שחייבת להיתקן
• בעשרות השנים האחרונות המונים נמשכים אל הזוהר, דתיים וחילוניים
• מורגש שהספר צריך לספק לנו תשובה חדשה
• בזוהר סיפורים ושמות. מדובר על צורות קשר מתוקן, הנקרא גם "עולם עליון"

 העולם שלנו הוא קשר מסוים בין דומם, צומח, חי ומדבר. ועולם עליון הוא קשר מתוקן ביניהם

• קשר מתוקן, השלמה הדדית, אהבה- הזוהר מסביר שלזה אנו מחויבים להגיע
• הזוהר הוסתר כי ידעו שעוד אין בו צורך
• ה"אנטיביוטיקה חזקה ביותר" נגד האגואיזם
• אדם הרוצה שהזוהר ישמור עליו מתקרב אליו במשהו, וזה כבר טוב
• ארבע השפות המתארות את ההתקרבות לצורת הקשר המושלמת: תורה, הלכה, אגדה וקבלה
• שפת הקבלה מתארת כוחות קבלה והשפעה בקשר בינינו. "עולם עליון" – קשר נכון
• כיום מתגלה רשת הקשר, אנחנו לא מבינים אותה, פועלים לא נכון, נכשלים
• תא משפחתי, כלכלה, יחסים בינ"ל, מצב אקולוגי – הכול בקריסה. זוהי תקופת מעבר
• היקום- רשת הקשר בין הדומם, הצומח, החי והמדבר. העיקר הוא הקשר בין בני אדם.

 כל הסודות של הזוהר מתגלים לאדם שמתחיל להתקשר נכון לאחרים, יוצא מעצמו

• כיום אנו נדרשים לשדרג את רשת הקשר בינינו. המערכת הישנה אינה עובדת
• הסבל מצביע על יחסים לא טובים בינינו. הזוהר מקרב לחיבור ואהבה, ולכן מונע סבל
• הטכנולוגיות המתקדמות ביותר מכוונות אותנו ליציאת הפרט מעצמו אל רשת הקשר
• אנו צריכים להשתמש בזוהר כדי להתחבר ואז להפוך את כל האנושות להיות כאחד
• מערכת הקשר המושלמת נקראת אדם. היא התקלקלה ו"גורשה מגן עדן" ואנו חלקיה
• הזוהר סגור כי אנו סוגרים אותו. כתוב על אהבה, אבל אני אוהב רק את עצמי...

 הזוהר בא לתקן את כל הפילוגים בינינו, לאחות את השברים, להביא נצחיות ושלמות

תפילה

מרגישים שיש כוח עליון שניתן להיכנס לדו-שיח עמו

• לא יודעים מה יביא הרגע הבא
• תפילה היא פועל יוצא מאי ידיעת העתיד
• גם האנשים הגדולים ביותר מוטרדים מ"מה יהיה?", זקוקים לתמיכה

 תפילה מבדילה בין אדם לבהמה, כי לבהמה אין מחשבה על העתיד

• תכלית הבריאה היא להביא אותנו להתפתח כבני אדם
• מהקוף יצאנו, לאדם טרם הגענו...
• הצורה העתידית היא שנהיה קרובים זה לזה, שיהיו בינינו שוויון ודאגה הדדית
• משבר הדומה לזה של היום התגלה לראשונה בבבל העתיקה: פירוד, אגו, מגדל בבל

 תיקון הלב, ריכוך הלב זה נקרא תפילה

• תפילה: פנייה ללבי, בדיקה שלו, האם הוא נעשה רך יותר, סופג יותר
• עבודה שבלב
• רק בתוך לבי: אין מקום אחר שבו אני מרגיש את העולם
• עלינו לפתוח את הלב שלנו, להרחיב את הקליטה שלנו עד שנרגיש את כל המציאות

 ההבדל בין תפילה לעבודה פסיכולוגית הוא בהבנת מגמת התפתחות האנושית

• אדם שפותח לבו ומתחבר עם כל הבריאה, מתקדם אל הרגע הבא בידיעה בטוחה
• בימי בית המקדש עסקנו בעבודת ריכוך הלב .
• "קורבן" – קירוב לבך לאחרים ולא-לוהים
• א-לוהים הוא הכוח העליון שנמצא בין בני אדם. "בתוך עמי אנוכי יושבת", בחיבור בינינו
• חורבן בית המקדש – חורבן אהבת הזולת. בגלות התפילה היא על עצמך בלבד
• המשבר מוכיח שחובה לתקן את השנאה: על ידי תפילה, עבודה שבלב, דאגה הדדית
• תפילה בציבור: ההתקשרות זה לזה מקשרת את כל הטבע

  ערבות הדדית

• רשת הקשר מראה שכל פעולה משפיעה על כולם
• בקרוב נגלה את השפעותיהן של המחשבות...
• העולם המקושר מכריח אותנו להתפלל יחד כולם, עבור כולם
• תפילת רבים
• כשיש לך בעיה במשפחה או בפרנסה, תפילה עבור עצמך לא ממש עוזרת
• תפילה יכולה להיות רק אחד עבור השני. אם יתפללו עבורך זה יעזור. חיים ברשת

 תפילה צריכה לבוא מהלב, אי אפשר לעשות כאילו אני מאחל לך טוב

• עבודה תמידית
• תלמד את המערכת, תתפלל שכולם יתפקדו טוב ברשת, ותגרום לידע הזה להתפשט
• תפילתן של נשים מרככת
• אישה מתפללת לשלום ולא למלחמה. לחיבור נכון בין כולם שיבטיח את המשך הקיום
• "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים": כל העמים יבקשו שאהבה תשרה בין כולם

שמע ישראל

שמע ישראל: יש כוח עליון, הטבע, א-לוהים

• חוק אחד ומטרה אחת
• ואם אני נמצא תחתיו, מה אפשר לבקש? לאהוב אותו, להיות כמוהו, אוהב ומשפיע
• שמע ישראל זו הצהרה: רוצה לאהוב כמו הכוח האחד
• מאהבת הבריות לאהבת ה'

 מה הכוח האחד רוצה? להביא אותנו להזדהות עימו

• מדוע זו קריאה יהודית? כי נעשינו לעם בהתחייבותנו לערבות הדדית, כאיש אחד בלב אחד
• כשאני מרגיש את לב הזולת כמו את עצמי, אני מתחיל להרגיש דרכו כוח עליון
• שמע ישראל זה גלגל הצלה, כי זו הזדהות עם הכוח העליון, הטוב והמיטיב לכול

 הזמנה להתקדמות בדרך נכונה יותר בחיים

• דוגמה: הבית נשרף. מה הכוח העליון רוצה? לנענע אותך לדברים טובים. שתרצה לדעת מה הוא רוצה ממך. שתגיע לאהבה. רצה לעורר את תשומת לבי אליו. לרמזים קטנים לא הגבתי, היה צריך לשלוח רמזים גדולים
• זה לא שהבורא משחק איתנו, אלא כך רשת הקשר מנענעת אותנו בשאיפתה לאיזון שלם
• כל אחד חושב רק על טובת עצמו, והרשת לוחצת עלינו להתקרב למרכז
• צרות מגיעות עקב חוסר קשר נכון עם הזולת. הן מרככות את הלב לחשוב על אהבה, על ויתור
• הפרת חוק ההדדיות מזמינה מהרשת כל מיני צרות

 בדוק איפה יש לך ליקויים במערכת הקשר

• אם נתחיל בתיקון הקשר ברשת, לפני שיבוא אסון, המכה תקטן ואולי תהפוך לברכה
• שמע ישראל הוא סמל למסירות נפש. אדם עוזב את האגו שלו ומוסר עצמו לזולת
• מסירות נפש יכולה להתפתח רק בחברה ששואפת לערבות הדדית ומחנכת לכך
• הכול אחד, הכול אהבה. הכוח העליון הוא אהבה, טבעו רק להיטיב

 מי שאוהב אותי מתנהג תמיד לטובתי, כמו אבא לילדיו

• הילדים לא תמיד מרגישים שאבא אוהב, אבל הוא תמיד אוהב
• צריכים לבנות אווירה חברתית שתחנך אותנו להשפעה, איחוד, חיבור, ערבות, אהבה. זה ירגיע את הרשת, לא יהיו מתחים, לא יפלו עלינו בעיות וצרות
• שמע ישראל, בבוקר ובערב: מתחילים מזה שיש כוח אחד, משתדלים לאהוב כמוהו במשך היום, ובסוף שוב מתחברים אליו. אין עוד מלבדו
• הסבר שמע ישראל לילד: יש כוח אחד שמנהל הכול וגם אותי. אפשר להתחבר אליו, אם מחפשים בכל רגע איך אפשר מקסימום לאהוב

נביאי ישראל

הנביאים היו חכמים כתוצאה מידיעת רשת הקשר בין כל הפרטים במציאות

• ע"י ואהבת לרעך כמוך אתה מתחיל להרגיש מה קורה ברשת. נפתחים לך חושים
• נביאים רואים את כל המצבים שיכולים להתרחש ברשת. לכן יכולים לנבא את העתיד
• בימי הנביאים הייתה אהבה בין אנשים, וכנגדה התעוררות שנאה. כיום רק אדישות...
• הנביא היה אב רוחני של העולם. תפקידו לתת רוח לאנשים, אהבה, חסד. לחזק קשר

 ההבדל בין נביא למגיד עתידות

• הנביאים פנו לעם ישראל, העם בעל הבחירה החופשית, במטרה לחנך אותנו
• לטבע יש תכנית. כדאי לקיים אותה, אחרת נספוג מכות. זה מה שהנביא בא להסביר
• כשאין זמן לחנך כי מתקרבת מכה גדולה, הנביא הופך לנביא זעם
• הפער בין הרשת שצריכה להתלבש עלינו לבין מצב היחסים בינינו קובע את רמת הצרות
• הבחירה של העם היא להאמין לנביא, לקחת אותו כ"עיניים שלנו"
• מהן עקבות המשיח? מצב בו האדם ירגיש חנוק, שכולם "יושבים לו על הראש"  שהוא לא מתאים לרשת

 השאלה היא איך נגיע למצב כזה, דרך חינוך או דרך מכות

• אחרי אלפי שנות התפתחות, העולם במגמת דעיכה. זה סימן לתחילת עקבות המשיח
• אמנם היו משברים כלכליים גדולים יותר, אבל כיום המשבר הוא רב-תחומי
• מתקרבת אלינו רשת קשר, ואנו הפוכים ממנה. זו מהות המשבר
• בימות המשיח חוצפה תרבה: האגו לא מסוגל "לקחת בחשבון" אף אחד
• חוצפה ישראלית

 סיכום: נביא הוא מי שרואה את רשת הקשר האמיתית, ומצביע על ההבדל בינה לבינינו

חזון הנביאים

גוג ומגוג. לא כדאי לחכות שכוח רע חיצוני יגבש אותנו. מוטב להתחבר קודם

• גוג ומגוג: סמל לכוחות רעים חיצוניים, הגדלים קודם כל מתוכנו. אנחנו מייצרים אותם
• גוג ומגוג מסמל את המלחמה הקשה ביותר, המלחמה נגד האגואיזם שבנו, למען חיבור
• נביאים אומרים כיצד הטבע יקדם אותנו לחיבור. שיא הסבל הוא "גוג ומגוג". אך... אפשר למנוע!
• האיום האיראני הוא העתקה מהיחסים הגרועים בינינו. אם הקשר ישתפר, הכול ייעלם

 אם כל ישראלי יילחם באגו שלו כדי להתחבר לכולם, העולם כולו יירגע, הרשת תירגע

• לו השקענו אחוז אחד מתקציב משרד החוץ בחינוך אינטגרלי, מצבנו היה משתפר פלאים
• הרשת קיימת בין אם אנו רוצים בכך או לא. אם מכניסים בה מטען חיובי, הוא מתפשט מיד ומכריע לטובה!  
• מבנה הרשת: האנושות בפסגת הטבע, בפסגת האנושות ישראל. לכן אנו "על הכוונת"
• לא נוכל לעצור בכוח את כולם מלהחזיק באטום

 רוצים להימנע מגוג ומגוג? עלינו להבין שמגמת הרשת להפוך את כולנו לאגודה אחת

• המטרה: ואהבת לרעך כמוך, אהבת עולם. צריך לחנך לזה. קודם בעם ישראל
• אם נממש מה שבאפשרותנו, תתקיים נבואת ישעיהו, "וגר זאב עם כבש"
• ישעיהו מצביע על המצב הסופי, הכול מתחבר
• יחזקאל: "רועה אחד לכולם". כוח אחד, עקרון אחד של אהבה והשפעה ישלוט בכול
• ישעיהו: "ונתתיך לאור לגויים". צריך להקים חינוך שיכניס לנו חיבור ללב. "כאיש אחד"

 בלי שאיפה להדדיות מושלמת, ישראל לא תוכל להתקיים. לא יעזור לנו כוחנו הצבאי

• ז'בוטינסקי ואחרים דיברו על תיקון עולם. דרוש לנו חינוך אינטגרלי כמשימה לאומית
• הסברה, השכלה, פעילויות, תקשורת, תרבות, חינוך – לרתום הכול לכיוון החיבור!
• חזון הנביאים הופך לחוק הקיום ברשת

 סיכום: העתיד שלנו תלוי רק בנו. הנשק האמיתי שלנו הוא יחסים טובים בינינו

מנהיג ומנהיגות

יסוד האומה בתכונת החסד

• קודם כל להצדיק את האחר. כך לימד המנהיג הראשון שלנו
• המצב של איבוד הקשר בין בני יעקב וצאצאיהם נקרא גלות מצרים
• תכונת הענווה של משה: מרגיש עצמו קטן מול הטבע, לומד את חוקיו ומלמד העם
• ענווה ומנהיגות אינן סותרות, כמו אימא כלפי ילדיה. משרתת ומכוונת
• להיות עניו משמע להנמיך את עצמך יותר מכולם, כדי שתוכל להרגיש אותם

 מנהיג צריך לדעת לחבק ולמשוך. דין ורחמים. גבורה ואהבה

• בתרבות היהודית מנהיגות לא עוברת בירושה. דוד המלך בא מרות המואביה
• אם מנהיג מוביל את העם לאהבה וחיבור, הוא לא מתגאה. אלא מעשיו קובעים, לא הדיבורים
• החיבור משווה בין כולם. לכן לא יכול להיות שמנהיג דואג לחיבור ומרגיש מורם מעם
• הכריזמה של משה המגמגם היא תוצאה ממעשיו. מנהיג נבדק לפי מעשים, לא  לפי מילים

 מנהיג צריך ללמד את הציבור שהמטרה היא להיות כאיש אחד בלב אחד, אהבת הזולת

• אופן טבעי אנחנו לא רוצים חיבור ולכן דרוש חינוך
• דוד המלך הצליח לחבר את כל השבטים לאהבת הזולת. לכן מסמל את הנהגת העתיד

 הנהגה וממשל

בטבע תמיד פועלים שני כוחות, פלוס ומינוס, כך גם ביחסים בין אנשים

• לאדם ניתנה בחירה חופשית לאזן בין הכוחות המנוגדים הללו. קו אמצעי
• מתוך זה שכל שבט היה מרוכז בעצמו, בא אויב חיצון כדי לחייב את העם להתלכד
• בשאר העמים מלך נבחר על פי הגבורה והכוח, בישראל על פי היכולת להוביל לאהבה
• את הממשלה הראשונה הקים משה, 70 זקנים. באיזון ביניהם מתגלה חכמת ההנהגה

 "אנשי חיל": היכולים להתמודד עם האגו שלהם, לאהוב את כולם יותר מאת עצמם

• "יראי א-לוהים": דואגים להגיע לאיזון עם הטבע הכללי, עם המערכת האינטגרלית
• ששה נציגים מכל אחד משנים עשר השבטים. ביטויי אהבה שונים, כתוצאה מתכונות שונות
• דאגת המנהיגים היא איך השבט שלהם יכול להשלים את חלקו במערכת האחת
• גישה הפוכה: "במה אנחנו יכולים לעזור לכולם", ולא "איך נצליח לקבל יותר לעצמנו"

 אם הנציגים לא ידאגו קודם כל לבניית מנגנון אינטגרלי, לאף אחד לא יהיה כלום

• תפקיד המנהיג הוא לכוון את כל הנציגים לחיבור ולשיתוף
• החוק במערכת הטבע האינטגרלית: מי שנמצא באיזון, נמצא במצב הכי בטוח
• אחרי שכל נציג אומר מה הוא יכול להביא לשולחן המשותף, מגלים שלא חסר כלום
• סנהדרין, עיני העדה, היו רואים קדימה מה צריך להיות ולפי זה חינכו את העם
• בחירת לסנהדרין על פי היכולת לראות רחוק, רחוק מהאגו שלו, לראות את הנולד
• נשיא הסנהדרין רואה יותר מכולם, מאחד את כולם, נשען על כולם

 מנהיג יודע מה הצעד הבא של העם בדרך לחיבור יתר

• מנהיגות ושחיתות: חייב להיבנות מנגנון שקוף. כיום לעם אין שום כוח אחרי הבחירות
• דרוש חינוך אינטגרלי להנהגה. צריך לקום ראש בריא שמתפקד בהתאם לחוקי הטבע

מרד והתקוממות

הדחף למרוד אופייני רק למין האדם

• העם היהודי יסודו ברוח חדשה, אנשים ששברו את המוסכמות. רוח של חיבור וחסד
• מרד החשמונאים, המאבק של המכבים, היה בעצם מלחמת הרוח הגדולה ביותר
• אם אנו מאוחדים, לא באים עלינו כוחות זרים. כשהקשר בינינו נחלש – הם מגיעים
• כמו להקת דגים קטנים שדבוקים זה לזה, ונעה כאחד – לא מתקרבים אליהם טורפים
• כך קורה בחברה האנושית, ובמיוחד בנוגע לעם ישראל. התבוללות, אנטישמיות

 בחברה מלוכדת יש מעין חכמת המונים, תוספת כוח מהטבע

• המרד הגדול היה כבר בתוך מגמת הירידה של עם ישראל
• בתקופה ההיא התחולל בעם מאבק פנימי: כסף, כבוד ושליטה מול חיבור ושוויון
• מרד בר כוכבא. 4 גלויות, 4 מרידות, 4 גאולות. הכול כתוב
• התבוללות ותרבות זרה הזמינו פרץ אנטישמי נורא ואיום
• הקשר בין יהודים בגלות היה רק מתוך לחץ חיצון. אם התפזרנו, באו כוחות ולחצו
• המחאות במדינת ישראל הם כמו במדינות אחרות. לא על אובדן הרוח המקורית שלנו

 תפקיד החינוך האינטגרלי להחזיר את הרוח המקורית, את רוח החיבור, שוויון ואהבה

• לכל פרט בטבע יש מקום משלו. רק כשנחזור לערכי עם ישראל, נזכה לארץ ישראל
• כמו מטען חשמלי בשדה חשמלי, הכול נע לנקודת האיזון. הארץ עלולה להקיא אותנו
• הכול תלוי בחיבור בינינו. גם מצבנו הביטחוני וגם מצבנו הכלכלי.
• לא יעזרו מחאות
• לחיבור לא צריך צעקות ומחאות אלא הקמת מערכת חברתית-חינוכית כוללת
• כיום עלינו לצאת למרד נגד האדישות שלנו, נגד הדחייה, הריחוק והשנאה ההדדית

צדק ומשפט

היהדות מתייחסת לעולם כאל דבר שלם ועגול שבו פועל חוק אחד: הטבע, א-לוהים

• החינוך והתרבות נועדו להביאנו לאיזון עם חוקי הטבע, למצב הבטוח והנוח ביותר
• כל אדם צריך להיות שופט לעצמו, מברר ומתקן את עצמו. וגם לעזור לאחרים בכך
• תמיד בראש החברה עמדו חכמים ששפטו את העם וכיוונו אותו אל האיזון
• במעגל הפנימי ביותר מצויה מערכת חינוך לילדים. אחריה חוק, סדר, משפט ודין

 לאף אומה לא הייתה מערכת חוק ומשפט כמו שלנו. חוקים על פי הטבע

• האיזון בין האדם לדומם, הצומח והחי, איזון בין בני אדם. חוקים אקולוגים, אינטגרלים
• מערכת החוק והמשפט צריכה להיות מסורה לידי חכמים שמבינים את חוקי הטבע הכללי
• דיין חייב לדעת את חוקי המערכת האינטגרלית. אי ידיעת החוקים האלה גורמת כיום נזק

 מה דורש חוק האיזון ברמה החברתית

• מוסר יכול להשתנות מחברה לחברה, מדור לדור. חוקי הטבע האינטגרלי הם קבועים
• כדי לשרוד חובה להתחבר. מערכת המשפט צריכה לכוון את האדם לקשר הדדי עם אחרים
• כדי להביא להתחשבות בזולת אנו זקוקים למערכת חברתית-חינוכית אינטגרלית

 בתי סוהר אינם מתקנים את האדם. הרבה אנשים יוצאים מהם וממשיכים להזיק

• מערכת המשפט לא מתחשבת בחוקי הטבע אלא במשפט האנגלי. המאסר אינו מהווה תיקון
• אסירים מארה"ב שעברו חינוך אינטגרלי
• יש להכניס כל אדם שהזיק לאחר, קודם כל לחינוך אינטגרלי. ומעבר לכך, שישלם הנזק

 צדק: על השופט לא להתחשב בפרצוף של החשוד, וגם לנקות עצמו מאינטרס אישי

• מערכת המשפט בימינו חלשה, לא רוצה לעסוק בבירור האמת ולכן מעודדת פשרות
• שני עדים לפחות: מתוך חקירת שניהם מתבררת המציאות בקו אמצעי
• לרדוף צדק משמע שהדיין צריך לצאת מעצמו, לבנות מערכת רגש ושכל חדשה

 "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין, על האמת ועל השלום"

• שלום ואמת: השלמה מתוך הבנה גבוהה שבאמת כולנו מופעלים, אין אשם ואין זכאי
• ירידת הדורות מקלקלת כמובן את יושרה של מערכת המשפט, והציבור מאבד אמון
• הכוונה להזיק כבר מגדירה אדם כרשע. הוא חייב לעבור תיקון
• במערכת הכללית, עצם הרצון להזיק כבר מכניס אלמנט שלילי
• הלב והמוח בתוך המערכת הכללית. מחשבה להזיק = נזק, לא לגופו אלא לאדם שבו
• המחשבה שלך נכנסת מיד ל"מחשב הכללי" ויוצרת נזק ברשת הקשר בין כולנו
• להשלים את הנזק שעשית משמע להפוך רצון להזיק לרצון להיטיב
• בחברה העתידית המתוקנת כל אחד מבקר את עצמו
• מה עליך לתקן ברשת הקשר

המבול

א-לוהים זה הטבע. המערכת שמנהלת את המציאות

• "ירדנו מהעצים" והתחלנו לחשוב שאפשר לעשות מה שבא לנו, בלי חשבון לסביבה
• סביבה כוללת את כל חלקי הטבע: דומם, צומח, חי ובני אדם אחרים
• יחס מנצל לכול
• כאשר הופר האיזון הגיע המבול. אחריו הוגדר תנאי חדש לקשר בינינו לבין הטבע
• התפתחות האגואיזם הרחיקה את האדם מהטבע. היה עלינו לבצע תיקון סטייה
• אבל לא הצלחנו, הלכנו עם היצרים הרעים שהתעוררנו בנו. "ככה בא לי".
• אילו תיקנו את הסטייה, היינו חודרים לעומק הטבע, מבינים את המערכת, את התכנית ומתעלים
• כל יצור לוקח מהטבע כדי קיומו. אנחנו לא מתחשבים בכלום ובאף אחד. ניצול
• מערכת הטבע לא יכולה לסבול אי איזון כזה, ולכן מתחילה להתייחס לאדם אחרת
• אחרי המבול רמת הרגישות יורדת. האדם לא עבר את המבחן. העולם נעשה חשוך
• מערכת אינטגרלית היא משחק סכום אפס. לקחת לטובתך הפרטית, גרמת רע לזולת
• כשהפרת האיזון כלפי הדומם, הצומח, החי והמדבר מצטברת לסף קריטי, בא המבול. הטבע חוזר לאיזון
• בלי המבול, היינו חיה מתוחכמת. כדי לגדול כאדם, היה עלינו לעבור ניתוק מהטבע

 כיום המעגל נסגר ועלינו לחזור לאותה נקודה, להיכנס למחשב הכללי של הטבע

• אסונות הטבע גוברים, בעיקר סופות ושיטפונות
• הפחד הגדול ממכות ברמת החי
• הטבע הוא מערכת שמגיבה ע"פ חוקים. אין פלא שעל הפרת איזון מצטברת באה מכה
• העולם נעשה עגול, מקושר. הטבע מראה לנו את האינטגרליות שלו, שואף לאיזון
• לעומת זאת, החברה האנושית בחוסר איזון הולך וגובר
• שמירה על הטבע בלבד לא תספיק

 עלינו לפתח מוח ולב מאוזנים כדי לחזור לאיזון

• רק מאמץ לבניית יחסים מאוזנים בינינו, בני האדם, יביא אותנו לכניסה לעומק הטבע
• עלינו ללמוד איך להשתמש נכון בדחפים האנושיים שיש בנו ואין בחיות
• חיות אינן טועות. לאדם רגש ושכל מעבר לדרגת החי, ולכן הוא טועה
• האגואיזם האנושי מתבטא בעיקר במערכות יחסים בינינו, לכן תיקונו מתבצע בדיוק שם
• הכרת הכוחות הפנימיים ואיזון הכול. התוצאה: שפע, פריחה
• ההרס העצום של הטבע בתוספת חוסר היכולת להגביל אנשים מראים שאין עתיד
• אפשר להילחם רק ברמת השכל והרגש. בדיוק מה שהיה עלינו לעשות לפני המבול

 פתאום ניראה שמערכת הטבע מתחילה להתנקות, לשחזר את עצמה, יתגלו פתרונות

• לכאורה הטבע גם יפה וגם מכה, אבל זה רק כלפינו. סטייה מאיזון מזמינה תגובה
• תיבת נוח המודרנית: אנשים שבונים איזון והשלמה, הופכים למשפחה אחת

סדום ועמורה

 אין דבר גרוע יותר מניתוק קשר בין בני אדם. סדום מסמלת נתק

• סדום היא ללא התפתחות, מנוגדת להתפתחות הכללית לעבר קישוריות מושלמת
• עיר חטאים: חוסר יחס לזולת זה הכי רע, כי כך אי אפשר לממש את תכנית הטבע
• גם היום, כל אחד בפינה שלו, "אל תיגע בי", מנסים לחיות בשקט, חיים בסדום...

 מגמת הטבע: להביא את כולם לקשר הדדי מושלם

• סדום מאופיינת בהזנחת החלשים: "זה לא שייך אליי". "כל אחד והמזל שלו"
• אברהם מגיע: מייצג רגש לזולת, רחמנות, התחשבות
• אם יש עשרה צדיקים, מניין שיכול לקיים חיבור כלשהו, אפשר יהיה לצאת מהנתק
• עשרה אנשים זו מערכת מינימלית לפיתוח יכולת השפעה מושלמת
• עשרה אנשים שרוכשים כוח השפעה יכולים להטות את העיר לטובה

 הטבע הוא המנגנון האחד שמנהל את הדומם, הצומח, החי והמדבר, שקושר בין כל הפרטים על פי חוקיות

• עלינו ללמוד מהטבע את נוסחת ההתקשרות הנכונה. המעבדה דורשת לפחות מניין
• מיטת סדום: כולם צריכים להיות אותו דבר, כמו זומבים, אין מקום להשלמה הדדית
• רק אם משתוקקים לחיבור, כל אחד יכול לפרוח ולהצטיין במה שהוא, להבליט את ייחודו
• הפילוסופיה: אם אנחנו רעים מטבענו, עדיף שלא יהיה בינינו שום מגע. אברהם טען הפוך: אין רע בעולם. רע שמתגלה בא כדי לאפשר לבנות מעליו טוב
• מי שאין בידו את שיטת החיבור שהייתה לאברהם, בטוח שהפרדה בין שונים טובה
• התובנה מסיפור סדום: בלי שיטה לבניית חיבור אינטגרלי עדיף לשמור מרחק...
• סדום נהפכת: הבנה שכן אפשר להיות בקשר, בתנאי שנרגיש כמו חלקים בגוף אחד

יונה הנביא

 סיפור יונה: סיפורה של האנושות שנקלעת למבוי סתום וזקוקה לנביא שרואה את הנולד

• מה הנביא אומר שצריך לעשות כדי להינצל? להתחבר, כי זוהי מגמת ההתפתחות
• מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. האגואיזם עוזר כי הוא מאפשר למדוד מה לא לעשות
• את החינוך האינטגרלי הזה יונה היה צריך ללמד בנינווה
• חזרה בתשובה: לעבור משנאה לאהבה. מאדישות להתחשבות. היפוך ביחסים
• יונה בורח כי המשימה נראית בלתי אפשרית
• ביום הכיפורים: חשבון נפש, נהוג לקרוא את סיפור יונה. סגולה להצלחה
• שוד, גזל, חמס. הפוכים בדיוק מהאיזון שבטבע
• יונה בורח לים, המלחים מבינים שהם תלויים זה בזה. יש באונייה חוקים אחרים מאשר בנינווה
• כשמתחילה סערה ברור להם מייד, שמישהו באונייה מפר את חוקי החיבור
• בלב הסערה, כשכולם בלחץ, יונה הולך לישון. כמונו, עם ישראל היום...

 משמעותו של הסיפור על הדג שבלע את יונה הנביא

• ים ואויר הם שני דברים בטבע שמשתנים מהר על ידי כוח זר. הם יכולים להחיות או להמית
• ימאים תופסים את החיים אחרת, יחס מיוחד לגורל. מתוך חיבור הם מרגישים כוח הדדי
• מלחים מרגישים שכולנו "ילדים של הכוח העליון". אומרים ליונה: קום קרא אל א-לוהיך!
• עם ישראל הוא כמו יונה הנביא. כיום עלינו להציל את האנושות, לא לברוח מתפקידנו להיות אור לגויים
• אנו לא מכירים בתפקידנו, בשליחות שלנו, בדיוק כמו יונה הנביא שהיה חסר לו קשר לכוח העליון
• כמו יונה, אנו חושבים שאפשר להמשיך לזרום עם החיים. ש"יהיה בסדר..."

 סיכום: אנו עם מיוחד, עלינו להגיע לחיבור ראשונים ולסחוף כל האנושות לאהבה

חיפוש אחר האושר

כולנו בחיפוש תמידי אחר האושר. ההנאה חולפת מכל דבר שמשיגים. נמצאים במרדף אינסופי

• הכל הבל הבלים – הבל הוא מה שיוצא ממני. האושר תלוי ביחס שלי לזולת!
• למה רכישת דבר מה לא עושה לנו טוב לאורך זמן? כי הנאה מורגשת רק בחידוש
• מכונית חדשה, בית חדש, בן זוג חדש... להכול מתרגלים. לכן אנשי שיווק ומכירות יוצרים בנו רצונות חדשים. "זה מה שחסר לך"
• היום כל העולם אצלי על המסך, אין לאנשים כוח לרוץ

 הרצון האנושי מתפתח איכותית. מפסיק להרגיש שצבירת רכוש היא המטרה בחיים

• כבר לפני חמישים שנה ילדי הפרחים אמרו: "די! לא רוצים לרוץ אחרי כל זה".  
• עייפות מהריצה אחרי הזנב של עצמנו. סמים, ייאוש, גירושין
• רוצים אושר מופשט, וירטואלי, לא דרך בלוקים (בתים) או ברזל (מכוניות)
• כל דור קובע לעצמו מהי אמת

 האושר נמצא בהשפעה לזולת

• נמלא זה את זה באושר, לא בחפצים. נרגיש חידוש מתמיד
• אצל ילדים יש חידושים תמידיים כדי שיתפתחו
• אדם מת מחוסר תענוג
• רק בחיבור בין אנשים נוצרת התחדשות תמידית, התחדשות ביחסים

 קהלת גילה שהאושר אינו נמצא גם בחכמה וידע

• אמנים מתחדשים בכל יצירה. אך בסוף קהלת מגלה גם ביצירה וגם בעבודה ריקנות
• קהלת לא מצא אושר במשפחה ובזוגיות. כיום הסטטיסטיקות נוראיות
• סוף דבר: קיים את חוקי הטבע שמסתכמים ב"אהבת לרעך כמוך". שם נמצא האושר
• אף אחד לא יכול להאכיל את עצמו, למלא את עצמו בסיפוק, רק זה את זה

איוב

 אין מקרה! יש כוחות כלליים ופרטיים שפועלים על כל דבר במציאות

• מה המשמעות של "הכול צפוי והרשות נתונה"?
• לבני אדם יש אפשרות להתחבר ולחוש את כוחות הטבע המפתחים, כטובים ונעימים
• כל אחד מאיתנו מרגיש כמו איוב: "בסך הכול אני אדם טוב, למה באות עליי מכות?"

 מכות כלליות לא מזיזות לנו, "מצידי, שיישרף העולם", לכן באות מכות פרטיות

• אנחנו סופגים מכות ומגיבים: "זה הכוח העליון". זו גישה לא נכונה, ולכן באות עוד מכות. דרוש שינוי!
• אדם רוצה להאמין שהכול זה גורל, לברוח מאחריות אישית, "עזבו אותי", "ראש קטן"

 אתה חייב לבצע את חלקך בבריאה, לחבר ולאזן הכול בהרמוניה מושלמת

• מיהו השטן? יצר הרע שמנהל אותנו.
• הדומם, הצומח והחי מנוהלים על ידי כוח טוב, ואילו האדם על ידי כוח רע
• אף יצור בטבע לא נהנה מלהזיק לאחרים, מסבל של האחרים. הרגש הזולת יש רק לאדם
• להסכים עם הגורל זה עדיין לא מימוש תפקידך בעולם
• "המניפולציות" של השטן נובעות מתכנית ההתפתחות שלנו. השטן דוחף אותנו
• חברי איוב אומרים לו: חפש איפה טעית. אך הוא לא ימצא. עליו קודם ללמוד את חוקי הטבע

 הכול בידיים שלנו. מכה היא הזמנה

• קשה לנו להבין "תמונה פרטית של מישהו" כי לשם כך צריך להכיר את התמונה הכללית
• בני אדם נהנים מזה שרע לזולת, מזה שהוא פחות מהם.
• קודם כל להבין שדבר אינו מקרי, אלא בא ללמד אותנו משהו, כדי שנשנה התנהגותנו
• באה מכה, חובה לשאול "למה זה בא", ללמוד. כי הרע הוא כוח שמכוון אותי לטוב
• המושכות בידיים שלך. תלמד לנהל את העולם, רק אז המכות ייפסקו
• סיפור איוב מלמד שכל רע שמתגלה מצביע על חוסר חיבור. נתחבר – יהיה כל טוב!

שיר השירים

 השירים הללו נכתבו לאדם שכבר מרגיש שכל החיים הם אהבה, שהטבע כולו אהבה

• אהבה זה לא לאהוב את מה שעושה לי טוב, אהבה זה לעשות טוב לכולם
• אחרי תהליך חינוכי מיוחד מרגישים שכולנו קשורים, ומתחילים להתחבר
• שלמה המלך, החכם באדם, כתב את שיר השירים מתוך הכרה של מערכת הטבע הכללי
• שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. אי אפשר להתחבר למישהו בלי שימוש בשני כוחות
• בלי יצר הרע אין תחושה מה חסר לזולת. ובלי זה אי אפשר לתקן היחס ולהשפיע לו

יופי מושלם בשיר השירים: יופי הוא תוצאה של אהבה. מי שאתה אוהב, יפה בעיניך

• אהבה שאינה תלויה בדבר, מתוך הכרה שכל הבריאה היא מכלול אחד
• אחת היא יונתי תמתי: כל הבריאה היא מערכת אחת. השלמה בין ניגודים משמחת
• כשאדם מתייחס באהבה לכול, הוא מתחיל להרגיש מהמציאות יחס חום, אוהב ומחבק
• מה זה: "להיות גבר", ומה "להיות אישה"?
• "חולת אהבה אני": תחושת האהבה כל כך ממלאת את האדם, שולטת בו
• אנחנו חיים רק מחידושים. "על כל פשעים תכסה אהבה"
• אבל בדרך היא מקבלת מכות, לבה נשבר... כל זה כדי לעורר חשק גדול
• מאהבת הבריות לאהבת הבורא. מאדם קטן אתה הופך לבלתי מוגבל
• עזה כמוות אהבה: השלמה בין ניגודים מביאה לשלמוּת, לשיר השירים

 באהבה אמיתית אני עובר לחיות בתוך האחרים. שיא המימוש העצמי. אהבת עולם!

חוזרים לגן עדן

סיפור הבריאה מוגש לנו כסיפור, אבל בעצם מתאר ששה שלבים בהתפתחות הטבע

-        הבריאה מתפתחת משני כוחות, פלוס ומינוס, שמנוגדים זה לזה ומחוברים זה לזה

-        תחילת הבריאה היא הרמוניה, מערכת פרטים מקושרים, גן עדן. אך לא מתוך בחירה

-        מאז התהליך ממשיך, הטבע מפתח את האדם, עד שיהפוך לאחראי, ל"בעל בית על גן עדן"

-        סיפור הבריאה מדבר על שני כוחות שמהם הטבע בורא את כל יצוריו, וגם את האדם

-        בעצם אנחנו קופים, שבהם התחיל להתפתח רצון לרכוש, לבלוע, להיות בעל הבית

-        הרצון הזה מפתח אותו קדימה, כי תמיד הוא מרגיש חוסר. זהו האגו של האדם

-        הכוח השלילי לא מאוזן עם הכוח החיובי. לכן אין באדם השלמה הדדית אלא מאבק

האדם ממלא את עצמו בכל מה שיש בעולם, כדי להרגיע את החוסר שבו, ולא מצליח

-        "נברא בצלם": כמו צל, הפוך. במערכות הרגש והשכל באדם הוטבע חוסר איזון

-        עוד בעיה: אני תלוי באחרים והם בי, אך אין לי שום רצון לפרגן להם, להשלים אותם

-        לכן אנחנו בונים מערכות קשרים מלאכותיות, אך מסתבר שהן מגבילות אותנו

כיום הגענו למבוי סתום. מה שלא נעשה, תמיד נישאר חסרים. בדיוק ההפך מגן עדן

-        ה"אישה" מוציאה את האדם מאיזון: מדובר בכוחות פנימיים, שמצויים בזכר ובנקבה

-        עץ הדעת טוב ורע: תוספת הרצון מפתחת באדם שכל ותבונה. כמו אדם ביחס לקוף

כיום מגיעים להכרה שמוכרחים לשנות משהו בגישתנו לחיים, כי לא מצאנו את גן העדן

-        הסתכלות בריאה על המציאות מראה שחסר לנו כוח חיובי שיאזן את הכוח השלילי

-        נוכל לגלות כוח חיובי במאמצים להתקשר זה לזה, בחיבור בינינו

-        ניסיונות העבר להקים חיבור בין אנשים קרסו כי לא שאפו למצוא כוח חיובי מאזן

-        הכוח החיובי מצוי בחיבור, במרכז העיגול. אנחנו רוצים למצוא אותו, כדי שיאזן אותנו

-        אם נקדיש רגש ושכל לאיתור הכוח החיובי ונפתח אותו לגובה הדרוש, נחזור לגן עדן

-        בנייה של חברה כמשפחה אחת היא מודל כי במשפחה כולם שווים, משלימים, כאחד

האדם שבנה את האיזון שלו בעצמו רוכש דרגה עליונה ומילוי אינסופי. זהו גן עדן

יסודות החינוך בתרבות היהודית א'

החינוך תפס מקום מרכזי ביהדות כי היא התחילה מתהליך חינוכי של בניית אדם

-        החינוך של אברהם לחסד ולאהבת הזולת הוא שהבדיל אותנו מיתר הבבלים

-        כל התורה היא חינוך: איך אדם צריך להתייחס לעצמו, לדומם, לצומח, לחי, לבני אדם

-        היה חינוך אחיד לכולם, שמקורו באברהם והמשכו במשה. אף אחד לא המציא משהו

-        החכמים עסקו בחינוך, אחרי שחינכו היטב את עצמם. ראשי הדורות הובילו את החינוך

-        מעולם לא היה ילד יהודי שלא למד קרוא וכתוב, שלא התחנך ביחס נכון לכול

-        רק בדורות האחרונים ספגנו חינוך, תרבות ורוח זרה מאומות העולם

חכמת החיים שמוקנית בחינוך בעמים אחרים היא טבעית, ואצלנו החכמה על- טבעית

-        ואהבת לרעך כמוך זה על- טבעי, למעלה מהטבע שלנו. לכן דרוש חינוך שמלווה את האדם משך כל חייו

-        החינוך היהודי הוא מה שהחזיק אותנו. רק בזכותו שרדנו כאומה בארצות הגולה

-        כל אחד נולד כחיה. חינוך עושה מאיתנו "אדם": דומה לערכים של אהבה וחיבור

-        הורים נמדדו באיכות החינוך שנתנו לילדיהם. משפחות השקיעו בחינוך את כל כוחן

-        יש לשחזר החינוך האינטגרלי של אברהם ל"ואהבת לרעך כמוך". בישראל ובעולם

התבוללות פירושה נטישת הערך של ואהבת לרעך כמוך כמטרת החינוך

-        צריך לחנך וללמד קרוא וכתוב מגיל צעיר, כי מגיל שלוש אדם צריך להתקשר לחכמה

-        החינוך עובר מדור לדור. כולם לומדים מאותם המקורות. אף אחד לא ממציא מעצמו

-        דמות האדם השלם שאליה מכוון החינוך קודמת לצורה דתית או חילונית. זהו המקור

-        אלפיים שנה אנו מנותקים משורשנו, "ואהבת לרעך כמוך" לא נמצא כיום באף מגזר

-        התורה מחייבת לאהוב כל מה שמחוץ לנו. אדם שלם הוא מי שנמצא באהבה לכול

-        בלי חינוך אי אפשר להגיע לזה, כי טבענו הפוך. ילד נולד אגואיסט, באהבה עצמית

-        חינוך צריך ממש למלא את האוויר באהבת הזולת. להקנות לאדם תוכנה חדשה

חינוך מקנה לאדם יכולת פיצול לשניים: הוא עצמו, ונקודת ביקורת חיצונית על עצמו

-        עבודת החינוך היא העבודה על רכישת אהבה לכול, נוקראת עבודת ה'

-        בלי חינוך לאהבה אנחנו חיות

-        "הפוגע בחינוך היהודי כפוגע באישון העין": החינוך בונה לנו משקפיים חדשות

-        חנוך לנער על פי דרכו: הכללים זהים, אבל מימוש היחס לזולת הוא אישי. אסור לחייב

-        לכל אחד מכלול רצונות משלו, הוא מממש אהבה לזולת בדרכו. עליו ללמוד את עצמו

חינוך הוא רק על ידי דוגמה, לא בדיכוי. ללמד ולתת דוגמה, כי מילים לא עוזרות

יסודות החינוך בתרבות היהודית ב'

יסוד החינוך הוא הקניית יחס טוב לערכים הרצויים

-        הכי חשוב הוא לבנות סביבה שתתמוך בערכים שאליהם אנחנו רוצים שהאדם יימשך

-        פחות חשוב המקצוע שאדם ירכוש, העיקר שירצה להועיל לאחרים. זה ישמור עליו

-        לא צריך לדאוג לפרט עצמו, אלא לבנות לו סביבה חינוכית נכונה. היא תבטיח תוצאה

-        ילדים סורקים את ההורים והמבוגרים שלידם, קולטים התנהגויות. לכן דרושה דוגמה

-        שינון: הרגל נעשה טבע שני. מתכנתים את עצמנו להתייחס לעולם באופן על-טבעי

לימוד בחברותא, בקבוצה קטנה: לומדים זה מזה, מטעויות וגם מהצלחות

-        אסור לאדם להיות לבד, כי אז האגו שלו יחנך אותו, במקום החברה הטובה

-        כיום אין סביבה  שמטרתה להביא את הילד שלי לאהבה, כפי שדורשת התורה

-        מורה פרטי לא יכול להחליף את החבורה, כי רק עם הדומים לו אדם יכול להתפתח

-        ילד יכול ללמוד התנהגות רק מחבריו, שנתיים מעליו מקסימום

המטרה: להביא את האדם לתחושה שהעולם שייך לו. שיתייחס לעולם כמו לעצמו

-        המחנך מביא לקבוצה את תורת ההתנהגות הנכונה. הקבוצה מממשת בעצמה

-        המחנך בונה הין הילדים רשת קשר, רשת של התחשבות ואהבה

-    החברים בקבוצה כזו יהפכו להיות כאחד. חזקים, חכמים, מרגישים, כלולים זה מזה. תיבנה בהם יכולת לראות את המציאות באופן בלתי תלוי, רחב, בלתי מוגבל. הם יבינו מה לעשות עם החיים שלהם, עם עצמם, כיצד נכון לנהוג בכל דבר ועניין

-        כל הילדים יהיו כאחד, אבל הייחודיות של כל אחד תישמר. זהו עושר אדיר

-        ייבנה מהם "אחד": רגש משותף, שכל משותף, שבו ירגישו את כל הטבע

-        הילד תמיד יצליח, יידע מיהו, מה איתו, לשם מה הוא חי. מפת החיים תיפתח בפניו

-        זהו הדבר המעשי ביותר לחיים, כי היום חוסר תשובות מביא לדיכאון, אלכוהול וסמים

-        חינוך אינטגרלי בקבוצה מקנה חכמה גלובלית, חכמת החיבור

-        מזהים את רשת הקשר

-        מחלוקת בונה: לכל אחד דעה שונה, אבל לכולם מטרה להתחבר. רבגוניות מושלמת

הרבה למדתי מרבותי, יותר מחברי, ויותר מתלמידי: חשוב שהילד ילמד אחרים. כך נוצרת זרימה של חינוך, הווה, עבר, עתיד. זה מקנה לחברה שלמות

זהות ישראלית יהודית- שיחת סיכום

בקשר בינינו מצוי המפתח לטוב. כשמתחברים בערבות והשלמה מתאימים למערכת הטבע

-        האדם חי מרוח, לא מחומר

-        בחיבור בינינו מגלים את סוד החיים

-        חיבור בין ניגודים

-        כל הטבע הוא חיבור בין פלוס למינוס. לכן "ואהבת לרעך כמוך" מגלה את סוד החיים

-        היום חיים הרבה יותר טוב מבעבר, אבל לא מגיעים לאושר. מפסיקים לשאול שאלות...

הטכנולוגיה של השגת סוד החיים היא שעומדת ביסודו של עם ישראל

-        אם פלוס ומינוס מתקשרים בתוך אטום, יש בו אנרגיה אינסופית. כולנו פלוס ומינוס

-        התקשרות באהבה הדדית יוצרת קשר נצחי, כל אחד מסתובב סביב כולם כמו באטום

-        מהי הסגולה לחיים טובים שיש בעם היהודי? בנו טמון רושם מקשר של חיבור ואהבה

-        התרבות היהודית, המנהגים, הטקסים – בפנימיותם כולם מכוונים לחיבור ולאהבה

-        כאשר מתחברים בונים רשת קשר שבה מתגלה כוח עליון של אהבה

יש לחבר את העבר שלנו לחזון חדש לעתיד. דווקא מתוך השבר נולדים חיים חדשים

-        כיום מתגברות הצרות מבית ומחוץ. הזדמנות לחשבון נפש לאומי

-        בידינו המפתח לאושר שלנו ושל העולם כולו

-        יש בנו כוח להתחבר מעל הפילוג. קיים בינינו קשר פנימי עמוק שנקרא מורשת אבות

-        כוח אברהם, כוח החיבור נסתר בתוכנו. בתת ההכרה העולם דורש אותו מאיתנו

-        השינוי תלוי רק בנו. נחבר פלוס ומינוס וניצור כאן גן עדן של ממש

-        בחברה שמקושרת בטוב כמו משפחה אחת, נוצרת רשת הקשר שנקראת "נשמה"

-        אם נאזן את כוח המינוס בכוח של פלוס, נביא איזון בכל המערכת העולמית

-        שלמות

-        לא סתם הסמל של מדינת ישראל הוא מנורה. בניית קשר טוב בינינו תאיר את העולם

סיכום: "ואהבת לרעך כמוך" - הנוסחה לחיים ברמה חדשה

גיבורים בתנ"ך: יעל ודוד

 בד"כ אישה חושבת על שלום ילדיה. יעל פעלה עבור שלום העם כולו

• ההרגשה שכל העם הם ילדיה היא שנתנה לה כוח לפעול בתחכום ובעוצמה נשית. גבורתה היא בכך שהצליחה להרחיב את ליבה, להרחיב את גבולות האהבה – לכל העם
• סיפור דוד וגוליית בא לומר שכל אדם פשוט, שילך עם האמת שלו והכוח העליון- ינצח
• רועה צאן פירושו שהוא הולך לפני העם, רוצה להגן על העם, להוביל אותם לכוח עליון

 יש כאן מלחמה פנימית. דוד מנצח את גוליית, רוכש את עוצמתו האדירה ומנתבה לחיוב

• בד"כ במלחמה, אם מדינה כובשת מדינה אחרת, לאחר זמן היא סופגת את ערכיה ורוחה
• דוד היה גיבור בזה שרתם את עוצמתו של גוליית לדרך שלו עצמו, של דוד. לכיוון חיובי
• גוליית מסמל שימוש אגואיסטי בכוח, לרעת אנשים. דוד משתמש בכוח – להגביר אהבה

דוד מילא את מכל הדלק שלו בכוחו של גוליית, ונסע לכיוון שלו, לעבר האהבה לזו

גיבורים בתנ"ך: משה רבנו

 עד גיל 40 משה גדל כנסיך בבית פרעה. כשראה מצרי מכה עברי הנקודה שבו התעוררה

• הריגת המצרי מסמלת שהוא לא רוצה להשתייך לתרבות המצרית, לערכים, לאלילים
• להיות בבית יתרו זו תחנת ביניים, ל-40 שנה נוספות
• גבורה של משה היא בכך שמקבל את השליחות שהוטלה עליו, ולא מתחמק ממנה
• משה משרת את ישראל, מוציא ממצרים, מביא תורה שכל כולה "ואהבת לרעך כמוך"

 כל אחד מקבל בחייו הזדמנויות להיות כמו משה, אבל אנו מתחמקים...

• לצאת ממצרים, מבית פרעה, משמעותו להשתחרר משליטת האגו עלינו, לצאת לאהבת הזולת
• משה הרועה הנאמן, עומד בגבורה אפילו מול הכוח העליון כדי להגן על העם. אוהב אותם
• משה מרגיש את העם כילדיו. למרות כל הקשיים שעושים, חייב לקדם אותם למצב האהבה

 משה דורש ומקבל כוחות מא-לוהים. כל מי שרוצה לקדם את האחרים, מקבל כוחות

• מצרים - הרצון האגואיסטי. יתרו – חכמה, הבנת האגו. מתן תורה – קבלת שיטה לתקנו
• בימינו גיבורים ייחשבו אלה שיוכלו להוביל את החברה שלנו ליציאה מהעבדות לאגואיזם

 כיום חבל לחכות ל-10 מכות, עדיף להתקדם בעצמנו לעבר חיבור בינינו, לאהבת אחים

יהודי התפוצות

אדם מושפע מהסביבה שבה הוא נמצא

-         השוני בין יהודי ישראלי ויהודי שאינו חי בישראל

-         בעבר מנהגי הדת יצרו מכנה משותף, היום זה הולך ונעלם

-         גם ליהודי התפוצות יש ייעוד וגם ליהודים החיים בישראל – היעוד הוא להיות אור לגויים, להוביל למטרת הבריאה

עלינו להוביל לגילוי כוח ההשפעה והאהבה בעולם. עד שלא נעשה זאת, ישנאו אותנו

-         כל היהודים בעולם צריכים להתחבר ביניהם ומתוך כך לבנות ראש, שיוביל את העולם

-         מה שקושר בין היהודים הוא לא העבר המתפוגג אלא העתיד המחייב,מטרה רוחנית

הסיבות לאנטישמיות חלק (א)

מי שנולד בישראל, לא מסוגל להבין מהי אנטישמיות. מי שנולד וחי בחו"ל, רגיל לזה

-        האנטישמיות קיימת לאורך כל ההיסטוריה. מרגע שאברהם אבינו קיבץ אנשים סביב אידיאה

-        בבבל העתיקה התפרץ האגו. אברהם הציע להתעלות, נמרוד הציע להתרחק זה מזה

אנחנו לא עם לפי לאום, אלא לפי רעיון, תפיסת עולם. השנאה אלינו מושרשת בטבע

-       ממשיכי דרכו של אברהם חקרו את שני כוחות הטבע, אגו ואנטי אגו. מכאן חכמתם

• העולם לא מעריך את התרומה שלנו, את פרסי הנובל. הם רוצים חיבור ואהבה

הסיבות לאנטישמיות חלק (ב)

האנטישמיות נובעות מהופכיות בין כל העולם לבין קבוצת אברהם שנולדה בבבל

-        כוח האגו כל הזמן גדל וצריך להוסיף עליו כוח אהבה כנגדו. ואז מגלים כוח עליון

-        תלמידי אברהם ראו את המציאות בצורה אחרת. היו גמישים, חכמים ומוצלחים מכולם

-        אומות העולם מרגישות שיש ביהודים גישה שונה לחיים, גישה נסתרת, ערמומיות

-        אי אפשר לסלק את האנטישמיות כי היא מצויה ביסודו של הטבע

-        העולם מרגיש שיש כוח נסתר שנפתח ליהודים, ולאחרים לא. סוד שהם לא מגלים

ההבדל בין יהודי לאדם אחר, הוא כמו בין לראות בעין אחת מול לראות בשתי עיניים

-        הגענו לרמה של חיבור ואהבה בינינו בבית המקדש הראשון, והתחלנו 'ליפול' לשנאה

-        ההתנגדות למדיניות ישראל בשטחים היא תירוץ חיצוני לשנאה פנימית

-        יהודים בארה"ב יוצאים נגד ישראל, חושבים שזה יביא כלפיהם יחס טוב. אך הם טועים

-        באינקוויזיציה בספרד היו יהודים מובילים. למעשה בכל מקום נגד יהודים, יש יהודים

-        רוב האנטישמים לא יכולים לומר שהם שונאים יהודים, לכן ממציאים תירוצים שונים

-        יהודים צריכים לממש את תכנית הבריאה. ללמד את כולם איך מנהלים את שני כוחות הטבע

פתרון בעיית האנטישמיות

העולם לא מתפעל מכל פרסי הנובל שלנו. הוא זקוק למשהו אחר, לחיים טובים

-      אברהם אבינו גילה למה האגו כל הזמן גדל ומה אפשר לעשות איתו. אברהם גילה כוח עליון. מאז עברו ארבעת אלפים שנה כמעט, והעולם כולו זקוק לזה, לחיבור מעל האגו

-      לא יעזור ליהודים להתבולל, יש תהליך בטבע שחייב להתרחש. לכן הקבלה מתגלה

-      עלינו ללמוד וללמד את העולם איך מתחברים מעל האגו הגדול

ישראל צריכה להכריז בפני העולם: גילינו מה תפקידנו ואנו לוקחים אותו על עצמנו. למעשה, היינו צריכים לעשות זאת כבר לפני קום המדינה. לזה חיכו מאיתנו

-      עלינו להוביל את כל בני האדם להיות כאגודה אחת. זה נקרא להיות אור לגויים

-      חכמת הקבלה מסבירה את תכנית ההתפתחות שמוגדרת בטבע. וכיום מתגלה כדי לסייע. גישה זו לא קשורה לדת. לראייה, הדת לא מטפלת בקשר בין בני אדם ובבניית אהבה

-     ביהודים טמונה יכולת לשנות את עצמם, את העולם ואת המציאות כולה. לאחד הכול

ההתכחשות לאנטישמיות (א)

האנטישמיות או ליתר דיוק 'שנאת יהודים' מתחילה בשורש העם היהודי, כאשר אברהם קיבץ אנשים שרצו לגלות את הכוח העליון דרך "ואהבת לרעך כמוך"

-        אהבת הזולת מבדילה אותנו מכל העמים משחר היווסדנו.

-        העם שפיתח שיטה לחיבור

-        הרבה יהודים עברו לאורך הדורות ל"צד השני", הפכו להיות שונאי ישראל

-        מדינות כיום מכחישות שהן אנטישמיות, אבל קמות בהן תנועות אנטישמיות חזקות

-        האו"ם לדוגמה מאוד אנטישמי אך טוען שהוא לא...

עם הזמן נגלה שכל העולם נגד ישראל, עד שלא נתחיל לבצע את תפקידנו ההיסטורי

-        האנטישמיות לא תיעלם, עד שאנו לא נעלים אותה על ידי מימוש תפקידנו

ההתכחשות לאנטישמיות (ב)

אי אפשר להסביר לישראלי מלידה, מה זה להרגיש אנטישמיות כשאתה יהודי החי בחו"ל

-        יש שנאה בין עמים לעיתים, עקב סיבה כלשהי, אבל השנאה ליהודים היא נצחית

-        כיום אין כמעט קשר בין ישראלים ליהודי התפוצות. והקשר שיש ילך ויחלש

-        מצב האנטישמיות בעולם, מזכיר את שהיה לפני מלחמת העולם השנייה בגרמניה

אנו עם קשה עורף, לא למדנו כלום מאז. אבל כיום מתגלה חכמת הקבלה כדי לסייע

-        יש בארץ בעיות שונות שרק חיבור יכול לפתור

-        מה שיעזור להרגיש מי אנחנו 'עם ישראל'

-        סדר פנים ישראלי חדש, חיבור ואהבה בינינו, ישפיע מיד על העולם. הכול מקושר

הפוטנציאל היהודי (א)

כדי להבין מדוע היהודים מצטיינים צריך לחזור ליסודות האומה, לימיו של אברהם

-        אברהם קיבץ את האנשים המפותחים ביותר שחיו אז, אלה שרצו לגלות כוח עליון

-        אברהם לימד אותם להתחבר כדי לגלות כוח עליון, כי הבין שזו מטרת ההתפתחות

ביהודים טמונה היכולת לגלות בטבע תופעות מיוחדות, כוחות של השפעה

-        מאז ימי אברהם, החינוך היהודי הוא חינוך רוחני, איך להתאחד ולגלות כוח עליון

-        ביהודים טמונה יכולת לראות את העולם משני כוחות מנוגדים, כוח קבלה וכוח נתינה. היכולת הזו מאפשרת לברר כל דבר לעומק, אבל היא אבדה לנו מאז זמן החורבן

-        כוח הנתינה וכוח הקבלה, פלוס ומינוס, שני כוחות שמאפשרים לחקור הכול לעומק

-        זה כמו לראות את העולם דרך עין אחת, לעומת לראות אותו בשתי עיניים

-        כל מה שאדם רואה סביבו זו העתקה מהכוחות הפנימיים שבו

-        אדם רגיל רואה את העולם בכוח הקבלה: החזק שורד, החזק מנצח. הכול בכוח האגו

לראות את העולם בכוח השפעה פירושו לגלות את הכוח הנסתר שפועל בעולם

-        על ידי בנייה של נתינה, אהבה, השפעה בתוכך, אתה מזהה את הכוח הזה במציאות

-        כל יהודי יכול לעורר בתוכו את היכולות הפוטנציאליות הללו שהיו בו פעם

הפוטנציאל היהודי (ב)

היהודים הם צאצאים של אנשים מיוחדים שהלכו עם אברהם אבינו, וגילו כוח עליון

-        אברהם אסף אנשים מעמים או שבטים שונים, והם נעשו לעם ישראל